השיגור הראשון של לוויין ישראלי, הלווין אופק 1, היה הישג טכנולוגי מרשים ביותר וזאת משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שהשיגור נעשה באמצעות משגר תוצרת ישראל – הטיל שביט. סיבה שניה היא ששיגור זה היה הצלחה של 100% כבר בניסוי ראשון. הניסיון ההיסטורי מראה שחבלי הלידה של פיתוח משגרים בכל המדינות שפיתחו משגרים עצמאיים לרבות המעצמות היו ממושכים ומלווים בלא מעט כשלונות. השוואה זו כשלעצמה מעידה על גודל ההישג.
משקלו של אופק 2 הוא 180 ק”ג. זהו משקל קטן מאוד יחסית, אך כנראה שפיתוח משגרים כבדים בעלי יכולת לשיגור מטען של טונות הוא מעבר ליכולת הכלכלית של מדינת ישראל. קו המחשבה שצריך ללוות את מדיניות החלל הישראלית הוא התמקדות בעלויות נמוכות. שאלה שיכולה להישאל היא, האם ישראל יכולה לשגר לוויין לירח באמצעות משגר תוצרת עצמית?
למשגר שביט אין כוח דחף חזק דיו כדי לממש מטרה מעין זו. אולם ניתן לחשוב על קונצפציה שתאפשר זאת, באמצעות משגר רב-שלבי. מצמידים 4 יחידות זהות לחלוטין בזויות של 90 מעלות זו לזו. יחידות מוצמדות אלה משמשות כשלב ראשון. עם השיגור הן מוצתות ומתחילה ההמראה, ובגובה המתאים הן ניתקות ומופעל השלב השני שהוא עצמו יחידה רקטית כזו. האם משגר משודרג כזה מספיק לשגר מטען של 180 ק”ג לירח לא ברור, וכנראה שהתעשייה האווירית לא תאפשר גישה לנתונים. אפשר לשאוף להכנסת לוויין למסלול סביב הירח. אפילו קטן מ 180 ק”ג, שיהיו בו מספר מכשירי מחקר לרבות מצלמות. הקשר הרציף עם הלוויין יכול להעשות באמצעות לווייני תקשורת.
מטרה זו יכולה להתממש דרך התעשייה האווירית או באמצעות מיזם פרטי. ההישג המדעי טכנולוגי, וכמובן ההישג המדיני, יהיו גדולים. לדעת הכותב, כל שקל שיושקע במטרה זו הוא כדאי.
ראו עוד על תוכנית החלל הישראלית
אלי אשד “מגן דוד אל הכוכבים :העבר ההווה והעתיד של תוכנית החלל הישראלית “
