חגית בת אליעזר החיפאית הייתה באירוע ההשקה התל אביבי של כתב העת הירושלמי “עירובין”. שמעה חוותה והנה התרשמויותיה וביקורתה
ההשקה התל אביבית של
“עירובין”, חוברת א’
הנסיך הקטן, המלך ג’ורג’
30.7.2013
מאת
חגית בת אליעזר
צילם עזרא לוי
גיליון הבכורה של “עירובין” ראה אור בעריכתם של חמישה סטודנטים מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מהנגיעה הראשונה בחוברת נכנסים לחוויה רב-חושית: הדפים עבים וגולמיים-מחוספסים, הגופנים מגוונים, בין קטעי השירה, הסיפורת ודברי ההגות משובצות יצירות אמנות מקוריות של בוגרי בצלאל, הקריצות של עין הטורקיז מרעננות ומשמחות. אך ישנו הצד השני של מטבע המקוריות והיחודיות – זאת הפגיעה בקריאות החומר. הגופנים השונים והכמו-עתיקים ופרישת הכתוב בצורת דף גמרא בפרק “חצר של רבים” מקשים על הקריאה השוטפת. אם כן, שתי ההשקות – האחת בירושלים והשנייה – כאן בתל אביב בבית הקפה וחנות הספרים “הנסיך הקטן” של המלך ג’ורג’ נחוצות כדי להסביר את כוונות העורכים ומניעיהם בבחירת החומר הספרותי-אמנותי ועיצובו הגרפי.
את האירוע פותח גלעד רוט בנגינתו בסקסופון סופרן.
העורכים : אמיר מנשהוף, נועם גלזר ושי מנדלוביץ’ נמצאים על הבמה ומספרים בהרחבה על הייחוד של “עירובין”. בראשית נוסח “קול קורא” – מניפסט שירי שהודבק בחוצות ירושלים והזמין משלוח חומרים ספרותיים ואמנותיים. חברי המערכת מלומדים ובקיאים בספרות העברית לדורותיה למין תקופת המדרש החז”לי וכולל בספרות המתחדשת של תחילת המאה ה-20. החוברת “עירובין” היא בעיניהם “קובץ ספרותי”. את המושג העורכים שואבים מהמסורת שהייתה מקובלת לפני 100 שנה. קובץ- בניגוד ל”כתב עת” הוא ביטוי של מחאה נגד הארעיות, כשהשאיפה היא להגיע ליצירה ספרותית קבוצתית מגובשת שבה השלם גדול מסך חלקיו וזאת בתהליך איטי, ארוך (כשנה) ומושכל.
עבודות האמנות של שי מנדלוביץ’ המשלבות בין הכתב לרישום ולתמונה משתתפות בחוברת והוא מספר על העיצוב הגרפי עליו אחראי האמן יואב וינפלד. ל”עירובין” איכות ויזואלית מודגשת הבאה לידי ביטוי בין היתר באנימציה החיננית – אותה יצרה האמנית סיון קדרון – המתהווה בפינות השמאליות התחתונות של העמודים האי-זוגיים תוך כדי דפדוף מהיר, בה ניתן לראות-לדמיין את נעם פרתום אומרת-משחקת “אוהבותיגם”.
נועם גלזר מספרת על תהליך העריכה המתערבת בו נוצר המדרש “חצר של רבים” הבנוי סביב טקסט מקור שהוא תרגום לעברית בידי האמן אביגדור אריכא של המכתב הפיוטי שכתב לו סמואל בקט. התלהבותה של נועם כנה, אך כל הפלפול השיתופי הזה נותר בגדר תרגיל לימודי לא נגיש, הטקסט שנבחר הוא תרגום לא מדויק של המכתב המקורי, דברי המפרשים מפליגים למרחקים ולא תורמים ישירות להבנת הטקסט.
אמיר מנשהוף מרגש בקריאת מחזור שיריו מתוך הקובץ הספרותי.
לעומתו, המשורר יעקב ביטון, בבגדי הנווד והשער הסתור, ששיריו ההגותיים מעטרים את החוברת, ניגש למיקרופון ופולט משפט סתום אחד. הופעתו תמוהה ולא הולמת את מעמדו כמשורר בולט שפרסם לאחרונה את “מחברות התבוסה” – ספר מעולה, מוערך ע”י מבקרי השירה. טל גלבוע – האמנית המשתתפת בקובץ – קוראת את מחזור שיריה של הילה להב שלא נוכחת בהשקה. גם חדוה הרכבי לא נמצאת באירוע – שי מנדלוביץ’ מגיש קטעים ממחזור השירים בפרוזה שלה מתוך ספרה “ראנא” שעומד לראות אור השנה בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”. השירים סבוכים, מופנים לנמענת שיחסיה עם הדוברת לא ברורים ולכן לא עוברים טוב בשמיעה.
ליאת שי – חברתם הטובה של חברי המערכת קוראת את הסיפור הפיוטי “צאי אל החוץ נשמה” של נועם גלזר, כשנועם עומדת מצד הקהל ושולחת לליאת מבטי עידוד ואישור. אומנם קריאתה של ליאת מוטעמת ורהוטה, אך היה ערך אומנותי מוסף לביצועה של נועם עצמה.
המלומדות והפלפול ניכרים בחוברת ובדברי העורכים המנחים, אך אלה אינם מתנשאים, אינם מרתיעים אלא ידידותיים ומקרבים. ההחלטה לא לשתף בהנחיית ההשקה את רונה ברנס ורוני מז”ל – שתי עורכות “עירובין” שישבו בקהל, יצרה רושם מוטעה של פחיתות מעמדן. היה נכון לחלק את נתח ההנחיה בצורה שוויונית יותר בין כל 5 חברי מערכת “עירובין”.
צילם עזרא לוי
ואז עולה על הבמה נעם פרתום – הפרפורמרית המוחלטת. היא מספרת שמרגישה מותשת לאחר סדרת הופעותיה באירועים ספרותיים, אך מגייסת את כל כוחות הגוף והנפש כדי להגיש את הפואמה “ההפלגה הגדולה” מספר שיריה “להבעיר את המים באש”. השיר שופע ביטוים חריפים, מקוריים, תובעני מבחינת הגיית הברות סתומות מקוטעות ומעל לכל – זהו שיר חושפני וכן על אהבת הבת לאביה הגוסס כשמילות הפרידה תקועות בגרון ולא מצליחות להיחלץ אף לא בשורות השיר הארוכות, המשתפכות. הקריאה העוצמתית מצעפת את עיניה של נעם בדוק אמינות ומעורבות וכולנו נרגשים נוכח המעמד.
ראו גם
אשפתון :בלוג של עורכת “עירובין “
נציין רק כי, בניגוד לכתוב לעיל, האתר ‘אשפתון’ איננו אתרו של ‘עירובין’, אף על פי שרונה ברנס אכן מנהלת אותו.
זהו אתר עצמאי, עם נטיות שונות מאלו של ‘עירובין’, לפחות לעת עתה.
תודה רבה לחגית על הגעתה וסקירתה.