אילנה שילה היא חוקרת ספרות ותרבות, בעלת תואר דוקטור בספרות אמריקאית מאוניברסיטת תל אביב. היא פרסמה עשרות מאמרים ושני ספרים,
Paul Auster and Postmodern Quest: On the Road to Nowhere; The Double, the Labyrinth and the Locked Room: Metaphors of Paradox in Crime Fiction and Film.עובדת עכשיו על שני ספרים נוספים. תחומי העניין שלה הם ספרות ובמיוחד ספרות בלשית, בלשנות, קולנוע, תיאטרון, פסיכולוגיה, פילוסופיה ומוסיקת רוק.
התאווה לחיים
מאת אילנה שילה
התאווה לחיים, כותרת הביוגרפיה של ואן גוך מאת אירווינג סטון, היא נושא הסרט הצי’ליאני גלוריה (ואן גוך – תיאו, לא וינסנט – גם מוזכר בסרט, כך שיתכן שהאסוציאציה שלי אינה מופרכת). גיבורת הסרט, גלוריה, גרושה צי’יליאנית בת 58, היא אדם תאב חיים. היא גרושה מזה 12 שנה, עובדת בעבודה משרדית חסרת מעוף, חיה בדירת חדר, בנה ובתה הבוגרים כבר עזבו את הבית. גלוריה שייכת לקטגורית “הנשים הבלתי נראות,” כפי שמעיד הבמאי סבסטיאן לליו; נשים הנושקות ל-60 אשר ממלאות את רחובות סנטיאגו מבלי שאיש יבחין בהן, כייוון שאיבדו את הסקס-אפיל הנחשק של הנעורים.
אולם גלוריה מסרבת לקבל עליה את הדין של חיי בדידות משמימים. היא מבלה את הערבים במועדון פנויים-פנויות בני גילה, שם היא מפלרטטת ורוקדת בחדווה ובחושניות, ומוצאת פורקן לאהבת החיים שלה. אהבת חיים מתפרצת זו כובשת של ליבו של רודולפו, גרוש טרי הנכבש בקסמה של גלוריה. אך רודולפו, גבר טוב לב ועדין, איננו בן הזוג הראוי לה. הוא אדם מחוק, השבוי בדרישותיהן הבלתי פוסקות של גרושתו ובנותיו הבטלניות והתובעניות. הרומן המהוסס המתפתח בינו לבין גלוריה נקטע ללא הרף על ידי שיחות טלפון שהוא מקבל מבנותיו התלותיות, תלות שאינו מסוגל להתנתק ממנה. מחד, רודולפו הוא המבוגר האחראי, הלוקח אחריות-יתר על בנותיו (הבוגרות), מאידך, הוא ילד קטן, אשר הבילוי החביב עליו הוא משחק המלחמה-כביכול, paintball.
בניגוד לנשים בחייו של רודולפו, גלוריה היא אישה בשלה, פורצת גבולות וסטריאוטיפים חברתיים ומגדריים. כאשר היא מגלה שרודולפו איננו הגבר עליו חלמה, מאחר ונטש אותה בפתאומיות בשתי סיטואציות מכריעות בחייה, היא מנתקת את הקשר איתו, ואחר זמן מה נוקמת בו בעליזות כשהיא מגיעה לביתו ויורה בו כדורי צבע מאקדח ה paintball שהעניק לה.
גם תסריטאי ובמאי הסרט פורצים סטריאוטיפים חברתיים ומגדריים ומוסכמות של ייצוג קולנועי . אחת הסצינות המרכזיות, סצינת סקס קצרה אך חושפנית בין גלוריה לרודלפו, סחטה ציקצוקים מזועזעים משתי היושבות מאחורי: “למה צריכים להראות לנו דבר כזה?” מסתבר שסטריאוטיפים של גיל ומגדר אינם רק נחלת הגברים. המהפכה הפמיניסטית אולי כבר נמצאת מאחורינו, אולם המחאה נגד מיתוס היופי והנעורים עדיין לא החלה. רובינו עדיין מאמינים שהחיים הטובים מסתיימים, נניח, בגיל ארבעים, ושחדוות המין היא נחלתם הבלעדית של הצעירים והיפים. בשנת 1963 כתב אומברטו אקו את הסיפור “גראניטה,” המהווה מחווה פארודית ללוליטה של נאבוקוב. “גראניטה” היה שיר הלל ארוטי לגופה של אישה בת שמונים, והדחייה והזעזוע שחלפו בגופו של קורא הסיפור אז מהדהדים בתגובותיהן המתחסדות של הצופות בגלוריה היום.
גלוריה הוא יצירה רבת ניואנסים והבמאי עושה שימוש נבון במטפורות על מנת להבהיר את נושא הסרט ואת מצבה הנפשי של הגיבורה. מטפורה אחת כזאת הוא החתול הקרח, מעין הכלאה בין עטלף לעכבר, המתעקש להימלט מדירת בעליו לדירתה של גלוריה. כאשר גלוריה מנסה להיפטר ממנו, מסבירה לה המנקה שלה את נחיצות גזע החתולים: בתיבת נוח, מספרת המנקה, העכברים התרבו עד כדי סיכון קיומם של כל בעלי החיים. רק החדרת החתולים לתיבה הצילה את המשך כל חי. האיזכור של תיבת נוח אינו מקרי: זה הרי המקום שבו כל יצורי הבריאה התקיימו בזוגות. החתול המשונה והחריג הוא בן דמותה של גלוריה, החיה בגפה בחברה של זוגות. ואכן, בשלב מסויים, היא מאמצת אותו אל ליבה והוא מתנחל על המיטה שלה.
אולם המטפורה היפה ביותר מוצגת בסיומו של הסרט. גלוריה שבעת האכזבות מגיעה למסיבת חתונה. גבר צעיר נוגע בכתפה ומזמין אותה לרקוד – אך הפעם היא מסרבת. היא יוצאת אל החוף ורואה חזיון מרהיב – טווס שטוף אור קסום וזהוב פורש את זנבו. גלוריה שבה אל רחבת הריקודים, מוקסמת; הפעם הוא רוקדת בגפה. במסורת הנוצרית הטווס הוא סמל האלמוות ויפי הבריאה. ואנו מבינים שגלוריה תשרוד כיוון שההתפעמות מיופי והתאווה לחיים אינם נמצאים בחוץ, בגברים שהיא מחפשת,. הם נמצאים בתוכה.
איכותו הייחודית של הסרט נזקפת רבות לזכותו של הבמאי סבסיטאן לליו, אשר היה גם שותף בכתיבת התסריט. אולם את התרומה העיקרית תורמת השחקנית הראשית פאולינה גרסיה, אשר משחקה הרגיש ורב הניואנסים זיכה אותה גם בפרס דוב הכסף בפסטיבל ברלין האחרון. גלוריה הוא סרט מצחיק-עצוב, מרגש ואינטליגנטי. אל תחמיצו!
