כשסבתא רגינה צעדה במהירות לאורך רחוב שלושה במאי וחלפה על פני חנות העורות של אברם הגיבן ועל פני סניף הדואר ששוב נסגר ליומיים, כפי שקורה בכל פעם שרייצקה, אשתו של ליימל, מנהל הדואר, מגרשת אותו מהבית "שיילך לפרוצה שלו", ועל פני חנות הירקות של אביגדור הגנב, שאמא נשבעה לא לקנות אצלו "גם אם לא יישארו עוד תפוחי אדמה בכל בְּיֶלוֹבְנָה", ועל פני חנות הדגים של מירֶלָה, שכולם יודעים שהיא מבריחה סחורה יחד עם שמשון "האוּנטער-ווֶלטניק", ועל פני עצי הלִבנֶה העטופים פרחים לבנים כאילו עוד אביב מהאביבים בפתח, היא לא ידעה שמשלוח המנות שהיא אוחזת בחוזקה בקרקעיתו שלא ייפול – צנצנת ריבת תות יער דליקטס שאמא הכינה לדודה צ'שה, שבעלה ברח ממנה ומאז היא יושבת לבד ובוכה לאלוהים שייקח אותה ולכן חייבים לעזור לה ולעודד את רוחה, אפילו שהיא "קלפטע יותר מקוזאק אנטישמי" וניסתה לסכסך בין אמא לאבא ביום חתונתם – היא לא ידעה שמשלוח המנות הזה יהפוך בעוד דקות ספורות לשלולית אדמדמה בלב המדרכה. היא גם לא ידעה, שביום מן הימים תהפוך לסבתא לרגע, אי שם, בארץ קטנה ומסוכסכת שאפילו בגלובוס שעל השולחן בחדר של דוד ויקטור, "החוליגן של הקומוניסטים", בקושי אפשר לראות אותה, ובוודאי לא ידעה שמקץ שבעים וארבע שנים שוב תיאלץ לאחוז בחוזקה מצרך יְקַר ערך בכלי קיבול מזכוכית, לבל יישבר, הפעם בגלל מעלליו של הנכד לרגע. בעודה צועדת במעלה רחוב שלושה במאי, לא הייתה סבתא רגינה אלא בת עשר שנים בדיוק, ילדה עם שתי צמות כתומות זולגות עד קו המותן ושִפעַת נמשים פרושה על פנים חיוורות שקרני השמש העצלניות של אירופה לא הצליחו להכהות.

***

הוויכוחים על התחפושת החלו שבועיים לפני פורים. אמא נכנסה עם בוקר לחדרה של רגינה, על ידה הימנית תלויה שמלה ארוכה מבד סאטן בצבע ורוד, שבהק בקרן שמש ראשונה שחדרה מבעד לחלון המוגף. אמא הגביהה את השמלה והציגה אותה בגאווה.

"תפרתי כל הלילה…"

שוב מלכת אסתר? חשבה רגינה לעצמה.

"נו, מה את אומרת?" שאלה אמא בהתרגשות והחליקה את השמלה בידה השמאלית בתנועות איטיות.

"אמא…"

"מה, אהובה שלי?"

"בת-שבע תהיה מלכת אסתר."

"כן ירבו, כן ירבו."

"וגם לאהל'ה…"

"לא בסאטן ורוד אורגינל, זה בטוח. נסעתי עד לודז' לקנות לפי מטר."

"אני רוצה להיות אפרוח."

"להיות מה??"

"עם פלומה צהובה ומקור."

ומייד זינקה מהמיטה והדגימה בחדר קיפצוצי אפרוח עצבניים ברגליים צמודות וגב שפוף, ושתי אצבעותיה המורות שימשו מקור חד. אמא צחקה צחוק מתגלגל ושמלת הסאטן שבידה רעדה כאילו רוח עזה נשבה בחדר.

ולפתע צנחה האֵם על הכסא, הסאטן הוורוד השתפל בבת אחת, כל הוד מלכותו נמוג כלא היה.

"תפרתי כל הלילה…" מלמלה.

רגינה התיישבה למרגלות רגליה של אמה וחיבקה את קרסוליה.

"סליחה, אמא… בשנה הבאה…"

***

רחוב שלושה במאי, שהנציח בשמו המכובד את יום לידתה של חוקת הרפובליקה, ויתר על ארשת הממלכתיות והמה כתמי צבע מהלכים על שתיים. מרדכי היהודי דילג במהירות בין המדרכות, גורר אחריו צוענייה רכה בשנים בשמלה מוזהבת, ככל הנראה אחותו הקטנה, שהתקשתה להדביק את הקצב של אחיה הבכור. תינוק בעגלה נאבק בכל כוחו בכובע ליצן שהוצמד לראשו ומיאן להישמע להוראותיו של אביו לשמוח בפורים. שתי מלכות אסתר הלכו יד ביד, האחת בשמלה פרחונית צרה והשנייה בשמלת מלמלה לבנה, צחקקו והתלחששו ללא הרף, כאילו ניסו לבחון מי מהעוברים ושבים יזהה איזו מבין השתיים היא המלכה האותנטית. ליצן נוסף חצה את הרחוב וניסה לשווא להסתיר בכובעו את צמד פאות הלחיים, שהתעקשו להציץ החוצה ולקחת חלק בחגיגה. מאחת החצרות הגיח מאלף אריות, שהצליף בכל עוצמת זרועו האוחזת בשוט באריה דמיוני שסירב לסור למרוּת אדונו. ומבעד לזגוגית חלון בית המרקחת ניתן היה לזהות בבירור, שאפילו מיטלמן, הרוקח חמור הסבר, מכר תרופות כשלראשו מגבעת כתומה בסגנון בלתי מזוהה.

אך ההמולה שסביב לא חדרה לתודעתה של רגינה. כל מחשבותיה היו נתונות לצלחת הקריסטל המעוטרת שאחזה בידה ושימשה בסיס שיציבותו מפוקפקת לצנצנת הריבה. רגליה הקטנות התקשו לפלס דרכן בתלבושת הפלומה הצהובה, שמכפלתה הייתה כרוכה סביב קרסוליה, אך היא ידעה היטב שאם משלוח המנות לא יגיע לייעדו, לא רק שתדון את אמה למטח יבבות מצדה של הדודה הנטושה, שגם כך טוענת בתוקף, בעולם הדימויים הייחודי לה, שלאמא "אכפת מהמים להשריית שעועית יותר ממה שאכפת לה מאחותה היחידה", היא גם תגשים את נבואת הזעם של אמה, שלא תוכל לנוע בבגד בחופשיות.

"את יכולה ללכת?"

"כן"

"את יכולה לנשום?"

"כן"

"את יכולה לשבת?"

"כן!!!"

"נו, נראה."

"אפילו לרוץ, אמא!"

"לרוץ לא צריך. מה בוער?"

אמא עקבה בדריכות אחר הצעדים המדודים של האפרוח, ושלחה בגניבה מבט מלא ערגה אל שמלת הסאטן שבצבצה מתוך הארון.

"אלוהים ישמור! אפילו צעד אחד את לא מסוגלת לעשות…"

***

לפתע, שתי צלליות גדולות הוטלו על רגליה. היא עצרה והרימה אט-אט את ראשה. קרני שמש של ראשית האביב סנוורו את עיניה והיא התקשתה לזהות את צמד המדים השחורים שעמדו מולה וחסמו את דרכה. היא ניתקה את אחיזתה של יד ימין מהצלוחית וסוככה על עיניה. כעת ניתן היה לזהות בבירור שני חיילים, כתפיו של האחד עטורות דרגות ובשרוולו הוטבע צלב שחור שארבע זרועותיו מעוקלות, והשני חף מדרגות ועיטורים, ככל הנראה טוראי.

"לאן?" שאל בעל הדרגות, הבכיר מבין השניים.

רגינה קפאה.

"לאן?", חזר על השאלה השני כהד.

"לרחוב מייצגר…" לחשה.

"את יודעת מה השעה?!"

רגינה סימנה "לא" בתנועות ראש נמרצות.

"תגיד לה מה השעה, אֶריק"

הזוטר הפשיל שרוולו והביט בשעונו.

"שלוש שלושים ושש."

"בשעה כזאת את מסתובבת ברחוב?!"

"לא ידעתי ש…"

"בפעם הבאה נפרסם את הצו גם בספרים לנערות מתבגרות".

רגינה קלטה בזווית עינה את שפע התחפושות שנעו בעליזות ברחוב.

"גם בהם נטפל", ענה הבכיר, כאילו קרא את מחשבותיה.

הילדה התאמצה לכבוש את הרעד שבידיה, אך ללא הועיל. מגע צנצנת הריבה בצלוחית השמיע קולות שקשוק שהלכו וגברו.

"האף שלי קולט ריח של תות…", אמר הקצין ונעץ מבט בצנצנת.

"משלוח מנות לדודה. פורים היום…", מלמלה.

"פורים?" שאל הקצין.

"החג שלנו…"

"הם חוגגים בגלל שתלו את השר הבכיר של פָּרָס יחד עם עשרת הילדים שלו", הפגין הזוטר ידע.

עיניו של הבכיר רשפו.

"זה מה שמשמח אותך??" שאל בקול מוּכֶּה תדהמה. "זה מה שמשמח אותך? שתלו את הילדים??"

רגינה התאמצה בכל כוחה לשמור על יציבות צנצנת הריבה.

"שאלתי שאלה. תעני לי. כן או לא. אני רוצה להבין. הז'ידים המלוכלכים תלו ילדים אומללים על… על מה תלו אותם, אֶריק?"

"על עץ גבוה", מיהר להשיב הזוטר.

"על עץ גבוה ואת חוגגת לך עם סמרטוט צהוב? לְמה התחפשת בכלל, לביצה עין בלי הלבן?"

ושניהם התגלגלו מצחוק.

"הדודה… הדודה מחכה לי…. אני מוכרחה ללכת."

"הריבה!", ציווה הקצין והושיט ידו.

הילדה אחזה בכל כוחה בצלחת.

"אי אפשר, אדון… אמא הכינה במיוחד…"

"ואת פוחדת מאמא שלך יותר ממה שאת פוחדת מהגרמנים?", שאל הבכיר ושוב התגלגלו השניים מצחוק.

רגינה ניסתה לנצל את שעת הכושר כדי להימלט מהזירה, אך התחפושת אפשרה צעדים מדודים בלבד. צמד החיילים התעשתו וחסמו את דרכה.

"יש לנו עסק עם נמרה בעור אפרוח…", התפעל הבכיר.

"לא עור, פרווה", תיקן הזוטר.

"פארדון?"

"לאפרוח אין עור, יש לו פרווה."

"צודק! את רואה כמה חכם החבר שלי?"

"במחשבה שנייה", התחרט הזוטר, "מתחת לפרווה יש עור."

"אֶריק!", גער הקצין.

הזוטר שלח יד אל צנצנת הריבה, אך הילדה מיהרה להעביר את הצלחת המעוטרת והצנצנת אל מאחורי גבה.

"אל תדאגי, אנחנו לא אוכלים אוכל יהודי מסריח, אבל חוק זה חוק. את מסתובבת בשעה אסורה, הרכוש שלך מוחרם."

והם פצחו בטקס רשמי קצר של סיפוח הרכוש היהודי לאוצר הרייך.

"הייל!", זעק הבכיר בגרון ניחר.

"הייל!" זעק אחריו גם הזוטר ושניהם הצדיעו במועל יד.

"תני כבר את הריבה, יהודונת, או שזה החג האחרון שאת חוגגת!"

הזוטר ניסה לחלץ את הצנצנת המבוצרת בידה של רגינה, אך היא מיהרה להסתובב לצד השני והפנתה את גבה אל החיילים. השניים מיהרו לאגֵף אותה מלפנים, אבל היא שבה והפנתה אליהם את גבה בזריזות רבה, תוך שהיא מערסלת את הצנצנת בזרועותיה, מגוננת עליה בדבקות מהיד שחומדת אותה. למתבונן מהצד עשוי היה המרדף של צמד החיילים אחר הילדה המתעתעת בהם שוב ושוב להיראות כמו משחק שובב. דווקא סבלנותו של הזוטר מבין השניים מיהרה לפקוע והוא תפס בידו את צווארון פרוות האפרוח. אחיזתה של רגינה בצלוחית התרופפה קלות והחייל חטף אותה מידה כמעט ללא מאמץ ומיהר לזרוק את הצנצנת לחברו שעמד במרחק קצר.

הילדה התבוננה כמהופנטת במעוף הצנצנת במסלולה שארך נצח, כאילו הערים על כוח המשיכה. בסופו של המסלול הארוך נחתה הצנצנת על המדרכה והתנפצה לרסיסים. שלולית אדמדמה נקוותה לרגליה של רגינה. אט-אט היא התכופפה לעברה בתנועות מדודות, שלא נותר בהן שריד לתזזית שאפיינה אותן אך לפני רגע.

"מה עשיתם?…. מה עשיתם?", בקעה ממנה שאגה, שהייתה נמוכה באוקטבה או שתיים מקולה הילדי.

"תבואי בטענות רק אל עצמך, ילדה מטופשת. אם לא היית מתחכמת איתנו, הריבה הייתה עכשיו שלמה".

"כן, בגלל זה אני חוגגת!" ענתה לפתע רגינה על השאלה שנשאלה לפני עידן ועידנים ונותרה תלויה באוויר ללא מענה. "וגם את הפיהרר שלכם ננצח כמו את המן".

"באמת?… גם אליו תשלחו זונה כמו אסתר?"

"לא! דוד ויקטור אומר שהפיהרר מספיק אידיוט בשביל שלא נצטרך להשתמש בתחבולות".

"תסתמי את הפה, לפני שנוסיף לרשימת הפשעים שלך גם את העלבת הפיהרר."

רגינה נשכבה על המדרכה סמוך לשלולית האדמדמה, שרק לפני רגע הייתה הצנצנת שערסלה בזרועותיה. היא שלחה את אצבעותיה אל לב השלולית, שבה טבעו שברי הזכוכית הרבים, עצמה את עיניה והתמסרה לכאב.

שני החיילים הביטו זה בזה במבוכה.

הקצין הסיר מעל ראשו את כובעו ורכן אל הילדה.

"רגינקה…", הוא לחש בקול רך.

"זה אני, נחום " ומיהר לתלוש את שפמו שהודבק ממילא ברישול.

"בדיחה… פורים… תקומי."

"את לא מזהה אותי? נחום, הבן של מושיק, הירקן. וזה שלוימה, שגר מעל העופות. רגינקה… בדיחה… תגיד לה משהו", פנה אל חברו.

והחייל השני, שגם הוא כבר הספיק להיפטר ממדיו המאולתרים ומדרגותיו, רכן אל הילדה השרועה על הארץ והצטרף למאמצי השכנוע.

"נביא לך ריבה אחרת… יש במעדנייה של פרומה, תוצרת בית… נו, די… פורים שפיל, רגינקה…. בדיחה".

אך המילים המלטפות שבקעו מגרונותיהם של השניים לא הגיעו לייעדן. אולי הרוח הקלה שהחלה לנשב סייעה ליירט אותן ממסלולן. קרני השמש הסתתרו לרגע מאחורי ענן צמרירי ושפע התחפושות הססגוניות האפירו. רחוב שלושה במאי עצר מלכת, כאילו מישהו כיבה את שאון הרחוב.

שום דבר בתור לקופה בסניף AM-PM לא הסגיר את התאריך. אלמלא הבזקי הנצנוצים משאריות האיפור שעל פני הקופאית, ככל הנראה זֵכֶר לנשף לילי, ואוזני המן במבצע 19.99 ₪ לקופסא שהונחו בערימת ענק סמוך לקופה, לא ניתן היה לנחש שפורים היום.

"מה בשבילך, חבוב?", שאלה הקופאית איש צעיר שניצב בעמדת התשלום.

"לאקי סטרייק."

הקופאית פתחה במפתח סודי את ארון הסיגריות הנעול והמבוצר, שהשמירה עליו הייתה קפדנית כאילו היה הכור האטומי.

"אזני המן במבצע?"

הצעיר סימן "לא" עצבני בראשו.

"חבל, עכשיו יצאו מהתנור."

היא השהתה את החשבון לרגע קצר, בתקווה שהלקוח יחזור בו מסירובו וייעתר להצעתה, אך הוא רק פכר אצבעותיו בעצבנות.

"עשרים ואחד", פסקה הקופאית בנימה קלה של אכזבה.

הצעיר תחב ידו לכיס הפנימי של מעילו ובעוד הוא מוציא שטר כסף וממהר להגישו לקופאית, צנח ארצה ארנק פרחוני.

אשה קשישה קפאה לרגע במקומה אי שם בקצה התור. בקבוק ה-BLACK LABEL שאחזה בחוזקה ביד שמאל והמתין לעבור לבעלותה, רעד קלות. ידה השנייה נשענה על מקל הליכה ונבצר ממנה לתרום את חלקה לאחיזת הבקבוק הרופפת. הקופאית הקלידה ביעילות את הסכום והניחה את העודף על מגשית קטנה שבקדמת הקופה. הצעיר ליקט את העודף וצעד במהירות לעבר היציאה כשהארנק שוב בכיסו.

"הארנק…", לחשה הקשישה בקול רפה.

לחישתה הרעידה כמו תזמורת כלי נשיפה והזניקה את קהל הלקוחות וצוות העובדים הישר אל עבר הצעיר. המאבטח מיהר לחסום את דרכו.

"לא לזוז, מוקיון! המשטרה בדרך!"

ועוד לפני שהספיקו הלקוחות והעובדים, בתגבור כמה עוברי אורח סקרנים, להתגודד סביב הצעיר המבוהל, נשמעה יבבת סירנות קולנית. שני שוטרים זינקו פנימה חמושים, ערוכים לתרחיש הקיצוני ביותר. המאבטח גולל באוזניי השוטרים צמאי המידע, בלי להחסיר אף פרט, את סיפור גניבת הארנק מהקשישה האומללה וחסרת הישע, "שהקצת כסף שיש לה בארנק זה כל מה שיש לה בחיים", וקצב דיבורו הלך וגבר ככל שהתקרב לשיא המתוזמן היטב – הרגע שבו חסם את הצעיר האכזר בגופו. השוטרים הקשיבו בצמא לסיפור הגבורה של המאבטח, תוך שהם מגניבים מדי פעם מבט חומל אל עבר הקורבן, הלא היא הזקנה השדודה. עם סיום הסיפור הנפתל החמיאו השוטרים למאבטח על תושייתו ואומץ לבו ובישרו לצעיר שעליו להתלוות אליהם לתחנת המשטרה, לא לפני שהרכוש הגנוב יוּשב לבעליו החוקיים.

"הארנק!", ציווה השוטר והושיט יד.

אך הצעיר לא נענה לצו המשטרתי, מבטו נדד אל הרחוב הנשקף מבעד לזגוגית, שכעת ניכרו בו סימני החג. בספסל שצמוד לדוכן הפיס ישב סופרמן ונגס במשולש פיצה זיתים. אמו ארבה בדריכות עם מפית רחבה בשיפולי סנטרו לפירורים שנשמטו, לבל יכתימו את הבגד. הילד הסיט את ראשו לצד השני, אך ידה הארוכה של אמו השיגה את יעדה גם במיקומו החדש. הילד שב ונמלט ממנה לקצהו השני של הספסל, אך היד המושטת מיהרה לדלוק אחריו, כאילו חיישן סמוי מנווט אותה אל עבר הסנטר, באשר יפנה.

"החלטת להתחכם איתנו, פרופסור?", שאל אחד השוטרים.

בתיאום מופלא וכמו בהינתן אות, פצחו שני השוטרים בחיפוש דקדקני על גופו של הצעיר. אחד מהם שלף בתרועת ניצחון את הארנק הפרחוני מהכיס הפנימי של המעיל והרימו אל על, ואילו השני מיהר לאזוק את ידיו של הצעיר מאחורי גבו.

"זה שלי….", מלמל הצעיר.

"באמת?" שאל השוטר ושלף תעודה מזהה מתוך הארנק, "שמךָ רגינה ואתה יליד 1929?"

"דבר אחד בטוח", הוסיף השוטר השני, "את קופסת הסיגריות הבאה תקנה כבר בקנטינה."

"תעצרו!"

כל הנוכחים הפנו מבטם לאחור אל הקשישה, שנותרה לבדה ליד הקופה ולא הצטרפה לקהל הצופים שהתגודדו בזירת האירוע.

"טיפשים שכמוכם! נתתי לו את הארנק!"

החבורה המופתעת נטשה בבת אחת את הצעיר ההמום וצמד השוטרים ונהרה בנחשול אל עבר הקשישה. אחד השוטרים פילס דרכו אליה בין הקהל הרב, בעוד השני נותר לשמור על האסיר.

"גברתי… נתת לו את הארנק מרצונך החופשי?"

"לא שמעתָ מה אמרתי?"

"שמעתי."

"אז למה לחזור?"

השוטר שלח מבט נבוך אל המאבטח, שברגע אחד הפך מגיבור היום לנאשם.

"אם יורשה לי, למה נתת לו את הארנק?" שאל השוטר בנימה חשדנית.

כל הנוכחים המתינו בדריכות לתשובה המתמהמהת.

"ואם זה הנכד שלי?"

"אם כך", הוסיף והקשה השוטר בלי להיכנע לבלבול הרגעי שאחז בו, "למה הזעקת משטרה?"

"תגיד לי, מיסטר קולומבו", התערבה הקופאית, "איך בדיוק היא הזעיקה משטרה? חייגה עם המקל הליכה?"

אך השוטר מיאן לזַכּוֹת את הנחקרת מחמת ספק כזה או אחר והטיח בה את שאלתו הבאה.

"ולמה נתת לקרנבל הזה להימשך?"

"פורים…", השיבה הקשישה.

"מה??"

"סיפור ארוך… בדיחה. פורים שפיל."

***

הקשישה והצעיר יצאו יחדיו אל הרחוב שלובי זרוע, הצעיר אחז את שקית הקניות שבתוכה נח לו בקבוק ה BLACK LABEL ששרד את כל המהומה.

"מכאן אסתדר לבד", אמרה, חילצה את ידה מזרועו והושיטה אותה כדי שיגיש לה את השקית.

"אני חרא קטן. לא מגיע לי מה שעשיתְ…"

"קשה לי לעמוד, ילדון."

"אם סבתא שלי הייתה פה, לא רק שלא הייתה עוזרת לי, היא הייתה מתקשרת בעצמה למשטרה. ואת לא רוצה לשמוע מה אבא שלי היה עושה."

רגעים אחדים חלפו עד שהמילים פילסו דרכן במעמקי גרונה של הקשישה.

"השַקִית, בבקשה."

"אפשר ללוות אותַךְ?"

"לא… תודה."

הצעיר הפקיד בידה את השקית ונעל את אגרופה סביב צמד הידיות כדי שהאחיזה תהיה איתנה. היא פנתה לדרכה והילכה כמו לוליין שמתאמץ לשמור על שיווי המשקל. לאחר שהתרחקה מטרים ספורים קרא אחריה:

"בשביל מה ה BLACK LABEL?"

הקשישה עצרה לרגע, הפקירה פניה לליטוף קצר של קרן שמש והמשיכה בדרכה.

4 תגובות

  1. ורדית שכמותך!
    קראתי והוקסמתי. יש בסיפור שלך גם הומור, גם אהבה, גם דמעות וגם געגועים. האם צריך יותר מזה בחיים?

  2. יופי של סיפור….נהניתי מזה שלא ניחשתי אף צעד לפני ונהניתי להיות מופתעת לפחות פעמיים במהלך הסיפור…

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × 3 =