רועי צמח מגדיר עצמו כפזמונאי וכותב, הוא העומד מאחורי הספר שאת עותקיו ניתן למצוא ואף לקחת, ללא תמורה כספית!!! בחנויות “האוזן השלישית” ו”מוסיקה נטו” בתל אביב, מדובר באסופה של 35 שירים פרי עטו של רועי, שירים שנכתבו במהלך ארבע השנים האחרונות, אלו שירים העוסקים במגוון נושאים, סיפורים אישיים המתארים חוויות חיים, ביקורת נוקבת על בורגני 2013 ועוד…אל פרוייקט ספר השירים חברו מספר אנשים, ביניהם יסמין אבן שעיטרה את הספר באיוריה דן תורן שעמל על העריכה.
להעמיד פנים כדי להתקדם בחיים.
מאת יובל גלעד
“הנערה מחנות התקליטים” מאת רועי צמח, איירה יסמין אבן , הוצאה עצמית, 2013
לפעמים פזמון יכול להיות יותר טוב משירה “גבוהה”, לפעמים אמת ישירה יכולה להיות עדיפה על שירה אנינה. אינני מסכים לתיאוריה המחורטטת של קלדרון לגבי שירת הרוק שהחליפה את השירה העברית, אבל ספר שיריו של רועי צמח, איש מוסיקה יליד 1973, אולי אינו עונה על הגדרת “שירה עילית” אבל יש בו הרבה יופי ואמת, הרבה התרסה חברתית מדויקת.
על גב העטיפה המלצה של המוזיקאי והפזמונאי- משורר דן תורן, ידיד ככל הנראה, והשירים באמת טובים. צריך לקרוא אותם כפזמונים או כשירת רחוב, להתעלם מ”חוסר המלומדות” הלשוני הבא לידי ביטוי בחריזה טיפשית למדי בסופי שורות:
להעמיד פנים, להתקדם בחיים/ לאהוב ת’בוס, לשבור את הכוס/ גני סביונים, שלושה ילדים,/ פוגש חצי שכבה באספת הורים// חמש שנים בענק השבבים/ יחידת נופש לכל החיים/ מקפיץ ת’קטנים לחוגים וקניות/ במקום עם רגליים, נולדו עם דרישות// גיל שלושים מגדל כרס/ גיל ארבעים מאבד שערות/ חמישים זה זמן קמטים/ בשישים עומדים שעה להשתין/ יש למה לחכות…
שירת מחאה נגד דור הסטרטאפ החומרני, האוטומטי, החי את חייו במסלול המהיר של ההצלחה בלי לחשוב על כלום, אני רואה אותם סביבי ברמת גן גבעתיים, מכונות לייצור כסף וילדים. וכל הורה בימינו מכיר את התיאור: “במקום עם רגליים נולדו עם דרישות” – הילדים כצרכנים, כהצדקה לקיום ומרכז העולם (יש עוד דברים בעולם, הורים, ואני לא נגד ילדים, יש לי כאלה). החיים המתים על אוטומט.
והנה עוד שיר מחאה, הפעם על האדון מלח הארץ, הפאשיסט שלא מדעת, רובכם מכירים אחד כזה אם אינכם אחד כזה בעצמכם:
דן רום גדל בוילה מוקפת חומה/ שכונה מבוצרת, מערב המושבה/ לרחובות יש שמות של ציפורים/ וכל השכנים עונדים כנפי מטוסים// ראשון בשכבה עם רשיון נהיגה/ לוקח את דפנה מרונן יד שניה/ מסתובב בהפסקה עם חיוך דוגמני/ העתיד זוהר דרך ריי באן כסופים// מתגייס לטייסת בה שרתו ההורים/ משתעשע עם דפנה בחדר תדריכים/ פקודת מבצע חדשה נכונה להיום/ יוצאים לנקות עוד כפר בלבנון/ בשבריר שניה מסמן מטרה/ משחרר נצרה, מוריד פצצה/ מתחת לקסדה אין סימני זעה/ אח, איזה יום יפה/ בדרך לעוד לקוח מרוצה
זאת שירה ישירה שהולכת על גבול הקלישאתיות – אבל מצליחה בדרך כלל לא ליפול. כי חשוב להגיד את הדברים האלה, לא רק לתאר פרחים וחילופי עונות כפי שעושה מרבית שירתנו הצעירה – המדינה הזאת פאשיסטית, מעריצה כוח וגזענית כלפי אוכלוסיות שלמות, והפאשיזם עשוי דן רומים כאלה, טייסים גאים, מפציצים בלי ייסורי מצפון, עשירים וכו’, וגרתי בשכונה רגילה ליד שכונת צהלה, הלכתי עם החברה האלה לבית ספר, אני מכיר אותם, הם בדיוק כאלה.
בהמשך השיר החבר רום לומד בהרווארד מנהל עסקים, מצליח, עד שרואה את אשתו יוצאת מאיזה דירה, בוגדת, נפטר ממנה וממשיך בחיי ההצלחה. צמח מבקר את החיים לפי מבטו של הזולת, חיים שלמים מקדישים בני אדם רק כדי לעשות מה שאחרים אומרים שצריך לעשות, בין השאר להביא ילדים, והוא, הדובר, נותר רווק:
גר עם עצמי בדירה מיושנת/ לא מתיידד עם השכנים/ בלי חתולים, ילדים או עציצים/ מזכיר דיוקן של רוצח סדרתי// עליתי מדרגות אתמול בלילה/ ראיתי ת’מבט המוכר שלכם/ זה שאומר, נפלנו על מישהו מוזר/ תמיד עם פמליה של אף אחד… ורדה מהועד לחשה, זה לא נורמלי/ לאנשים בגילו יש משפחה ודירה/ למה הוא מחכה, אני לא ממש מבינה/ אולי בכלל הוא הומו מזדקן?
כל רווק יוכל להזדהות, גם כל רווקה. בתל אביב עוד יש מקום ל”פושעים” שכאלה בתחום הילודה, אבל בשאר הארץ אין מה לדבר. שירה פשוטה וישירה “גר עם עצמי בדירה מיושנת”, אולי עם קצת דמיון לבוק ובסקי (אם כי עם הרבה פחות מורכבות), שירת ילד המצביע ואומר “המלך הוא עירום”.
לצד הבוז לדן רום, יש גם את האוטומט מהצד השני, זה שלא מצליח על אף שהוא מנסה – אפי גרוס מכנה אותו צמח:
אפי גרוס מחתים כרטיס פעמיים ביום/ את החופשות מבלה בשעות נוספות/ הילדים ממוסגרים בתמונה על השולחן/ נזכר לצלצל שבועיים אחרי מבחן/ המחשבות רצות כשאין שנה בלילות/ רק לא לגמור ברחוב עם שלט וכוס…
המשך השיר – פיטורים בחסות “היד הנעלמה”, שירת הפרולטר המודרני, העבד של העשר שעות עבודה, נסיעה בפקקים, הכול בשביל הילדים, מעמד הביניים ומטה, גם אוטומטים כמו דן רום, אבל כאלה שלא מצליחים להרים את הראש מעל המים.
רועי צמח.
צמח חי כנראה בקהילת המוסיקאים בתל אביב, והוא מתאר את חייהם בשיר אחד, הכולל את מאור כהן, חמי רודנר ועוד נערי רוק מזדקנים. בית אחד מעניין בשיר:
חולמים חולצת פלנל במקום פלנלית/ מורידים ב”גלולה” כוסית אחרי כוסית/ נושמים את האדים של אופוריה זמנית/ ואז מגיע בום בכיכר מתפוצצים/ גיטרות עפות מיתרים נקרעים/ הטרנזיסטור אומר, תהיו רגועים/ זמר עם בנדנה שר תפוחים ותמרים
כאמור, לא שירה גדולה, שירת רחוב, חריזה טפשית למדי “פלנלית/ כוסית/ זמנית”, תיאור מרוחק וסתמי של פיגועי האינתיפאדה – אבל השורה האחרונה שווה את זה – רמי קליינשטיין המתקתק עם שירי הפגועים המתחנפים שלו הוא הפיתרון המוסיקלי הישראלי לתרבות שבה החיים והמוות מתערבבים פתאום.
דיזינגוף סנטר הוא הקניון הראשון בארץ, בנוי כמעין רחובות מתעגלים, בקיצור – קניון אנושי ויפה למדי, יחסית. צמח אוהב אותו (גם אני…) ומספר על אהבתו, ובכך גם על בדידותו:
הולך אצלך לאיבוד מרצון/ מטייל לפעמים ימים ושעות/ הרגליים לעולם לא מתעייפות/ גם אם יש תקלה במדרגות הנעות/ מגלה בכל פעם חנות חדשה/…שחור בנשמה/ תמיד מוצא בך נחמה/ אוהב אותך, דיזינגוף סנטר… שישי בלילה, קופץ לביקור/ מוזר לראות אותך בלי האיפור/ חשוך ומפחיד, רק אני ושומר…
יפה וכנה. משוררי הפצעים והאהבה עצמית שזוכים בפרסים לעולם לא יכתבו שיר כזה, כי הם כותבי מתוך הספרות ולא מתוך החיים. ובחיים – אנשים אוהבים קניונים, מה לעשות, יש בהם אפשרות להתבונן באנשים, לקנות דברים כיפיים וכו’ – וכמובן – זאת גם מפלצת של תרבות הצריכה, אבל דווקא ביום שישי בלילה – החיות הענקיות האלה יפות, והמשורר מזהה זאת.
לעיתים השירה הפשוטה גולשת לתחום הבנאלי, ואז כבר אי אפשר “לוותר” לפזמונאיות של השיר:
הכי אנחנו אוהבים אתכם צעירים, יפים/ עולים על מארב, מתפוצצים במדים/ כי אין כמו למות למען המדינה/ אחרת בשביל מה יצאנו למלחמה?
מזהה עם כל מילה, אבל הניסוח פשטני מדי, כמו גם תיאור עצמי של מצוקה:
הראש מתפוצץ מרוב מחשבות/ רק רוצה שלוש דקות שלוות/ עטוף בשכבת כדורים ורודים/ העולם בחוץ מפחיד מתמיד
זה לא עובר. אבל שירים כאלה הם המיעוט בספר המצחיק והחומל של צמח, המכונה “קיד זמנהוף” על ידי חבריו המוזיקאים, כך כתוב, בספר המלווה איורים סאטיריים של המוסיקאית יסמין אבן – מוסיקאית מוערכת – ציירת קצת פחות טובה.
והנה שיר פופי אבל אמיתי, המוקדש לשחקן ההוליוודי ריי ליוטה, שלדעתי הוא מעמיק ומעניין יותר מהפוסטר הזה די קפריו, וצמח מקדיש לו שיר:
עם מבט חודר , פרצוף מחוטט/ פרצת למסך מול קהל מהופנט/ משהו פראי, משוגע עם קבלות/ ג’ף דניאלס עד היום בוכה בלילות/ ריי ליוטה/ יכולת להיות ה/ כוכב הכי גדול בעולם/ אחרי ה”חברה הטובים”/ אבל סקורסזה לא עשה איתך עוד סרטים/ מצאת את עצמך עמוק בקרשים/ משחק בהפקות של שקל תשעים
העיסוק הוא לא רק בשחקן הוליוודי, אלא במה שמייצג מבטו המאיים משהו, שהוליווד והעולם כולו תמיד יעדיפו בייבי פייס מתקתק כמו של דיקפריו.
אסיים בשיר אותו יזהה היטב כל רווק תל אביבי, הנשים הצעירות והיפות המתהדרות בחיים מגניבים וחופשיים בעיר הגדולה, אבל בעצם רק כמהות לחתונה והלהתמסדות:
גם ההיפסטרית הכי מגניבה בתל אביב/ חלמה על שידת החתלה ופינת משחקים/ המבט האדיש והמנוכר/ לא הסתיר את הכמיהה/ להשריץ גוזלים/ כי בסופו של דבר/ נולדת להיות אמא
שירת רחוב שבהקשר המקומי אפשר למקם אותה לצידן של רונית ליברמנש (משוררת ישירה וטובה מאוד) ונועם פרתום המוכרת, וגם לצד אייל גפן שהוציא לפני כמה שנים שירי רחוב יפים וישירים גם הם.
ראו גם
שיר הנושא של “הנערה מחנות התקליטים “שר דן תורן
יובל אראל על “הנערה מחנות התקליטים “
הבלוג של רועי צמח
צילם יובל אראל.
