היופי השירי לעומת האגו המשוררי -על שירת ישראל אלירז

על “כמה זמן עוד נשאר איננה שאלה אלא דלת” לישראל אלירז,  עורך: דרור בורשטיין מודן-הליקון, 2013

 בין היופי לאגו

מאת יובל גלעד

האסתטי והאתי התפצלו להם בשירה העברית של שני העשורים האחרונים, והם מתקשים להיפגש. מחד שירה מעורבת, מתייחסת למציאות, נוגעת בחוליים חברתיים, בעוולות, אבל בלי גב אסתטי מוצק מספיק כדי להחזיק את השיר פואטית, ומאידך שירה הנוגעת ביופי, יודעת להנדס אותו וליצור מרקמים נעימים, אבל המציאות איננה שם.

שירתו של ישראל אלירז שייכת לקוטב האסתטי. היא קנתה לה, ובצדק, מקום של כבוד בציבור שוחרי השירה בארץ, וזאת אחרי שנים של מאבק ושוליות. ערבים לכבוד המשורר, ספר ראיונות עם חוה פנחס-כהן, פרסים וכו’, כולם מגיעים למשורר האסתטיקון שתהילתו יצאה לה גם בארצות דוברות הצרפתית.

אבל, מעשה שטן, דווקא שירה זו שהמוטיב העיקרי והבלתי מתפשר שלה הינו היות כאן כפי שהגדיר זאת היידגר, לתפוס את הרגע ולהיות בו, לעצור את הזמן ולהתבונן בו התבוננות מדיטטיבית מאפסת אני, בודהיסטית, הפכה בשנים האחרונות להיות מכונה לייצור טקסטים ברמות משתנות, מכונה בלתי פוסקת של מילים, שיש מאחוריהן אגו לא מבוטל התובע את שלו.

ישראל אלירז.

התוצאה היא שהמשורר אלירז מפרסם שני ספרים לשנה, פחות או יותר, כבר שנים. כל הספרים שייכים לקוטב האסתטי, כאמור, ולכן אין פלא שאומץ לאחרונה על ידי המלכות האסתטית של השירה העברית, היא “הליקון” מייסודו של אמיר אור וכיום בהנהלת דרור בורשטיין. בורשטיין אף ערך מבחר משירת אלירז, והוא ה”מכשיר” הגדול והמתווך של שירת אלירז לשוחרי השירה. אבל אלירז מצא לו סוכן בעייתי, שכן בורשטיין הינו אסתטיקון מעריץ, ולא עורך קר רוח, המאוהב בשירת זן קיומית ולמעשה בכל שירת יופי בה המציאות נעדרת. והמלכות האסתטית ריקה, אדישה לאדם, ולאחרונה, בגרסתה האלירזית, גם לחוקים המחמירים של היופי.

אהבת היופי איננה דבר רע, אבל באבדה קשר עם האתי, עם המציאות, היא הופכת לכלי ריק, בורגני, נהנתני, הנועד לעשירים, לקהל שבע שהעולם אינו מקשה עליו. האתיקה של שירת אלירז היא כאמור ההוויה ברגע, ההיות כאן, אבל כשהיתה מחוברת למקומות ישראליים כמו בספרי השירה הראשונים של המשורר, הרי שהיתה תחושה שהיא נובעת מהמקום הזה. כיום היא התכנסה בתוך עולם פנימי של מונחים כמו “מטבח”, “אש”, והיא סובבת שם ככלואה בעולמה.

חסר לה לשירה העברית חיבור בין האתי לאסתטי, כזה שחי ופעם בשירת ויזלטיר, בשירת זלדה, אפילו בשירת זך של אמצע הדרך. חסר לה לשירה העברית החיבור בין הצורה לתוכן, בין היופי לכשעצמו לבין האמירה הנחרצת לגבי בעיות הקיום הישראלי. ישנם פה ושם המצליחים, אבל ככלל – הפרדה, כאמור, שבין ה”אשמים” בהפרדה זו אפשר למנות שני אבות של השירה העברית של ימינו – יצחק לאור האתיקן מחד, שהשפה בשבילו היא רק אמצעי דיבור, כמעט כמו עיתון, בחלק משיריו, בעיקר בספרים האחרונים בהם איבד רסן לשוני, ומאידך אלירז – אצלו השפה הפכה להיות העולם כולו, והעולם – יוק.

כדי להמחיש את הבעיה אתייחס לספרו החדש של אלירז – כאשר המשפט הזה בעייתי שכן בעוד אתה כותב אותו כבר הופיע ספר חדש נוסף של אלירז – “כמה זמן עוד נשאר איננה שאלה אלא דלת” (הליקון- מודן, 2003). כבר בשם הספר אפשר לראות את ההתחכמות וההתאהבות העצמית שתקפה שירה זו: הניסיון להגדיר את שארית החיים, את פחד המוות שמניע למעשה את ריבוי הספרים של השנים האחרונות, כדלת ולא שאלה, כלומר: אפשרות, פתח ולא רק פחד.

והשיר הראשון גם הוא מתחכם:

דבר לא קורה/ אם קרה הוא לא יחדל לקרות/ עד שלא יקרה עוד/ ואז מדברים את כל / מה שיש עד שאין./ כל מה שקרה נע אל/ מה שהלך וקרה. / אם השיר זוכר, במה/ הוא נזכר

קורא לא מיומן עלול לחשוב שהשיר חכם ויפה אבל נבצר מבינתו. לא כך. זהו שיר גס לשונית על מה שאלירז הפליא לדבר עליו בשירים קונקרטייים רבים ויפים בספרים רבים, המתח בין ההווה לעבר, בין הוויה לעשייה. אבל בחירת המילים המתחכמת מותירה שיר ריק.

אחד המאפיינים של הקוטב האסתטי הינו האהבה לבן=בת זוג. בעולם של השיר האסתטי אין מצוקות פרט אולי לזו של פחד המוות, אבל יש תמיד אהובה. ובכן, האהובה בשירי אלירז לא מקבלת שום ממשות, היא פרויקציה של הדובר השירי, השלכה של ארציות:

אחר כך את מדיחה ענן מתוך ראשך/ לא עניין של מה בכך/ מדברת על משך הבשלת/ הפירות על השולחן/ מניחה אצבע ליד אצבע,/ ליד כלי, ליד/ שקט שאינו שתיקה במטבח

ענן כסמל לרוחניות מול המטבח הארצי, ניגוד עם סמלים בנאליים, וכמובן שהאישה היא הארצי, הדובר משורר הוא הרוחני…

השירה האסתטית נוטה להתאהב בעצמה על עיסוקה בעניינים כה רוחניים כמו הוויה ופחד מוות, ומשם הדרך להדפסת שורות כמו “היכן גופך האמיתי / מי בתוך גופך/ מלבדך?” קצרה. או “תן לאהבה לעבוד, לעבור./ עכשיו זה קורה גם לך”. – הרי אלה שורות יומניות מביכות בבנאליות שלהן, אבל בגלל שהן מודפסות בספרו של מאסטר, ואלירז הוא מאסטר אמיתי, הרי איש לא כותב את הדברים. איפה הן ואיפה השיר על ביקור האהבה של ישראל פנקס, למשל, מאסטר גם הוא, אבל קפדן בן קפדן שכל חייו הוציא שבעה ספרים לערך.

מכשירי האהבה העצמית האסתטית בארץ הינם כאמור דרור בורשטיין ואריאל הירשפלד. אצלהם פחות נפלא אין, פחות מנהדר לא קיים, ההתפעלות כביקורת. מדובר כמובן בשני ידעני ספרות ואוהבי ספרות רציניים, אבל רוח הצפיחית בדבש של התקופה פלוס האהבה העצמית האינסופית השורה על מדינת ישראל בחסות הפצע הנרקיסיסטי מורשת הסבל היהודי שמצא סוף סוף בית, שורה גם על שני אנשי הרוח המכשירים את הפוזיציה ההליקונית שבולעת גם את אלירז. דוגמא וולגרית יותר אם כי לא שונה בהרבה היא שרשרת שירי הפיגועים ובלדות בית הספר רימון שכבשו את גלי האתר בשנים האחרונות.

שכחנו איך מדפדפים אש/ איך מבקעים מים/ איך מקפלים מטפחת עד/ העלמותה. תמיד/ הקסמים הגדולים התחוללו ליד השולחן./ עכשיו נופלת כוס על / רצפת הודאות מתנפצת

מה אומר המשורר? הפלאי מצוי בפרטים הקטנים, במטבח, באכילה על השולחן. אנחנו שכחנו איך לראות את הדברים הפשוטים והפלאיים, התרגלנו לחיות במקום להיות, לעשות במקום לראות ולהתבונן. ספרים יפים הקדיש אלירז לנושא הזה, אבל עכשיו הוא נוגע בו בעייפות לשונית של “מדפדפים אש” ו”מבקעים מים” – צירופים גסים, אם כי סיום השיר, מטאפורת רצפת הודאות מעניינת יותר. והנה עוד שיר התחכמות:

פעם היה, / אבל/ אין כבר/ הר/ עליו בית,/ עץ, כל/ השאר/ ודי זמן/ להביט, / להתחבק/ מול./ אם נתחיל,/ לא נצא מזה

רע מאוד. אכן פעם היה הר בשירי אלירז, התבור, ועוד נופי גליל שונים. אין רע בשירה מופשטת בלי מציינים קונקרטיים (ראו שירת עוזר רבין הנהדר והנשכח), אבל בלעדיהם אלירז מאבד את אחיזתו ביופי, הוא עובר להרצות בהתחכמויות ריקות.

והרי רק לא מזמן הוציא אלירז ספר בשם “מחברות חורף” בעריכת ליאת קפלן, ספר עם עמוד שדרה, עם הרבה יופי קונקרטי העוסק בהזדקנות ובגעגוע לנעורים, עם השפעה רילקאית חזקה מדי אמנם, אבל עדיין יפה. אין בארץ מערכת ספרותית שתגיד – זה כן, זה לא אדוני, גם אם מדובר כאמור במשורר חזק כאלירז.

האם/ כך/ זה/ נראה/ כשזה/ נגמר?/ אחכה לרוח/ שתעבור/ בשיחים

כאילו הייקו, יש עיסוק בחלופיות, יש רוח, אז שיר יפה, לא? לא. לא כל מה שקצר והייקואי הוא גם טוב, די קל להתייפיף, קשה יותר לייצר יופי מינימליסטי.

אני לא אספר לך שאתה יכול/ להציל את עצמך,/ אתה לא. / חבל לי עליך

גם לי חבל, מר אלירז. יש לי בבית כשנים עשר קבצים של שירתך, אני אוהב את מרביתם. וזאת על אף הקוטב האסתטי המוחלט בו הם בחרו. אבל זהו לא שיר, זהו ייאוש שלא עבר טרנספורמציה.

אביא בכל זאת שיר שיש בו חצי כוח, כדי להראות כמה הקונקרטיות חיונית לשירת אלירז, שיר המתחיל בתמונה קטנה וכנה:

המגרשים כבר ריקים. ריקים הספסלים/ הציבוריים. / בשמים, אם זה לא ענן, זה כסא אבק. / “שוב נערמו העבים”. / גל של אינני יודע מה,/ אבל אדע, /גואה בי/ מדי יום עובר יום שעובר עלינו, אין/ עוד הרבה מה

עוד שיר ייאוש, כמו הקודם שהובא, אבל כאן יש עבודת שפה, יש מיומנות שירית. הפתיחה – קלאסית, פשוטה, נוף מטונימי ריק וקונקרטי, אחר כך תיאור אובך, עניין רלוונטי לשרבים של עונת המעבר בה נכתבת רשימה זו, ו”שוב נערמו העבים” – אירוניה עצמית של משורר חכם על הייפיוף של השירה את היומיום, אבל למשורר אין כוח לייפות הפעם, להפוך ענן אובך ל”עב”, והסיום מעט בנאלי. לא שיר מעולה, אבל שיר טוב.

אבל אחר כך שוב מזלזל המשורר בקוראיו, בחסות סרסור התרבות שלו, בורשטיין( שהפרוזה שלו היא מופת של חקיינות אסתטיקונית של מודלים אירופאים נהדרים כזבאלד או ברנהרד, וכעת הוא משחית משורר ואמן גדול בהתלהבותו):

הדברים שעדיין לא קורים / כבר מתהווים/ וצוברים די כוח או / מיומנות/ להתייצב בתוך זרימת החיים הכבירה

אלירז חושף את סוד שירתו, ההוויה, בה צריך לגעת תמיד בעדינות, כמו בחתול, אחרת היא בורחת, ואלירז עשה זאת פעם אחר פעם, אבל פתאום הוא עושה זאת בגסות של דיבור מפורש, בלתי מעובד, לא מעניין לשונית, ובלי עניין לשוני העניין האסתטי קורס.

אביא עוד שתי דוגמאות – אחת גרועה מאוד ואחת טובה יותר, לשירים העוסקים בפחד מוות:

אני מבוהל, אני מזקין, אני/ תועה בין כלי/ לכלי/ מסרב, בינתים, לעשות / מזה עניין.

הרי זה שיר יומני מביך, שהכנות לא פוטרת אותו מהיותו לא שיר אלא וידוי פייסבוק. ועמוד אחד אחר כך, אותו נושא:

אתה מתנפל על הכיור ושוטף/ כלים כל הלילה/ כאילו היה ר ע ב  ב א ר ץ. / על הקיר כתבת: / קח את גופי אני/ לא אהיה שם

זה שיר, יפה מאוד אפילו. המטאפורה של אדם (ההרחקה לגוף שני מסייעת לשיר) שוטף כלים, כלומר עושה פעולה מעשית כדי לשכוח את עובדת מותו הקרב, כל הלילה, מעבירה את התחושה של “אני מבוהל, אני מזקין” מהשיר הפתטי הקודם, כלומר מראה את הדברים ולא אומרת אותם בהכללה משעממת ובנאלית. גם הסיום יפה: הניגוד בין גוף לנפש שחוק, הרצון בהישארות והאמונה בהישארות הנפש שחוקה גם היא, אבל הבנייה כגרפיטי שנכתב על קיר, כלומר הקונקרטיזציה המפתיעה, הופכת את הניגוד הותיק לשימושי שוב, לשירי.

למשורר אלירז, הלוחם חסר החת בעשייה לטובת הוויה, הקשבה, התבוננות, קרה מה שקורה לכל אדם כמעט בחברה המערבית – האני שלו השתלט על ההוויה, האגו בלע את המשורר החכם, היודע שהוא רק גרגר חול, עלה, בדל סיגריה זרוקה ביקום. הרי האדם הפיזי מת אבל העולם האנושי נותר, הספרים נותרים, אבל זאת רק אם מבינים את זעירות האני. אבל משורר בורא עולם, והסיכון המקצועי שלו, כמו של כל אמן, הוא התחושה האלוהית של הבורא, שיוצרת אני בשם “ישראל אלירז” שמרגיש שהוא עומד במרכז העולם, כמו שהיצור”יובל גלעד” יושב עליי וחושב שהוא מרכזי בעולם. הוא לא. ואז, מפחד המוות, המשורר כותב עוד ועוד ומפרסם עוד ועוד כאילו הספר הבא הוא זה שינצח את המוות.

אין לי אלא לסיים בתקווה שהמשורר מאסטר של היופי יעצור נא את שטף פרסומיו, יברר נא את הטובים בשירים ויפרסם רק אותם, ויפה שעה אחת קודם.

וראו עוד על ישראל אלירז

ישראל אלירז בויקיפדיה