הכל התחיל בבוקרו של יום ראשון שבו הקדמתי ויצאתי לבית הספר היסודי שבו למדתי. השלט בכניסה אמר “מכללמזכרת כבוד לקדושי לודג’ אבל עזרא השכן שגר מעלי ולמד בבית הספר הדתי “אגודה”, שמאחורי גן אלי כהן, אמר שכולם יודעים ש”מכלל” זה “משלוח כלבים לחוץ לארץ” כי לומדים בו בנים ובנות בכיתות מעורבות ואת זה אלוהים לא מרשה בשום פנים ואופן. מצד אחד קינאתי במזל הטוב שלו להיות בכיתה רק של בנים בלי בנות שמתגודדות ומצחקקות כשהן שולחות לעברך מבטים מרומזים משונים ומצד שני ב”מכלל” אם מעמידים לבנה ליד חלון חדר ההלבשה של הבנות באולם ההתעמלות אפשר לראות אותן מחליפות בגדים ואחרי זה להתווכח למי מהבנות יש את השדיים הכי גדולים ומי שטוחה כמו קרש.

בדרך לבית הספר עברתי דרך הקיוסק של מנדלשטיין להחזיר לו את החוב של אבא על הסיגריות. מנדלשטיין חייך אלי כמו תמיד בפה מלא שיניים תותבות ואמר :”נו, אבא שלך אף פעם לא לשכוח. תגיד לו לא בוער, נישט ברענט, אפשר גם מחר,” הושטתי לו את הכסף והוא הכניס אותו לתוך קופסת פח קטנה והתחיל לפשפש בתוכה בקדחתנות ואז אמר “אין עודף. לבוא אחר כך,” התכוננתי ללכת אבל אז ראיתי את הגיטרה הכחולה. היא עמדה על מדף פנימי, נוצצת ומבריקה. הבטתי בה ושמעתי את המיתרים מייבבים מתחת לאצבעותיי.

“אהה.. אולי תיתן לי הגרלה במקום?” אמרתי וחשבתי שאני אחזיר לאבא מדמי הכיס שאני צריך לקבל ממנו.

מנדלשטיין שלף חוברת הגרלות חדשה שהיתה מורכבת משלש שורות. כל אחת בת שנים עשר ספחים מקופלים שבתוכם היה מודפס מספר. הוא הושיט לי את ההגרלה כשהוא אוחז בתחתית. עצמתי את עיניי וגיששתי בשתי אצבעות וניסיתי לחוש במספר.

“נו לבְחוֹר, אין כל היום,” האיץ בי קולו של מנדלשטיין.

“זה,” אמרתי והצבעתי על הפתק שעליו נעצרו אצבעותי. מנדלשטיין הוציא מספרים קטנות שחודן היה מעוקל כמו מקור של נשר ושבהן גוזזים ציפרניים וביד רועדת גזר את הההגרלה והושיט לי אותה. עצמתי את עיני, נגעתי בכיפה שעל ראשי, נישקתי את הפתק כמו שאני מנשק מזוזה ורק אז פרשתי אותו לרווחה. “יש אלוהים!” צעקתי וזה היה ברור. מי עוד יכול היה לסדר שבמרכז הפתק יתנוסס המספר שבע. אני חייב לכתוב אותו גם כספרה על מנת להסיר כל צל של ספק. 7! זה אומר שזכיתי בגיטרה הכחולה על בטריות ושאני הולך להקים להקת קצב וכבר התחלתי לחשוב על שם וחיפשתי חייה או חרק שאין על שמם להקה. היו “חיפושיות” והיו “הקופים” והיו “האריות” והיו “הצבים” והיו “ציפורי החצר” וגם סתם “החיות”. מה נשאר אולי “העכבישים”? או “העכברים”? או “התולעים”?

מנדלשטיין פרפר ורעד כולו. הוא הסיר את משקפיו והצמיד את הפתק אל עיניו התכולות דהויות שעכרורית לבנה כיסתה אותן ובדק את המספר בשבע עיניים. שפתו התחתונה רטטה ואחרי זמן שנראה כנצח הוא הרחיק את הפתק מעיניו, חבש את משקפיו שוב והסתכל אלי. הפנים שלו הביעו אכזבה עמוקה והוא הביט בי במבט מתחנן. הצבעתי לעבר הגיטרה הכחולה אבל הוא לא מיהר לגשת אליה. הוא מישש שוב את המספר כאילו היה חקוק בכתב ברייל וכשגם אצבעותיו אישרו את שעיניו ראו כחכך בגרונו ואמר בקול צרוד שהוא ייתן לי חבילה של מסטיק בזוקה אם אני אסכים להשאיר בינתיים את הגיטרה אצלו על המדף.

בהתחלה חשבתי שהוא רוצה לרמות אותי ולא לתת לי את הגיטרה הכחולה שלי אבל אחרי הרהור נוסף הבנתי את הרעיון המכוער שלו והוא ממש לא מצא חן בעיניי. אם הוא נותן לי עכשיו את הפרס הגדול אף אחד לא יבוא לקנות עוד הגרלות. מה הוא חושב לעצמו שאני אעזור לו לרמות את החברים שלי? הסתכלתי על הפנים שלו ורציתי לאמר לו שבשום פנים ואופן אני לא מסכים להיות שותף לנוכלות הזו ואז ראיתי את הצער על פניו ואת המדפים העלובים שמאחוריו וחשבתי שבעצם החברים שלי בלאו הכי בבית הספר וחוץ מזה הסיכויים של מישהו לזכות בגיטרה הם כה קלושים שזה לא נורא אם אני בינתיים ארוויח חבילה שלמה של בזוקה ואולי אני גם אכבד אותם. וגם בענין הכיבודים אני לא חייב להחליט דווקא עכשיו. וחוץ מזה מי כבר יכול לדעת? זה סוד ביני לבין מנדלשטיין ואין אף אחד שיכול להעיד נגדי שעזרתי לו להתפרנס קצת. לקחתי את החפיסה. היו בה חמש בזוקות. פתחתי את הראשונה. קראתי את הבדיחה שלא היתה מצחיקה אבל בעתידות היה כתוב שבקרוב יקרה לי מאורע מרגש מאוד. צחקתי בלב. העתידות פספסו בכמה דקות והן בעצם מצחיקות יותר מהבדיחות. איך יכולתי לדעת שלפעמים הן צודקות למרות הכל?

אחרי הלימודים מיהרתי ללכת לקיוסק על מנת לקחת את הגיטרה שלי כאשר ראיתי את אורי השמן עומד מול התריס של הקיוסק. חשבתי שהוא רוצה לקנות הגרלה או חוברת. אבל מנדלשטיין הזקן, במקום להגיש לאורי את ההגרלות, התחיל להסיר במהירות את העיתונים והחוברות מחוט הברזל. ראיתי איך הידיים שלו רועדות מהתרגשות והוא נחפז כל כך עד שכובע הקסקט האפור נשמט מראשו וחשף קרחת גדולה ואדומה. אורי הרים את הכובע מהרצפה, ניער אותה מהאבק אבל במקום להושיט אותו למנדלשטיין דרך התריס הוא הקיף את הבנין ונכנס לשביל שהוביל לדירת הקרקע של מנדלשטיין. זה אותו שביל שבו אני הלכתי בשבת לקנות לאבא סיגריות וחזרתי עם סיגריות ועם חוברת תשבצים חדשה במתנה. אורי נעצר מול הדלת והיסס, ממש כמוני בפעם הראשונה. הוא העביר יד על שיערו השחור והמסורק. הביט בחשדנות ימינה ושמאלה. הוא העביר את הכובע לידו השניה והרים את ידו להקיש בדלת אבל לפני שאגרופו פגש בה היא נפתחה, כאילו מאליה, וחשפה אפילה חשוכה ומאיימת. אורי העיף מבט אחרון לצדדים ונבלע מאחורי הדלת שננעלה.

ידעתי בדיוק מה קורה מאחורי הדלת הנעולה וחיכיתי בסבלנות. ידעתי שזה לא יקח הרבה זמן עד שמנדשלטיין יפתח שוב את התריס שלו. אחרי בערך חמש דקות הדלת נפתחה ואורי יצא ממנה במהירות. חולצתו היתה מחוץ למכנסיים, שיערו השחור והחלק היה פרוע ופניו היו סמוקות ואדומות. הוא נראה מחויך ושבע רצון אבל אני הייתי נסער ונרגש, כי ביד ימין של אורי הייתה הגיטרה הכחולה. הגיטרה שלי. הגיטרה שהגרלתי בבוקר. לא יכול להיות שיש שתי זכיות של שבע בהגרלה. מנדלשטיין הרמאי, במקום לתת לאורי חוברת תשבצים כמו שהוא נותן לי, הוא נתן לאורי את הגיטרה שלי. ואני לא התכוננתי לוותר. בחיים לא.

אורי התרחק מהמקום כשהוא מפזז ועושה תנועות של פריטה על מיתרי הפלסטיק הלבנים של הגיטרה הכחולה. מיהרתי לרוץ מסביב לצדו השני של הבנין ונעמדתי מול תריס העץ הירוק. ניסיתי להסדיר את הנשימה שלי. נשפתי ונשמתי ובדיוק כשהרמתי את ידי לדפוק שמעתי את חריקת הצירים. זזתי טיפה אחורה. שני חצאי התריס נפרסו כמניפה ומתוכה הגיח ועלה הקסקט האפור של מנדלשטיין הזקן מלווה באפו הגדול והנשרי. הוא הוציא את פלג גופו העליון, התכופף ותלה מחדש את העיתונים בין שני חסמי התריס האחורי. הקיוסק היה פתוח שוב.

“אדון מנדלשטיין,” אמרתי בקול מהוסס וייצבתי את עמידתי.

מנדלשטיין הרים את ראשו ונעץ בי מבט מזוגג כאילו זו הפעם הראשונה בחייו שהוא רואה אותי .

“מיידלֵע, מה את לרצות? ” הוא השיב לי בקול צורמני ועצבני וידעתי היטב שהוא יודע שאני בן ולא בת.

“אני רוצה את הגיטרה שלי,” אמרתי בתקיפות.

“איזה גיטרה?” הקול שלו רעד והתיז עלי רוק. לא האמנתי למשמע אוזניי.

“הגיטרה הכחולה. זאת שהגרלתי היום בבוקר. אני רוצה אותה עכשיו,” קראתי לעומתו.

“מה את לבלבל מוח? את לא מגריל שום גיטרה,” צעק עלי כשהוא מחליף בין זכר לנקבה ובין שם פועל לנשוא וכל זאת בשצף קצף מבלי להתבלבל בכלל.

“אני כן!” צעקתי, “אמרת שאני אבוא אחר כך ובינתיים נתת לי בזוקה,” נפנפתי בבזוקה מול עיניו.

“די בּיסְטֵע משיגַאנֵע,” צרח לעברי, “אתה משוגעת! את לא מגריל גיטרה! את מגריל בזוקה!” ומבלי להביט בי התיישב על קצה המיטה שלו וכעת רק ראשו בצבץ מבעד לחלון הקיוסק והפנים שלו היו סמוקות ואדומות מזעם ומכעס.

“לא נכון, אתה משקר. הגרלתי גיטרה, יצא לי שבע!” כמעט בכיתי מתסכול.

“איפה שבע שלָךְ? תראי לי פתק?” הוא השמיט ללא היסוס את “ה” הידיעה ואת המילה “את”. הוא היה תוקפני וקולו היה לגלגני ורע.

“הוא אצלך. לא נתת לי אותו. אמרת שאני אקח בזוקה בינתיים ובסוף נתת את הגיטרה שלי לאורי השמן!”

“איפה עדים שלך?” הוא ממש צעק עלי. הוא ידע שאין לי. השמחה שהיתה לי בבוקר על כך שאף אחד לא יודע מהתרמית המשותפת שלנו התפוגגה לחלוטין. והוא המשיך לחגוג את נצחונו.

“בתויירה כתוב על פי שני עדים יקום דבר! איפה עדים שֶלָך?” פתאום הוא נהיה לי תלמיד חכם.

“אני ואתה. זה שניים,” גמגמתי.

משהו בטיעון שלי בלבל אותו לרגע. הוא הסיר את הקסקט האפור הבלוי, טיפות זיעה נצצו על הקרחת שהאדימה, הוא גרד את ראשו והחזיר את הקסקט למקומו.

“אני לא עד שֶלָך, אימבאציל אחד. תסתלקי מפה! ביטניק! חתיכת חוליגאן!” ומנדלשטיין התרומם לעברי כשהוא מנופף בשתי זרועות קמוטות וגרומות וכהשהזדקף עברו מותניו את אדן החלון ואני ראיתי שהוא לובש את מכנסי הפיז’מה המפוספסים והמוכתמים מסביב לחנות הפעורה והאפלה.

עמדתי מולו מובס. אסור היה לי לחזור הביתה בידיים ריקות ובלי העודף לאבא. אם היתה לי הגיטרה הייתי אומר לאבא שזה במקום דמי הכיס אבל עכשיו נותרתי בידיים ריקות. זה ישגע את אבא והוא ישתולל מכעס. העיניים שלי חזרו והביטו בחנות הפעורה של מנדלשטיין. העיניים שלו היו נעוצות בשלי. השפה התחתונה שלו רעדה קצת. הכרתי את המבט הזה.

“שאני אבוא מסביב?” אמרתי בקול ניחר וחלש. מנדלשטיין הנהן בראשו. הוא אסף את החוברות פנימה והתחיל לסגור את התריס הירוק.

“לא היה לו עודף. אז הוא נתן לך סיגריות במקום,” אמרתי לאבא והגשתי לו חבילת סיגריות צהובה שעל עטיפתת היה ציור של כרכרה רתומה לשני סוסים דוהרים ורַכָּב עם שוט מורם עומד ומושל בהם. מתחת לכרכרה היה כתוב באותיות אדומות גדולות: אֶסקוֹט, ומתחתן באותיות שחורות דקות “סיגרית האיכות של ישראל”.

הפוסט הקודםכותבת מחדש את עולמה :שירתה של חגית בת אליעזר
הפוסט הבא“העתיד הוא שלנו “: הרצל בבית הקפה הספרותי.
סופר נוער, מחבר סיפורים קצרים ואיש הייטק. ספריו "עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות" - על גירושין וחתולים, "המרגל האבוד והשמלה הירוקה" - סיפורו של הדור השני לשואה, ו-״הרפתקה בחולות" (בשיתוף איריס ארגמן), נבחרו למצעד הספרים של משרד החינוך. כמו כן כתב את "תעלומת העיניים השחורות-כחולות" - על פרשת ילדי תימן החטופים, שזכה בפרס שרת התרבות ע"ש דבורה עומר לספר נוער מצטיין לשנת 2017. כותב אורח ב"עיניים". הסיפורים שפרסם ביקום תרבות יצאו ב-2018 בספר סיפורים קצרים "שלושה בסירה אחת עם פאני היל" בהוצאת פרדס. בעל תואר שני בהצטיינות בתוכנית למחקר תרבות הילד, ותואר ראשון במדעי המחשב. גר בתל-אביב אב ל-3 בנות ובן.

3 תגובות

  1. סוזן לנגר (1895-1985) שהייתה פילוסופית מפורסמת של האמנות טענה שאמנות הינה דרך להעברת רגשות באופן דומה לכך ששפה הינה דרך להעברת מחשבות. בהתאמה ניתן לומר שבקורת מילולית אינה יכולה להתיחס באופן נאות ליצירת אמנות והרלוונטיות שלה מוגבלת. את היצירה האמנותית יש להרגיש. במובן זה, הסיפור שלך נמצא בקטגוריה האמנותית ואינו משאיר את הקורא אדיש. בפרט, יצירות המתארות ארועים ומצבים מדכאים ושלילים מעוררים רגשות עזים ודחיה אוטומטית. אבל הדחקה ודחיה אינן תגובות הולמות לבעיית הרוע. יש להכיר בקיומו של הרוע ולהאבק בו באופן אקטיבי, בין היתר על ידי העלאתו למודעות, כמו שעשו ועושים סופרים רבים וטובים, וכמו שעשית אתה בסיפור הזה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × 5 =