רות נצר מנתחת חלום של הבמאי היפני  אקירה קורסואווה על  האמן המפורסם ואן גוך שמופיע בסרטו “חלומות “.קטע  שמבוסס לפי עדות הבמאי על חלום אמיתי.

‘העורבים’ –  החלום על ואן-גוך – חלום חמישי מתוך הסרט ‘חלומות’ של קוראסאוה.

רות נצר

לקוח מהספר מעגל החיים בסרטים של אקירה קוראסאווה ותיאו אנגלופולוס. הוצאת רסלינג ,2016

הסרט ‘חלומות’ (1990) של הבמאי היפני המפורסם  אקירה קוראסאוה מורכב משמונה חלומות רצופים, כל אחד הוא כעין ספור-חלום בפני עצמו.

תוכן החלום:

סטודנט לאמנות מהלך במוזיאון בתערוכת ון-גוך. בידו כן ציור ולראשו הוא חובש כובע. אחר-כך רואים אותו בתוך ציור של ון-גוך שקם לפתע לתחיה. הוא מחפש את ון-גוך ושואל את הנשים הכובסות ליד הנהר אודותיו. אשה ליד הגשר אומרת לו: “היזהר, הוא שוחרר זה עתה מבית משוגעים”. שאר הנשים צוחקות. האיש חוצה את הגשר הידוע מציורו של ון-גוך, הוא הולך בתוך שדות ומגיע אל ון-גוך שמצייר בתוך נופיו הידועים. ון-גוך אומר לסטודנט: “מדוע אינך מצייר? בעיני מראה זה בלתי ייאמן. מראה שנראה כמו תמונה אינו יוצר תמונה. אם תטרח להתבונן מקרוב, לטבע כולו יש יופי משלו. כשהיופי הטבעי נמצא שם אני מאבד את עצמי בתוכו ואז כמו בחלום המראה פשוט מצייר את עצמו בשבילי. כן, אני אוכל ומעכל את הנוף הזה, אני טורף אותו בשלמותו, וכשאני מסיים, התמונה מופיעה לפני גמורה. אבל קשה להכיל אותה מבפנים”.

– “ואז?”

– “אני עובד בפרך. מניע עצמי כקטר”.

בקטע הזה רואים גלגלי קטר נעים ושומעים את קולותיו.

– “עלי למהר. הזמן אוזל. השמש מכריחה אותי לצייר”.

רואים אותו מתבונן בשמש.

הסטודנט מבחין בתחבושת שקשורה סביב אזנו וראשו של ון-גוך, ושואל:

– האם אתה בסדר? האם אתה פצוע?”

אתמול ניסיתי להשלים דיוקן עצמי. האוזן לא יצאה נכון, אז חתכתי אותה והשלכתי אותה. השמש מכריחה אותי לצייר. איני יכול לבזבז זמן לדבר אתך.”

ון-גוך הולך משם. הגבור מתבונן לרגע בשמש כשידו מאהילה על עיניו והוא הולך משם. אחר-כך פתאום רואים את גבור הסרט רץ בתוך תמונות נוף של ון-גוך, שמצוירת בהם שמש, בצבע וברישום, בכל עוצמתה. רואים את ון-גוך הולך בשדה ועורבים מסביבו צורחים כמו בתמונה האחרונה שצייר. ון-גוך נעלם באופק והעורבים ממשיכים לחוג מעל השדה. ושוב רואים את הסטודנט עומד, כמו בהתחלה, בתערוכה, ליד תמונת העורבים בתערוכה.

בחלום ‘העורבים’ יש הבחנה בין התודעה התבונית שמגולמת על ידי הסטודנט לאמנות (הגבור העֵד), לבין התודעה שאיבדה את תבונתה, ושבה בלהיטות אל הקיום הבלתי מודע עד אבדן שפיות, אצל ון-גוך (הגבור המתנסה). הגבור, הסטודנט לאמנות, חובש כאן כובע. אולי הכובע שמבטא את התגוננותו הנכונה של הסטודנט מפני השמש, מה שון-גוך עצמו לא עושה, מאפיין את עמדתו של הסטודנט ששם מרחק-הגנה נכון בינו לכוחות הגדולים.

אנו רואים את הסטודנט במוזיאון, כיצד הוא חובש את כובעו לפני המעבר לתמונות החיות בשדה, ובשובו למוזיאון בסוף הוא מסיר את כובעו, כאילו הוריד את קסדת המגן. בו בזמן, הסרת הכובע בסוף, נוכח תמונת ון גוך, היא מחוות כבוד כלפיו.

קורסאוה שמתאר בכל חלומותיו את התמודדותו שלו עם עוצמת הלא-מודע, קסמו ופיתוייו הגדולים, (בהופעתם כאלים, מיתוסים, כוחות-טבע  והזיות) חווה את כוחם ביתר שאת בשל היותו אמן. ודווקא לכן עליו לפתח עמדת מתבונן בעל תודעה שיכול להטיל משטר צורני ואסתטי על חומריו כדי שיהוו אמנות. לא במקרה הגבור-העד כאן הוא סטודנט לאמנות, שיש לו יסוד יוצר של אמן בעצמו. ההבחנה בין שני הגבורים, ון-גוך והסטודנט, החווה והמתבונן, מתאימה להבחנה בין שתי הצפורים במשל מתוך הוודות, כתבי הקודש העתיקים בהודו. במשל זה מתוארות שתי צפורים על עץ. צפור אחת אוכלת מהעץ והשניה מתבוננת בה.

הגבור המתנסה כאן הוא ון-גוך, הוא הגבור שמתנסה בעולם הלא-מודע של ההשראה והיצירה. אולם שלא כמו בחלומות הקודמים בסרט זה, הוא גבור שאינו שומר על גבולותיו ואינו נאבק לשמר את קיומו הנפרד, אינו נאבק בכוחות המרהיבים המפתים של הלא-מודע, אלא מזוהה איתם, נמשך אליהם וטובע בהם.

בחלום העורבים אנו עדים להיקסמות והתמכרות גמורה לכוח הארכיטיפלי של השמש. התודעה אינה פועלת כהלכה, אינה מבחינה בין המציאות והדמיון, ולכן אפילו אין נסיון להדוף את החלום שנחווה כמציאות גמורה.

חלום-חזיון-דמיון יכול בילדות להחוות כמציאות גמורה של חיי הנפש, כי טרם הובחנו בהם מציאות חוץ ופנים, כמו בחלומות הראשון והשני. אולם בבגרות, חלום-חזיון-דמיון שמזוהה לגמרי עם המציאות הוא שגעון. זה מה שמתואר אצל ון-גוך. התוצאה היא היבריס יצירתי שמשתלט כקומפלקס רב-כח, כהצפה של כוחות לא-מודעים.

אמרנו שיש כאן פיצול בין שני גבורים. ון-גוך הוא הגבור שאמור להתמודד עם הלא-מודע, ולמעשה הוא מאבד עצמו בתוכו. אבל גם הסטודנט, הגבור-העד, מתמודד עם העולם שגבולותיו מיטשטשים. גם הסטודנט-העד עצמו נכנס אל תוך העולם ההזוי, כשכל החלום שלפנינו הוא חלומו שלו. הדמויות השונות בחלום מסמלות הבטים שונים של הנפש ודרכים שונות להתמודדות עם דילמות החיים. והשאלה היא תמיד עם איזו דמות החולם עצמו מזוהה. כאן ברור שהאגו המודע של הסטודנט החולם אינו מזדהה עם ון-גוך. אבל ון-גוך הוא הבט שלו עצמו שנסחף בלי הבחנה.

בעודו מתבונן בתערוכה, הסטודנט חולם בהקיץ, כשהוא נכנס אל תוך התמונות של ון-גוך שהופכות להיות מציאות חיה. הנשים הכובסות מגשרות בינו לעולם הפנימי, משמשות כאנימה – יסוד מגשר אל עמקי הנשמה ואל עולם היצירה. והן לוקחות על עצמן את תפקיד שומר הסף, כשהן מזהירות את הגבור מפני ון-גוך שזה עתה יצא מבית משוגעים. קיומו של חלק תודעתי ששולח אזהרות, והיכולת להקשיב לו נכונה, בהתאם לשלב שבו מצוי הגבור, הם תנאי הכרחי להתמודדות עם הלא-מודע.

נשים לב שהנשים מכבסות, עוסקות בעשיה מעשית של חיי המציאות, ומלגלגות על ון-גוך בצחוקן, וכך מבטאות את העדפתן את עולם המציאות. בעמדתן זו הן מסייעות לסטודנט לשים את המציאות המעשית כמשקל נגד לקסם היצירה, ההשראה והשגעון. אפשר לומר שהנשים כאן מגלמות לא רק את האנימה אלא גם את הגנות האגו ששומרות על בקורת המציאות והסתגלות למציאות[1].

הסטודנט עובר את הגשר שמסמל את המעבר אל העולם הלא-מודע. הוא הולך בתוך ציוריו ומעמיד עצמו כנגד ון-גוך, ושואל אותו שאלות של בוחן מציאות. למוטיב השאלות חשיבות רבה ב’מסע הגבור’ (מסע התפתחות התודעה). כי באמצעותן הגבור לומד להבין את עולמו ולפתח תודעה שתאפשר הסתגלות ושליטה בעולמו.

רואים שהסטודנט לא נשבה אחר הצעתו של ון-גוך לצייר בשדה בשמש הקופחת על ראשם. ולמרות שבידו כן-ציור הוא לא נוגע בחומרי הציור, ונראה כי זו דרכו לשמור על עצמו. כגבור-עד הוא מתבונן בון-גוך בחיוך אמפתי אבל מרוחק, ואפילו קצת חומל, כמו שמחייכים אל ילד תמהוני, וניכר שהוא אינו נשבה אחר קסם הציור נטול הגבולות. אולי הוא זוכר את אזהרת הנשים שנועדה להזהיר אותו מפני השגעון. ון-גוך מתאר היטב במכתביו את תהליך אבדן האגו בעת היצירה. ובחלום העורבים הוא אומר: “כשהיופי הטבעי נמצא שם אני מאבד את עצמי בתוכו ואז, כמו בחלום, המראֶה פשוט מצייר את עצמו בשבילי. כן, אני אוכל ומעכל את הנוף הזה, אני טורף אותו בשלמותו, וכשאני מסיים התמונה מופיעה לפני גמורה. אבל קשה להכיל אותה מבפנים”. תהליך היצירה מזוהה כאן עם חלימה. ון-גוך מתאר כאן מצב כאילו התמונה מציירת את עצמה, כמו שחלום חולם את עצמו, ולאגו אין כל תפקיד, ולא כן הוא. כי כשהאגו (שהוא העד) אובד אין מי שיתבונן בחלום ויפרש אותו, החשיבה הסימבולית קורסת ואין מרחב חלימה של תודעה שתכיל את החוויה. וביצירה כזו, שנוצרת כהשראה אוטומטית, כפעילות אוטונומית של הלא-מודע, ללא השתתפות של התודעה, בדרך כלל גם איכות היצירה נפגעת. אפשר לראות זאת בשירים רבים של יונה וולך, בהם לא השתתפה תודעה מבחנת שממיינת בין העיקר והטפל, וכך הטקסט נותר מלל בלתי מובחן ולעתים בלתי מובן.

ון-גוך אומר לסטודנט שהוא עובד בפרך ומניע עצמו כקטר. גם קפקא משתמש במטפורת הקטר כדי לתאר את שיתוף הפעולה של האמן עם חווית היצירה הכפויה עליו: קפקא[2] כותב ביומניו: “אתה חווה בקרבך ספור מתחילתו, מן הנקודה הרחוקה עד לקטר הקרב ובא, הקטר של פלדה, פחם וקיטור, אך אינך נוטשו אפילו עכשיו אלא אתה רוצה שירדוף אחריך וזמנך פנוי לכך, כלומר: שירדוף אחריך ואתה רץ לפניו מרצונך לכל מקום שיפרוץ ולכל מקום שתמשוך אותו לשם” (1987:47). ון-גוך מתאר את עצמו לא כמו קפקא, כמי שרץ לפני הקטר, אלא כקטר עצמו, ואז אנחנו רואים את תמונת הקטר, כלומר, את תחושותיו של ון-גוך שחש עצמו כקטר. וכך נוצרת המחשה ויזואלית  של העדר ההבחנה שלו בין הדימוי והמציאות.

ון-גוך של קוראסאוה מתאר עצמו כמי שמעכל-טורף את הנוף, אבל למעשה הוא הנטרף על ידי המראות וההשראה ואינו מבחין בכך.

בסרט כולו קוראסאוה מתאר את האדם בעולם המודרני בהתרחקותו ההדרגתית מהעולם המיתי, כשהוא מנסה עדיין להאחז בו, אולם הוא הולך ומתרחק ממנו. החלום על ון-גוך הוא היחיד שבו הגבור הוא אדם מערבי. כל שאר החלומות מתרחשים ביפן וגבוריהם חיים במרחב התרבותי, המיתי וההסטורי שלה. אולי על ידי תאור אדם מערבי, שרחוק לגמרי מהעולם המיתי היפני, קוראסאוה מסמן לתרבות היפנית שנוטה לחקות את המערב, ולזנוח את מקורותיה המיתיים, שהעולם המערבי המנותק מהמיתוס של עצמו שרוי בסכנה, ולכן אל ליפנים לראות בו את המודל הנכון עבורם[3]. קוראסאוה מתאר את התרבות היפנית הקדומה כמשולבת בהרמוניה עם הטבע, לעומת התרבות המערבית שמיוצגת על ידי איש המערב, ון-גוך, ששב אל השדות ואור השמש של הטבע בפרובנס, אבל אינו כשיר להתמודד איתו. האדם המערבי, בנוסח ון-גוך, אליבא דקורסאוה, הוא זה שמנסה לשוב אל הקירבה הבלתי אמצעית עם הטבע והחיים המיתיים דרך הקירבה לשמש, אולם הדרך היחידה שנותרה לו היא דרך השגעון.

אולם בחלום העורבים האדם לא חי בהדדיות מסייעת ודיאלוגית עם השמש, וגם אינו מסוגל לסגוד לשמש כמו בתרבויות הקדומות, אלא הוא מתאר עצמו כמשתלט על השמש. יש הבדל גדול בין איש המיתוס השבטי שעבורו הטבע הוא אל שהאדם סוגד לו ומכיר את קטנותו נכחו, לבין האדם המערבי שמשתלט קונקרטית על הטבע ועושה אותו לקניינו. האמירה של ון-גוך שהוא בולע את השמש היא אילוזיה של השתלטות אינפלציונית-נפשית, שאינה מכירה בכוחו הנומינוזי של הטבע. כשלמעשה אינו שולט אלא נשלט על ידי כוח הטבע.

אדינגר[4] אומר שכשהאדם פתוח ללא-מודע ולמציאות הנפשית, התקרבותו אל התכנים הנומינוזיים היא כמו לבקר בסָפָארִי באפריקה ולפגוש שם את הכוחות הבלתי מאולפים של החיים פנים אל פנים. באופן פסיכולוגי הסכנה היא של אינפלציה – להבלע על ידי עוצמת הארכיטיפ, כפי שנבלעים על ידי חיה. (1992:65).

דימויים של בליעה וטרִיפה הם דימויים שמופיעים ברמה אורלית ראשונית, וביחסים סימביוטיים בהם אנשים בולעים זה את זהותו של זה. וכן במיתוסים ובאגדות בהם המפלצת מאיימת לבלוע את הגבור, כמו המכשפה שרוצה לאכול את הילדים. דימויים אלה מתארים את הבלעות תודעת האגו על ידי כוחות הלא-מודע. ון-גוך נבלע על ידי הדחף היצירתי. למעשה אנחנו יודעים שהוא נבלע על ידי הדכאון ואולי הציור האובססיבי-המאני היה נסיון להנצל מהדכאון שבימים ההם עדיין לא היה לו מרפא תרופתי. מתואר כאן מצב של גרנדיוזיות בעלת גוון מאני, של שימוש יתר באנרגיות ארכיטיפליות של היצירה, פעילות יתר יצירתית ללא וויסות, שכוח קיסמה הוא בכך שהיוצר הולך שולל אחר אקסטזת שמחת היצירה, וחש עצמו במירב ההגשמה של היצירתיות שלו. אבל למעשה האדם במצב המאני משתמש באנרגיות שאינן שלו, אנרגיות שלקוחות ממאגר ארכיטיפלי. כתוצאה מכך הוא קורס אחר כך אל דכאון.

ערוב היוצר עם יצירתו מצויה בחלום זה גם בעובדה שאת ון-גוך מגלם כאן הבמאי סקורסזה, שבעצמו עוסק בחייו גם בציור, והוא הופך כאן מבמאי לשחקן. העדר הבחנה בין מציאות ודמיון מתוארים בתשובתו של ון-גוך בעניין האוזן. אנחנו יודעים שבעקבות ריב עם ידידו פול גוגן, ותחת השפעת משקה חריף הוא כרת את אזנו ונתן אותה לאחת מידידותיו הזונות. ואילו כאן הוא נותן תשובה בלתי מתקבלת על הדעת שמערבת מציאות ודמיון. לדבריו, בגלל שלא הצליח לצייר את האוזן הוא חתך אותה. במקום למחוק את ציור האוזן הוא כביכול חותך את האוזן הקונקרטית שלו.

התאור של ון-גוך את עצמו כעובד בפרך מתאים לתאור שלו את עצמו במכתביו, כיצד הוא עובד ימים שלמים ללא הפוגה ובמיוחד בשמש הקופחת שגרמה לו כאבי ראש. אינסטינקט השימור העצמי הבסיסי לא  פעל בתוכו והוא לא נשמר מהשמש. יחסו של ון-גוך לשמש הקופחת כמקור כורח הציור מתאר את חוויתו את השמש ככוח-דחף פנימי שהוא משליך על השמש, שהיא המקור האנרגטי של הקיום. כשהוא אומר שהוא בולע את הנוף, דומה שהוא חש כמי שבולע אף את השמש ככוח-על שפועל בתוכו.

מוטיב, שמש הצהרים, השמש בעוצמתה, מופיע בחלום זה, שהוא החלום החמישי, באמצע הסרט. הסרט ‘חלומות’ כולו הוא מבט כולל על חיי האדם מראשיתו עד אחריתו, מזריחתו עד שקיעתו. אמצע החיים, כשהאדם בכל אונו, ובכל עוצמת ההיבריס שהוא עלול להבלע בו, משול אפוא לשמש הצהרים העזה.

מכיוון שאור השמש מסמל ראיה ותודעה, שמש צהריים יכול לסמל כוח חשיבה תודעתי גברי של חוק והיגיון, נטול רחמים, שמייבש את הנפש והופך אותה למדבר. האיסור הפיזי להביט ישירות בשמש המסנוורת מזוהה במיתוסים עם האיסור להביט באל מפני עוצמת הרוחניות שבו, כמו האיסור להביט בפני האל, כי רק אחוריו ייראו – אצל משה, וכמו סכנות הכניסה לפרדס המיסטי[5].

ון-גוך לא היה מעוגן במציאות. מעבר למה שאנחנו יודעים על נסיבות חייו של ון-גוך כאדם דחוי, בודד, לא מותאם בקשרים חברתיים אליהם ערג, ולא מצליח למכור את יצירותיו, קוראסאווה מתאר את ון-גוך כאדם ששגה בהערכת מגבלותיו האנושיים נוכח הכוחות הגדולים שמעבר לתודעת האדם. הוא לא הכיר בכוחם לפגוע בו כשלא שמר על עצמו.

במיתולוגיה היוונית מסופר על איקרוס שהמריא לקראת השמש, בכנפים שהודבקו בשעווה, ולא שעה לאזהרות אביו – לא לעוף גבוה מדי ולא נמוך מדי. השמש המיסה את השעווה ואיקרוס טבע בים. מעניין שון-גוך מספר באחד ממכתביו כי אביו הזהיר אותו שלא ישכח את ספור איקרוס[6].

לאדם אין כנפים לעוף. איקרוס מדביק לעצמו כנפיים והן לא שלו. לעומת זאת לסוס המכונף פגסוס יש כנפי מעוף משלו, לכן במקום בו דרכה כף רגלו בקע מעיין המשוררים. ההמְרָאָה  של היוצר מתוך כנפיו שלו מנביעה את מעין המשוררים. אולם כשהוא מדביק לעצמו יכולת-על שאינה שלו – סופו נפילה.

במצרים וביפן, בהודו ובפרו השמש היא סמל גדול מכיל כל, והיא סמל רב הבטים. בדרך כלל היא מזוהה עם אל גברי (מצרים, יוון, הודו) אבל לעתים גם נשי (יפן). לעתים היא מזוהה עם הכוח האנרגטי הראשוני של הלא-מודע, מקור החום וההתכה – המאפשרים לשנות את החומר. השמש גם מסמלת את המרכז של הנפש כולה, מרכז העצמי שהכל חג סביבו. כי השמש מוזהבת ועגולה כשלמות. לאלכימאים[7]. השמש סימלה את שלב ההארה המיסטי[8].

על הפיתוי להתמסרות טוטלית ליצירה על חשבון הקשר לחיים האנושיים ולחיים בכלל, מספר לנו המיתוס על אורפאוס שהתמסר לנגינה  כקינה על אהובתו וכך העדיף את האמנות על פני החיים.

ון-גוך נסע לארל בדרום צרפת בעקבות השמש. בציורים רבים של ון-גוך שולט הצבע הצהוב המאיר של השמש והתבואה ועצמים אחרים שמצוירים בצהוב, כשהצהוב בשמים ובארץ מהדהדים זה את זה.

ון-גוך במציאות ההיסטורית לא הביט ישירות בשמש כמו שרואים בחלום של קוראסאווה, אלא התמסר טוטלית לציור השמש ולעוצמת השמש בארל. ההזדהות חסרת הגבולות שלו עם הטבע מקבילה להזדהות חסרת הגבולות עם היצירה. ון-גוך[9] כתב לאחיו שהוא מקנא ביפנים, שהושפע מיצירותיהם, כמו שאר האימפרסיוניסטים בתקופתו, “על הבהירות העצומה שיש לדברים בעבודתם”. מעניין שון-גוך עצמו נמשך אל היסוד האפולוני המאופק של היפנים, בעוד קוראסאווה נמשך כנראה אל היסוד הדיוניסי המוטרף של ון-גוך.

לשמש ביצירותיו של ון-גוך יש פעמים רבות עוצמה וכוח מיסטיים. השמש נראית בציוריו ככוח אור ענק שמתיך את הכל ושסביבו מתערבל הציור. כוח אנרגטי ומיסטי כאחד שתנועות הציור הסוחפות סביב מחברות את זרימתו לשאר האלמנטים בציור. ערבול של טרם תודעה ותודעת-על כאחת.

נראה לי שהשמש מבטאת בציוריו של ון-גוך לא רק את האנרגיה המרכזית של כוח העצמי, ואת ההיקסמות מהכוח השואב והמיסטי של הארכיטיפ האנרגטי הגדול, אלא גם את העוצמה המאנית של האי-שקט הגדול שלו. הוא כותב: “בחרתי במלנכוליה פעילה… שמקווה ושואפת ומחפשת, על פני זו השוקעת ביאוש של קפאון ומכאוב. אם לא אמשיך לחפש, אני אבוד”. (עמ’ 41) ובהמשך: “הציור חייב להמשך בכל העוצמה שאני יכול להעניק לו” ( עמ’ 90).

יש הרואים בציורי השמש האלה את השגעון הממשמש ובא.

השמש שיכולה להיות סמל לאור המודעות יכולה גם להיות כוח לא-מודע הרסני שפועל באדם. אנו יודעים שמאחרי ההשאבות אל השמש בדחף האקסטטי-מאני של ון-גוך, אורבת ‘השמש השחורה’[10], שהיא מטפורה אלכימית לליקוי השמש, שמסמל מצב של דכאון, ולאפלה שבולעת את האור והאנרגיה של החיים. אור השמש המאנית המסנוורת, והעיסוק האובבסיבי המאני של ון-גוך בציור מתחלפים בשחור הדכאון של העורבים האורבים לפתחו. הביטוי שמש שחורה מכיל בו לא רק את ההעדר אלא גם את עוצמת הכוח ההרסני של הדכאון, ושל מה שאנו מכנים היום ‘החור השחור’ של הנפש[11].

חלום העורבים הוא חלום אזהרה. הגבור-הסטודנט, שהוא גבור-עֵד, מכיר בסכנה. גם הוא מתמודד עם השאיפה להתמוגג ביצירה. הרי הוא נכנס ממש לתוך הציורים ורואה את עוצמת השמש כמו ון-גוך. כניסתו המדומינת אל הציורים מקבילה לכניסתו של ון-גוך אל עולמו המוטרף. כשרואים את העורבים העטים על השדה, ון-גוך הולך ונעלם באופק והסטודנט לבדו שם, כך שהם מסכנים גם אותו, אלא שהוא מבין זאת ובורח מייד. ריצתו של הסטודנט אל מחוץ לתמונות מעידה על הכרתו את הסכנה. כשהוא מתחיל לרוץ אנחנו שומעים יחד איתו את קול הקטר ששמע ון-גוך, כאיום פן אף הוא יישבה בכוח זה. בעת ריצתו זו הוא רואה בהתחלה שמש צבעונית עזה בעלת כוח משיכה עז, ואז הוא רואה תמונת שמש ברישום שחור-לבן, וכך יש מעבר הדרגתי מהשמש הצבעונית החיה אל השמש כדימוי-רישום והוא מבחין בהדרגה שהשמש היא רק שמש מצוירת, ואז הוא יוצא לגמרי מהתמונה ומחלומו ושב אל עמידתו במוזיאון. מה שניתן לעשות בחלום – לשבור את חוקי המציאות, הזמן והמקום –  שהרי זה טבעו של החלום עצמו – אינו מתאים לחיים.

בסוף החלום אנו רואים את ון-גוך הולך בתוך תמונת שדה החיטה עם העורבים, שידוע שהיא התמונה האחרונה אותה צייר ון-גוך לפני שירה בעצמו. בתמונה זו רואים חשרת עננים שחורה מעורבת בעורבים שחורים שעטים על השדה, כאילו היו כוחות השחור שעטו על נפשו שלו[12]. שומעים את העורבים צורחים, צריחות שנוסכות אימה, רוע ואיום. ורואים את ון-גוך הולך בשדה ונעלם באופק. התמונה נותרה תמונה ללא אדם, כי האמן יצא זה מכבר מתוך חייו. מלותיו האחרונות של ון-גוך לפני מותו היו – “העצבות תימשך לנצח”.

דכאון עשוי להתבטא גם בהעדר שמש. אשה בדכאון חלמה שהשמש נעלמה מהעולם. בתמונת שדה החיטה עם עורבים בולע השחור את חלקו הגדול של החלק העליון של התמונה. מתוך השחור שרובץ מעל הנוף, במקום שבו אמורה היתה להיות השמש, רואים להקת עורבים עפה מעל השדה.

העורב במיתולוגיה קשור למוות ולרוע בגלל היותו אוכל נבלות, צבעו השחור וקולו הצורם. הוא גם מתקיף אנשים במקורו באלימות כשחודרים לטריטוריה שלו ומסכנים את גוזליו. באלכימיה העורב מסמל את ה’ניגדרו’, השלב של הסבל והמוות. קראו לו צפור אפלה, הרוח של האי-שקט. הכוח הדמוני ההרסני האלים של  הצפורים מתואר בסרטו של היצ’קוק ‘הצפורים’ כשלהקה ענקית פורצת לתוך בתי אנשים, מתקיפה אנשים כמו מפלצת שמימית, התקפה נטולת פשר. נראה שהעורבים מסמלים בחלום את הדכאון והכוחות העוינים התוקפניים בנפשו שמתקיפים את ון-גוך. צפור מסמלת הבט נפשי-רוחני, אולם גם ליסוד הרוחני יש פן אפל ושלילי, כשהיא מאבדת את הקשר לאדמה.

האמנם התמזגותו של ון-גוך עם הטבע הוליכה לשגעונו? לא כך מצטייר ממכתביו הנוגעים ללב באמת האוטנטית שלו. ון-גוך מתגלה במכתביו כאדם משכמו ומעלה, בעל מוסריות, אנושיות, רוחניות ורליזגיוזיות עמוקים מאד. הוא כתב: “איני מסוגל להבין כיצד יתכן שלא כולם רואים וחשים את זה, הטבע או אלוהים עושים את זה לכל מי שיש לו עיניים ואזניים ולב להבין. מסיבה זו אני סבור שהצייר מאושר, מפני שהוא נמצא בהרמוניה עם הטבע ברגע שהוא מסוגל להביע מעט ממה שהוא רואה” (שם).

על ההבט החיובי של התמסרות זו כותב גיורא שוהם[13]. הוא רואה בון-גוך אמן קדוש שהשתמש באמנותו כדי לגשר על פני התהום הפעורה בין הטבע לבין הטרנצנדנטי, ושהאמנות מילאה את החור השחור בנפשו בחסד, אבל כיוון שהחליט להקדיש את כל חייו לאמנות, הוא היה קורבן שנשרף על מזבח יצירתו. לדעת שוהם, ון-גוך הוא מהאמנים המסתפקים רק במה ששוהם מכנה “הדבר האמיתי”: “החשיבות מצויה באינטנסיביות הפנימית המלווה את עצם הנסיון האוטנטי, ולא בהצלחה או בכישלון חיצוניים” (2002: 234). “מבט אחד לעבר ציוריו מסוגל להזניק אותנו לעבר הקיום האוטנטי והסינכרוני שבו חי וינסנט את חייו הקצרים בטרוף שמימי. הודות לו ולאומץ שגילה כשהעמיד במבחן את גבולות יכולתו ושפיותו, זכינו להציץ בתחום האוטנטי של הטרנצנדנטי”. (שם. עמ’ 242). “החדשנים המטורפים… מרחיבים את ההתנסות של הרוחניות האנתולוגית בהתעלותם מעל גבולות המודעות המוכרים באמצעות התנסות שיא”. שוהם רואה בציוריו של ון-גוך ביטוי לחווית התגלות של הטבע כאלוהות.

שוהם מצטט את נורמן בראון שאומר: “לא הסכיזופרניה אלא הנורמליות היא החצויה. בסכיזופרניה מתפרקים הגבולות הכוזבים. סכיזופרנים סובלים מן האמת. האגו אינו מובחן עוד מן האוביקט. הסוביקט אינו מובחן עוד מן האוביקט. העצמי והעולם מתמזגים למערכת אחת שלמה” (שם. עמ’ 249). עמדתו של שוהם היא אידיאליזציה והערצת האוטנטי ומשיכה מוקסמת אל ההתמסרות המוחלטת לכוחות הגדולים שון-גוך חי דרכם[14]. שוהם מדגיש את ההתמסרות  של ון-גוך אל מהותם הפנימית של העצים והשדות ואת נסיונו להטמע בהם, את שפיות-העל והחבור האוטנטי לגרעין העצמי הטרנצנדנטי. שוהם הולך בעקבות מחברים אחרים שרואים בשגעון עצמו מצב נעלה יותר של מודעות.

אולם קוראסאוה מדגיש במפגש עם ון-גוך  רק את אי-השפיות, את הפן המאבד קשר עם המציאות, את ההבלעות על ידי הלא-מודע ואת  המחיר שון-גוך שילם על התמסרות היתר, ואולי את פחדו שלו כאמן מפני הבלעותו זו.

ראו גם

הסרט “העורבים” של קורסאבה :

אלי אשד: ואן גוך הצייר שאת מיכחולו הובילו שדים ומלאכים

[1] בספור ‘האי הנעלם’ מספר לנו סאראמאגו על האשה המנקה ומתקנת הגרבים, הדמות הפשוטה, הפרקטית, והעניינית ביותר שלמעשה היא המנהלת של המתרחש ומסייעת למלך. למעשה בלעדיה שום דבר בלתי אפשרי בספור הזה, וענינה בעשיה של המוחשי והידוע ביותר. ענינה בידוע ואילו האיש אין לו שום מקצוע מלבד רצון לחפש איים נעלמים.– ז’וזה סאראמאגו. הספור על האי הנעלם. תרגום מרים טבעון. הספריה החדשה.

[2] קפקא פרנץ. 1987. יומנים 1919-1913. תרגום חיים איזק. שוקן.

[3] נראה לי שספריו של הוראקי מוראקאמי רובם ככולם מעידים על הניכור שפשה בחברה היפנית המערבית, ניכור אותו חזה קוארסאוה, כשהצעירים מנותקים מכל רקע מיתי, מהמיתוס והפולחן היפני, וכך גם מחיי המשפחה והשייכות האנושית. אלה דמויות מנוכרות, זרות לעצמן וחיות בגבול היאוש וההזיה

[4] Edinger Edward. 1992. Ego and Archetype.  London: Shambala

[5] בספור הכניסה לפרדס בתלמוד – מסופר שאחד הציץ ומת, אחד נפגע-השתגע, אחד נעשה אחר-כופר  ורק ר’ עקיבא נכנס ויצא בשלום. ראו גם את השיר של ביאליק ‘הציץ ומת’.

[6] ון-גוך. וינסנט. 1992. מכתבים לתיאו. תרגום עודד פלד. הוצאת שוקן. עמ’ 18.

[7] ראו נצר רות. 2004. מסע אל העצמי – סמלים ומיתוסים – אלכימית הנפש. מודן. עמ’ 217.

[8] ב’טארוט’ קלף השמש עוסק ביחס בין השמש לילד. אנרגיית השמש בקלף הזה מאיצה ומעודדת את הילד הפנימי, הרוכב על הסוס, כשגבו אל השמש, לעבור את המחיצה-גדר שחסמה אותו ולממש את חיי העצמי הספונטניים והאמיתיים. הוא יכול להסתייע במודעות של תודעת השמש ובהכוונת השמש ככוח עצמי מרכזי, וכן ככוח אנרגטי אקסטטי. בקלף השמש בטארוט הילד דוהר כשגבו אל השמש המאירה. אין הילד מביט ישירות אל השמש, ולכן אינו מסתכן. הוא מקבל את סיועו האנרגטי, שמאפשר לו לחיות את ההיבט הספונטני שלו, ולא דווקא את ההיבט התודעתי שהשמש מסמל. דומה שהקלף הזה מראה כיצד יכולה הנפש ככוחו הדינמי של העצמי להפעיל אותנו גם בלי מודעות מחודדת; בין הילד לשמש מסייעות פרחי החמניות לתווך בין אנרגית השמש לבין האנושי.

ראו נצר רות. 2008. הקוסם, השוטה והקיסרית – מעגל החיים בקלפי הטארוט ובתרפיה. מודן. עמ’ 78.

[9] ון-גוך וינסנט. 1992. מכתבים לתיאו. תרגום עודד פלד. שוקן.

[10] שמש שחורה הינו מושג של האלכימאים, בו תארו את הדכאון השחור שבולע את עוצמת החיים של השמש. ג’וליה קריסטבה עוסקת בדכאון בספרה ‘שמש שחורה’. ראו נצר רות. 2004. מסע אל העצמי. מודן. עמ’ 333-334.

[11] נראה שהצייר הישראלי ידיד רובין מתכתב בציורים רבים עם השמש של ון-גוך. בציורים רבים השמש היא הנושא של השליש העליון של הציור, כשצבע השמש, שמשתנה מציור לציור (צבעוני, תכלת, ורוד, ואפילו שחור!) שולט כעל הציור כולו, כך שהשמש נספגת וממוזגת במציאות עצמה בעוצמה חושנית-מיסטית. השמש מצוירת כעגולים קונצנטריים מתפשטים כעגולי אדוות מים באגם, והיא מצוירת כגלגל קוסמי וכספירות האפלטוניות שמכילות זו את זו ביקום.

[12] העורבים כסמל המוות  והניגרדו באלכימיה. משמעות העורב בספור המבול.  במחזור השירים ‘מסע החורף’ של שוברט מתואר העורב כמלווה את הנודד וממתין למותו וגופתו.

[13] שהם ש. גיורא. 2002. טרוף, סטיה ויצירה. אוניברסיטה משודרת. משרד הבטחון.

[14] ציירים רבים ראו בון-גוך מודל לאמן הטוטלי האינטסנסיבי. הצייר הבריטי פרנסיס בייקון הקדיש סדרת ציורים לון-גוך, וכן הצייר הגרמני הניאו-אקספרסיוניסטי ריינר פטינג תאר אותו בסדרת ציורים.