שולחן החג סודר בקפידה. "שולחן מהקטלוגים". ארוחת ראש השנה כדת, כל המשפחה התייצבה. המאכלים כבר היו ערוכים בהיכון על השיש. קערות הסלטים בשלל הצבעים פוזרו לאורך השולחן, לצידם הונחו צלוחיות הרימון, פלחי התפוח, הדבש והתמרים. הנרות כבר דלקו, שני בקבוקי יין אדום חלוצי פקקים ניצבו בגאווה במרכז השולחן, שינשמו קצת לפני שיילגמו, המפיות מעוצבות אומנותית כציפורים, מעשה ידיה של ניצן, בלטו מכוסות השתייה, כעומדות לפרוח בכל רגע. שי, רועי ואיילת עיצבו פתקיות חביבות עם שמות כל האורחים והניחו אותן ליד המקום המיועד להם. עמדנו להתחיל בארוחת החג המושקעת. ואז, רגע לפני שהתחלנו, אמא שאלה מה עם החלה? הבטנו זה על זו וגילינו ששכחנו לקנות חלה, חלה פשוטה של חג. גמגמתי משהו במבוכה שאפשר אולי בלי חלה, שהיא סתם משמינה, שעם מאכלי גורמה שכאלה אולי לא צריך לחם ואמא רק אמרה בשקט: "אוי לבושה. שאצלך לא תהיה חלה טרייה במרכז שולחן החג"? ורק אז כנראה החוורתי קלות והבנתי את גודל הפאשלה. על כל הפרטים הקטנים הקפדנו אבל חלה לחג שכחנו. בפריזר היו רק פיתות ולחמניות קפואות המשמשות את הילדים לכריכי בית-הספר. ידעתי למה אמא התכוונה כשאמרה 'אוי לבושה', שאצלי לא תהיה חלה. חמקתי לבית השכנים. דפקתי בדלת ומיד שמעתי את שכני קורא בקול שמח יבוא. נכנסתי. כל משפחתו כבר הייתה בעיצומה של ארוחת החג. קיבלו את פניי בשמחה. "אתם צריכים להציל אותי", אמרתי. אני זקוק לחלה, חצי חלה, פישלנו. שכחנו לקנות וזה ממש משבר משפחתי…
*****
על מנת להבין את עומקה של "הבושה" עליי להחזירכם בזמן עשרות רבות שנים לאחור למחנה נידח בצפונה של ירדן שנקרא בשם אום אל ג'ימאל, אם הגמלים בעברית. ראש השנה תש"ט. שם, במקום הזה, שכן מחנה שבויים ובו מאות שבויים ישראלים שנפלו בשבי בתום קרבות גוש עציון המרים וקרבות העיר העתיקה בירושלים ואף בקיבוץ גזר שבשפלה, כארבעה חודשים קודם לכן. בין השבויים היה גם נער כבן 18, רזה, רעב, בעל זוג עיניים תכולות חולמניות ושיער בלונדיני. ריחם קצת על עצמו מן הסתם, כמו כולם. הנער הזה היה אבי. משה ריבלין ז"ל. את הסיפור שאני הולך לספר לכם עכשיו שמעתי ממנו במשך שנים רבות, כמעט בכל ערב ראש השנה. לצד ברכות על התפוח ועל הדבש, הרימון, ראש הדג ומצב הרוח המרומם שלקראת השנה החדשה, התחלות חדשות, תקוות, חש אבי צורך בלתי נשלט להיזכר בראש השנה תש"ט אלף תשע מאות ארבעים ושמונה..
מפקד המחנה הירדני התייצב אז בבוקרו של ערב החג והודיע לשבויים שיש לו בשורה טובה בצד רעה. הבשורה הטובה הייתה שלכבוד ראש השנה הגיעה מהארץ, בסיוע הצלב האדום, חבילה נאה של דבש ותפוח ורימון ואף בקבוקון יין וגם קופסת סרדינים. לזה, הבטיח, שלכבוד החג יצורפו לשבויים גם פיתה גדולה וכמה זיתים. אבל הייתה גם בשורה רעה שהבהירה להם שלא יוגש יותר שום מזון עד למחרת החג. ראש השנה הוא כידוע בן יומיים ולכן, המנה שתוגש לכל אחד אמורה להספיק ל-48 שעות. שכל אחד יכלכל ארוחותיו בהתאם. צריך להבין שכמויות המזון שניתנו להם ביום יום היו ממילא זניחות ולמעשה סבלו רעב במשך כל ימי שביים.
אבי לא היה מתמטיקאי ולא מומחה לתורת המשחקים, וגם עכשיו לא ממש ברור איזו אסטרטגיה היא העֲדיפה. האם רצוי לחלק את הארוחה למנות קטנות ולא מספקות, או לאכול את הכול במכה אחת. אבי חשב רגע וקיבל החלטה "לרדת" על כל הארוחה באחת ולא לחלקה למנות. נאמן להחלטתו זו, גם בהמשך חייו, זמן רב לאחר השחרור, מעולם לא הסתדר עם פטיפורים או מזטים או חטיפים. לא אהב מנות קטנות.
הוא בירך בתא כלאו את השנה החדשה – ברור מאליו מה איחל לעצמו ולחבריו – בירך על היין, על הלחם ואז פתח את קופסת הסרדינים, טבל בה את הפיתה, הרטיב את פיו בזיתים המעולים כדבריו, ונהנה מהארוחה הטעימה ביותר שאכל אי פעם בחייו. הפיתה הייתה פיתה אובאלית, עבה, עם קצח (מון) מפוזר מעליה בנדיבות. הארוחה הזאת באום אל ג'ימאל עשתה אותו מאושר לרגע. הביע תפילה שיכלו קללותיה של השנה היוצאת, שנת תש"ח, שלו אישית הייתה קשה כשאול, ותחל תש"ט וברכותיה. לרגע קט שרתה עליו אופטימיות זהירה וזעירה כאחת.
בבוקר הוא כבר התעורר עם בטן מקרקרת וידע שיש לו עוד לפחות שתי יממות עד הפעם הבאה שדבר מאכל כלשהו יבוא אל פיו. במשך כל החג הסתובב ככלב רעב, מביט לשמיים ותוהה מאין יבוא עזרו. והוא לא בא.. הוא נותר רעב עד לתום החג. ובאותו ראש השנה התרחש האירוע המכונן של חייו שייעד אותו, עד ליומו האחרון כאיש בריא, להיות כרסתן ובעיקר לאהוב, להעריץ, להאליל, להלל ולשבח בכל הזדמנות בחייו לחם. נער הייתי וגם בגרתי ועוד טרם פגשתי אדם שאהב משהו בחייו כמו שאבי אהב לחם.
שנים על גבי שנים הייתה נפתחת כל ארוחה משפחתית במעין ריטואל קצר וטבעי ביותר. מאחר ומאז שעמדתי על דעתי, נוהג זה כבר היה קיים, הוא נראה לי טבעי והגיוני. ראשית דבר היה נעמד בראש שולחן האוכל, שם היה מקומו, הוא היה מצמיד כיכר לחם שחור, או חלה בימי חג ושבתות אל כרסו – תמיד העדיף את הלחם האחיד השחור הפשוט או את החלה האחידה על פני מיני לחמים בעלי שמות 'מתוחכמים' – מחבק אותה בשמאלו ובימינו אוחז את סכין הלחם – שגם היא הייתה בעלת מעמד של קדושה בביתנו, ופורס את הלחם מהחוץ אל הבטן. מומלץ לעצור שנייה לפני תום החיתוך כדי שלא לפצוע את הבטן ואז לתת משיכה קלה בפרוסה ולנתקה משאר הכיכר. זה מבטיח לך שתמיד יצאו הפרוסות טיפה עקומות עם צ`ופצ`יק בקצה, מהמשיכה.
גם לאימי היה תפקיד בטקס הקטן הזה. הפרוסה הראשונה הייתה נמסרת לה. זה היה שלה. אנחנו היינו רק מתווכחים בינינו, ויכוח נצחי, אם קוראים לפרוסה הזו שיקה, או לשיקה או אולי בכלל נשיקה. ואז אבי היה פורס לעצמו שבע פרוסות לחם. הוא היה מורח אותן היטב במרגרינה ובונה לו בצדו, קצת מוחבא אל הכלים, מגדל של פרוסות לחם. המגדל הזה תמיד הזכיר לי את מגדל פיזה כי תמיד היה קצת עקום בגלל שיטת החיתוך הבלתי מאוזנת. אחרי שהיה עורם לו את מגדל הלחם היה פונה אלינו ושואל מי רוצה לחם. היו חוקים בעניין. מי שיבקש פרוסה, אבא יפרוס לו בשמחה ואף ימרח לו את הפרוסה במה שיבקש. שירות זה שירות. אבל במגדל של אבא, זה הנחבא בפינה מימינו, אסור היה לגעת. מעולם לא ניסיתי לשלוח את כף ידי לעבר המגדל הזה, למרות שמקומי הקבוע היה מאז ומתמיד לצידו. היה לי ברור שאם רק אקרב לשם את כף היד, היא אינסטינקטיבית תחטוף מכה על גבהּ.
אני זוכר עצמי כילד מסתכל באלבום המשפחתי ורואה תצלום קבוצתי של אבי עם חבריו בעת השבי בירדן. צלם מטעם הצלב האדום הגיע למחנה וצילם אותם תמונה אחת קבוצתית. היה זה אות חיים ראשון שלהם מהשבי. צילום שהוא גם סוג של ביטוח לחיים. איש לא יעז להוציא שבוי להורג אחרי שצולם בריא ושלם. סברו. אבי עומד במרכז, ללא חולצה, עם כובע ברט לראשו. מעולם לא ראיתיו כה רזה וחטוב כמו בתמונה ההיא. הוריד את החולצה להראות להוריו, שהיו מטבע הדברים מודאגים עד מוות, שהוא בריא ושלם.
במהלך השנים אבי חדל מן ההרגל הזה לבנות לו מגדל בטחון עשוי לחם. הפנים כנראה שכבר אף אחד לא מסוגל למנוע ממנו לחם, ושוכנע להיפרד מההרגל המנחם והמרגיע. אבל באהבתו הרבה ללחם זה כמובן לא פגע. מעולם הוא לא דיבר בשבחו של סטייק טוב, לא היית שומע מנו מילת שבח על קרם ברולה, או גלידה עם קצפת, ממתקים לא באו מעולם אל פיו. אמנם הוא לא שנא עוגות אבל התייחס אליהן קצת בביטול, כאל משהו מיותר. רק הלחם היה עבורו נושא לנאומי אהבה. הוא היה מזמר את שיר השירים ללחם, מוכן לשתף פעולה עם כל נביאי הזעם ולפצוח בכל דיאטה שרק יציעו לו על מנת להקטין את ממדי הכרס, אבל אוי למי שהעז להעלות על דל שפתיו את האפשרות שיוותר על לחם, או אפילו רק יקטין כמויות ממנו.
אני יכול לספר לכם עוד רבות על ההערצה של אבי ללחם. אם במקרה סעד על שולחנם של אחרים ולא היה לחם בארוחה, הוא היה נכנס למעין חוסר בטחון, נלחץ, באותם רגעים עיניו נדמו לי כעיניי איילה לכודה. היה מסרב להתחיל בארוחתו בטרם יתווסף לחם לשולחן. אוכל סיני לא נכנס מימיו לפיו, כי הבין שהאוכל הזה ממש לא הולך עם לחם.
בגיל 70 הוא חלה. עם הופעת המחלה, התברר לפתע שהוא נושא עימו טראומה שקיננה בנפשו כל השנים. מקורה היה באותן שעות מרות שעברו עליו בגוש עציון המותקף, כשמרבית חבריו סביבו פצועים או הרוגים. האוכל אזל, התחמושת גם, והוא וקומץ חבריו ברכו כבר 'שמע ישראל', מתכוננים לקראת מותם הקרב, עיניהם כלות למראה ההמון המסתער עליהם. ברגע האחרון הגיעה הפקודה מהארץ להיכנע והוא הלך עם החברים שנותרו לשבי הירדני. הפסיכיאטר ממשרד הביטחון הסביר לנו שבמהלך השנים שחלפו מאז השבי מצא אבי דרכים משלו להסתיר את הטראומה הנפשית שחווה ולתפקד כרגיל לגמרי, להקים בית בישראל ואף עסק, ורק עתה, לעת היחלשות הגוף, נחשפה גם הפגיעה הנפשית. אז הבנתי –יותר מאשר שמר אבי על הלחם, שמר הלחם על אבי.
ככל שאיבד בהדרגה את אהבתו ללחם כך מצבו הנפשי והגופני הלך והדרדר. כשזו עזבה אותו סופית, כשדחה ביד חלושה פרוסת חלה טרייה של יום שישי שהוגשה לו, ידעתי בתוך תוכי שפסו סיכוייו להירפא, וכך לצערי היה.
**********
שכנתי חייכה, "בכיף. במילא הגזמנו השנה בקניית החלות, יש לנו די והותר", אמרה. בתוך שניות דחפה לידי חלה טרייה שלמה, חלת חג, עגולה, מריחה בריח חג. "הצלת אותי", אמרתי. הודיתי לה, ברכתי את כולם בשנה טובה וחזרתי למשפחתי. יששש!!! קראתי כשנכנסתי הביתה מניף את החלה אל-על. קיבלו אותי בצהלות. ברכתי על התפוח ועל הדבש, על הרימון והתמר, ברכתי על היין, ברכתי על החלה – בצעתי אותה בידיי וחילקתי לכל אחד חתיכת חלה טרייה.
**********
סוף דבר: אבי הלך לעולמו במוצאי החג השני של פסח, זמן קצר לאחר שהעם היהודי מציין את שיבת הלחם אל שולחנו, בתום הפסקה בת שבוע בה נחוג הפסח, עליו הקפיד אבי כל חייו. המסיבה לכבוד שיבת הלחם לחיינו שהיה עורך אבי מדי שנה בשנה, מסיבה שאף העניק לה שם – "לֵיְלִייֶה" – הייתה מהשמחות שידעתי ורבים מבני המשפחה המורחבת והחברים היו מקפידים להגיע אליה.
מאז מותו של אבי, מדי שנה, ביום שלמחרת החג השני, כשיוצאי צפון אפריקה מציינים את המימונה, אני אופה במו ידיי חלה ענקית, אנחנו עולים לקברו שבעיר הולדתו ירושלים, ושם נזכרים בו ובאהבת הלחם שלו. בתום טקס האזכרה הקצר אני מברך את אלוהים על שהוא מוציא לחם מן הארץ ובוצע ביד חתיכת חלה לכל אחד מהנוכחים.
אום אל ג'ימאל, ירדן 1948
הסיפור "לחם" מאת יוסי ריבלין לקוח מתוך "סופי הדרכים" אנתלוגיה של פרוזה ישראלית חדשה בנושא אובדן וגעגוע שראתה בימים אלה אור בהוצאת כתב.
