כבר שנה, דר’ פרנק, איך שהזמן רץ זה לא להאמין. אתה יודע, אני מוצאת את עצמי פשוט יושבת ובוהה, ופתאום יש לי דמעות. אני יודעת מה אתה הולך להגיד עכשיו, אתה לא צריך באמת להגיד את זה, אין לי ספק שזה טבעי, אבל תסביר לי את זה, דר’ פרנק, זה גם כן טבעי בעיניך שאני לא מצליחה לזכור אותו איך שהוא היה באמת? כלומר, מה שיש לי מול העיניים זה כמה תמונות, אחת יותר איומה מהשנייה. טוב, מה נהיית לי עכשיו מורה לשפה, אני יודעת שאין דבר כזה אחד אחרי השני, כמו שאין שני אחרי האחד, אני יודעת שצריך להגיד זה אחר זה, אבל זה באמת מה שמשנה לך כרגע? העברית שלי? אתה בלתי נסבל. מה? הבנתי שחלק מהחזרה שלי לשגרה הוא לחזור לדַבֵּר נכון, אני מבינה שאתה חושב שסיגלתי לי דיבור מוזר ולא תקני. אגב דיבור, אתה לא מבין איך אחותי הדפוקה מדברת. היא חושבת שהיא בת שש עשרה או משהו כזה, מדברת בסלנג, רק חסר לה עוד ללעוס מסטיק ולעשות בלונים, והיא מושלמת.
מה אתה אומר! אם לא היית אומר לי שיש בי כעס עליה, לא הייתי יודעת! וואלה, אתה גאון! למה אני כועסת עליה? אתה באמת שואל? יש לכך מיליון סיבות, אבל אני אתן לך אחת או שתיים להדגמה. קודם כל, העובדה שהיא מין אישה מוכה כזו. לא באמת, לא פיזית, אבל נפשית, מוכה. אני אומרת לך, היא נותנת לו, למושיקו הדפוק שלה, לעשות לה מה שמתחשק לו, ושותקת לו. אני יודעת שהיא שותקת, ואני גם יודעת בדיוק מיהו, האידיוט הזה. אל תשכח שיצאתי איתו לפניה. היא, אגב, מריחה את זה, לדעתי, או שזו סתם הפרנויה שלה. כמעט בכל שיחה איתה היא אומרת לי משהו על סודות אפלים שאני נושאת בחובי. אהבת את העברית, הא? טוב, אני אעשה לך קצת נחת, לא נורא, אימא אומרת שמקצת נחת אף אחד עוד לא מת. אז ככה רינה חושבת, אתה מבין? שאני נושאת סוד אפל. אפשר לחשוב! אז יצאתי עם הדפוק שלה כמה פעמים, אז מה? זה היה לפני שהיא הכירה אותו. מה אמרת? יצאת מדעתך? לא נפגשתי איתו ביחידות, אפילו פעם אחת, מהרגע שהוא התחיל לצאת עם אחותי! מה אתה חושב לך, שאין לי גבולות? ידעתי שאסור לי לעשות לך נחת, זה איכשהו תיכף ייצא עליי בחזרה. הבנתי, הבנתי, תאמין לי שאני יודעת! לא באתי לכאן בשביל רינה, אבל היא חלק מהבעיה שלי, לא? תקשיב לי, היא לא מתעסקת יותר עם המוות של אבא, אתה מבין? כלומר, היא שמה את זה בצד. לא מדברת על זה בכלל. הם מתכננים לנסוע לחו”ל שוב. לאן? נדמה לי שהם דיברו על סלוניקי. לדעתך היא אולי לא ממש שמה את זה בצד אבל פשוט לא רוצה לדבר על זה? אולי. גם אני לא רוצה לדבר על זה. אני בכלל רוצה לחשוב שזה לא קרה. אז מה, זה עוזר לי במשהו?
טוב, תראה איך אתה קוטע לי את חוט המחשבה, אני מנסה לתאר בפניך את תמונות הזוועה שיש לי מול הפרצוף כל הזמן. מה? אז יש אסכולות שטוענות שצריך להתעלם, ויש אסכולות שטוענות שצריך להתמודד עם הכול בפרצוף, כלומר ממש בול בפוני, כמו שאומרים. לאיזה אסכולה אתה שייך? אני אגיד לך לאיזו אסכולה אתה שייך, אתה שייך לאסכולת הפחדנים, פוחד להתמודד בלילה עם התמונות הקשות שאני רוצה לתאר לך. טוב, תמשיך לקשקש לי על זה שאני מוציאה כעסים עליך כי אין לי איפה לפרוק את הכעס. רק לפני רגע אמרת שאני מוציאה כעסים על אחותי. וחוץ מזה, אתה יודע שאתה מקשקש, כי יהודה הוא אחלה שק אגרוף, רק שאני לא מצליחה לספר לו מה יש לי מול העיניים, ואתה עכשיו תקשיב לי, אבל תקשיב לי טוב, בשביל זה אני משלמת לך.
תמונה ראשונה: אבא יושב במכונית שלי. אימא ירדה לקנות לו תרופות ואני נשארת איתו במכונית. פתאום הוא אוחז בראש שלו ואומר לי: ‘זה כבר היה מיותר’. לא ברור? מה לא הבנת? זה היה אחרי שהודיעו לו שיש לו גרורות בראש. מה לא ברור במה שאני אומרת? בוא נוסיף לתמונה הזאת גם את הפעם ההיא שישבנו אצלו בבית. הוא כבר היה נפוח מתרופות, והוא אמר לי פתאום: ‘אני כבר לא אבריא, את יודעת?’
כן, זה נכון מה שאתה אומר, שאז הוא עוד ישב במכונית שלי, שזה היה מצב יחסית טוב. מצד שני, זה מיד מזכיר לי את הפעם האחרונה שהוא נסע איתי במכונית. תהרוג אותי אם אני זוכרת לאן נסענו, אני רק זוכרת ששמתי לו דיסק של המוסיקה שהוא אהב. עם השנים גם האוזן שלי התרגלה למוסיקת המעליות הזאת של מוצרט, אז קניתי במיוחד בשבילו איזה דיסק כזה, ושמתי לו. האמת? זה רגע מדהים, הזיכרון הזה. אבא יושב על ידי, מנופף בידיו ושר בלי קול את המוסיקה. מה אתה שואל? למה בלי קול? דר’ פרנק, אני משלמת לך בשביל שתזכור מה אני מספרת לך. אמרתי לך שבניתוח שהוא עבר נפגעו לו מיתרי הקול פגיעה בלתי הפיכה. אל תבלבל לי את המוח. בטח שאמרתי לך.
אגב, אם כבר מדברים על דברים שקרו בפעם האחרונה, אז תעזור לי בדילמה הזאת – מה ייחשב לשיחת הטלפון האחרונה איתו, טוב? אני אספר לך את שתי השיחות האחרונות, ואתה תחליט, בסדר? תפסיק עם הקשקוש הפסיכולוגי הזה שאני צריכה לבחור. אין לי כוח לזה.
תראה, אני לא רוצה להתלונן על אימא שלי, בעיקר מפני שתיכף אתה תתחיל לחטט לי בילדות. כאילו שהפתרון והתרופה לכאב שלי היום טמון שם, בילדות שלי. אבל באופן מאד כללי אני אגיד לך שאצל אימא שלי, הנושא של האוכל הוא הנושא העיקרי. כלומר, על השניצל יקום ויעמוד העולם. בקיצור, כפי שאתה רואה אותי, אני לא אכלנית גדולה. לא, אני לא אנורקטית, ממש לא, סתם לא מתה על אוכל. אבל אימא שלי היא חופרת מקצועית מדופלמת. כבר שנים לא מפסיקה לחפור לי. אני כבר לא ילדה קטנה, ועדיין היא מנסה להגיד לי שאם לא אוכל יבוא שוטר, ושהתאים בגוף שלי לא יוכלו להתפתח, ושזה יפגע לי בזיכרון, ושאני ממש לא יפה כי אני רזה מדי. כמו אז, כשבאתי לבית החולים אל אבא, והיא הסתכלה עליי ואמרה לי ‘איזה סוודר יפה יש לך, רק מי שלובשת אותו לא יפה’. מה אתה צוחק? נראה אותך גדל עם דבר כזה ולא מפתח רגשי נחיתות! בכל אופן, הנושא של האוכל הוא משהו שלא יאומן אצלה. ואז, ערב אחד, אבא שלי, שכבר דיבר בלחש כי באופן רגיל הוא כבר לא הצליח, טלפן אליי וביקש שאשבע לו שאתחיל לאכול. הזוי, אני אומרת לך, דר’ פרנק, הזוי לגמרי. אבא שלי ניהל איתי שיחה בלחש כזה, ויכולתי לשמוע את הכאב שלו. כלומר, אימא דאגה לנפח לו את המוח עם האוכל שלי, כאילו שלא היו לו מספיק דאגות.
למחרת בבוקר הוא אושפז בפעם האחרונה.
באמצע האשפוז הזה עוד ניסינו להביא אותו הביתה. הוא היה בבית כמה ימים, שוכב במיטה, לא יכול לזוז. תיכף אני אספר לך על הכורסא המיוחדת שלו, אבל בכל מקרה, הוא היה בבית כמה ימים, ואז התקשרתי ערב אחד ואימא נתנה לו את הטלפון, והוא אמר לי ‘שלום ילדה שלי’. זהו. שלוש מילים. למחרת הוא לא זכר שהוא דיבר איתי. אז מה אתה אומר? זה נחשב לשיחה או לא? אז מהי הפעם האחרונה שדיברתי איתו בטלפון? השיחה הנוקבת שבה השביע אותי, או שלוש המילים שאותן הוא לא זכר למחרת?
בכל מקרה, אם החלטתי כבר שאני אהיה גלויה איתך, אז עד הסוף.
דר’ פרנק, אני מאשימה את עצמי שאבא אושפז למחרת השיחה על האוכל שלי. אתה מבין מה אני אומרת? אני מאשימה את עצמי שבגללי הוא הרגיש רע! וזה מתווסף לעובדה שבעצם חשבתי שצריך היה בזמנו להמשיך את הטיפולים הכימותרפיים ועוד לא לנתח. כן, כך חשבתי. שמוקדם מדי לנתח. חשבתי, אבל שתקתי כמו דג מת. למה שתקתי? אני לא יודעת. אולי אם הייתי פותחת את הג’ורה שלי, לא היו מנתחים אותו, ולפחות הוא לא היה מת בשקט הנורא הזה שאפף אותו כל השנה האחרונה לחייו. ואולי, אולי אם הייתי עולה איזה עשרה ק”ג, הוא לא היה מתאשפז מרוב צער?
מה אתה אומר? שזה טוב שאני מדברת על זה? מה זה טוב, חבל על הזמן!
אבל אם אתה מתעקש, אני אמשיך.
תמונה שנייה: אבא שוכב על המיטה בבית החולים ולא יכול לזוז בכלל, אבל הוא מבקש ללכת לשירותים, כלומר, לא איזו בקשה גרנדיוזית או משהו, אלא רק שיעזרו לו לרדת לשירותים. ואני, לצערי, לא יכולה להיכנס איתו לשרותי הגברים, אז אני הולכת לבקש מהאחות שתעזור, והיא בדיוק שותה קפה, נראה לי שעוד רגע היא מקיאה עליי, והיא נובחת עליי, ‘שיעשה במיטה, אני אוכלת עכשיו ארוחת בוקר’. אתה תופס? אני הבת שלו, בשם כל הקדושים, אני הבת שלו! איך הם יכולים להגיד לי מילים כאלו?
בסוף, אגב, עבר שם איזה אברך, לא יודעת, מתנדב או משהו כזה, והוא עזר לאבא לרדת ולקח אותו לשירותים, ולמרות שזו הייתה הפעם האחרונה שאבא היה בשירותים, בכל זאת אני מוקירה תודה ענקית לאברך הזה, ומאז אני לא מוכנה שמישהו יגיד לי משהו רע על הדתיים.
מה אתה אומר? איזה עבודת קודש ואיזה נעליים. אני אגיד לך את האמת, כמה שזה יישמע לך נורא – אם אתה זקן וחולה, אין לך שום סיכוי מול המערכת הדפוקה הזאת של הרפואה הציבורית, ואין לך שום סיכוי להגיע לרפואה פרטית אם אין לך כסף. אגב, אם כבר מדברים, אולי עכשיו, כשאני כבר ממילא בקריז, אני אסגור חשבון גם עם המנתח הפרטי של אבא, טוב? לא, אין לך ברירה, אתה תשמע את זה אם תרצה ואם לא.
הלכנו עם אבא למומחה מספר אחת בארץ. רופא עם שם בקנה מידה בין-לאומי. לקח הרבה כסף, המניאק. דר’ פרנק, אל תתחסד לי. מניאק זה תיאור מאד עדין בשבילו. לקח כסף בסדר גודל של כמה עשרות אלפי שקלים. עשה חרא של עבודה בניתוח, אבל גולת הכותרת הייתה הביקור הראשון במרפאה אחרי הניתוח. אבא בקושי הלך. לדבר הוא לא יכול היה. בידיים רועדות הוא כתב על דף שאלות לרופא. הדף היה ביד של אימא. חיכינו בחדר ההמתנה, עד שכבודו הגיע. נכנסנו לחדר שלו, והוא אפילו לא התיישב. הוא ככה עומד בדלת, ומחכה, ואימא מגלה לחרדתה שאין לה את הפתק עם השאלות שאבא הכין. אני אומרת לרופא שבטח שכחנו את זה בחדר ההמתנה, ושאני ארוץ להביא, ומה הוא עונה לי, הדרעק הזה? ‘אין לי את כל הזמן שבעולם, את יודעת!’ זה מה שהוא ענה לי, אחרי שהוא קיבל כסף עם חמישה אפסים בסוף. איך אימא שלי מברכת אותו עד היום? שהאדמה תזרוק אותו. אם כבר מדברים על אימא, אני נזכרת עכשיו בעוד משהו. זה היה ממש בהתחלה, כשנודע לנו שהוא חולה, והיו לנו עדיין אלפי תקוות. הלכנו איתו לאיזה בדיקה כדי לגלות איזה סוג של גידול יש לו, כלומר, איך קוראים לגידול שלו. כאילו שאם נדע, נוכל להתיידד איתו. ואבא נכנס לחדר הבדיקה על שתי רגליים בריאות, ואני נשארתי בחוץ עם אימא, שעמדה, ראשה שעון על אדן החלון בין שתי זרועותיה, ושאלה שאלה שנשארה תלויה באוויר עד היום. היא אמרה: ‘אם היו לו מחלות של איש זקן, הייתי מבינה, אבל סרטן ריאות? למה?’
למה? אין לי שום תשובה, עד היום. למה הוא יצא מחדר הבדיקה על כסא גלגלים, וישב שם, חיוור כולו, עם שקית ביד, והקיא דם? למה? ולמה עברה בי המחשבה כבר אז, שזה רק דוגמית קטנה למה שמחכה לנו. למה?
עכשיו אני אמשיך. מה שחייב לצאת, ייצא היום.
תמונה שלישית: אבא יושב על הכורסא. זו הכורסא שאימא לקחה בהשאלה מהשכנים, כורסא כזו עם מנגנון מדהים שאפשר להרים את הכסא לכמעט עמידה, ככה שהחולה שלא יכול לקום בכוחות עצמו, קם בעצם עם הכסא שלו. מכיר כסאות כאלה? בכל אופן, אבא יושב על הכורסא הזאת ואימא רוצה שהוא יקום למקלחת, ואז היא מרימה את הכסא עם המנוע, ועכשיו אבא עומד מחובר לכסא, רק שהרגליים שלו חלשות והוא כמעט נופל עם הכסא. אימא מחבקת אותו חזק, אבל הרגליים שלו כושלות, והוא עומד כפוף כולו, הזרועות שלו תלויות לאימא על הצוואר, ושניהם בוכים.
תמונה יפה, לא?
מה? הזמן שלנו עומד להסתיים? אתה משהו, אתה יודע את זה? אני אשלם לך על עוד שעה. לא מעניין אותי שיש לך עוד מטופל אחריי. שימתין.
תמונה רביעית: אבא לא יכול לאכול. הדבר היחיד שהוא מסוגל לבלוע זה דני שוקולד, כלומר, אין לו אפשרות ללעוס שום דבר, רק דני שוקולד. ואימא מאכילה אותו את קרם השוקולד הזה, ויש לו חיוך קטן על הפנים, כי זה טעים לו. וכמה דקות אחר כך, הוא מחרחר במיטה כמו איזו מכונת הנשמה, והאחות באה לשאוב לו את הליחה, והיא שואבת החוצה נוזל מבחיל בגוון של דני שוקולד, תוך שהיא ממלמלת: ‘אתם הורגים אותו, הוא לא בולע, הכול נכנס לו ישר לקנה האוויר, אתם לא תופסים?’
דר’ פרנק, אין לך מושג כמה אני אוהבת שוקולד, וכמה גביעים של דני שוקולד הייתי מחסלת. אבל מאז, אני יכולה להתעלף רק מלראות את הגביעים האלה על המדפים של הסופרמרקט.
מה עשינו? אנחנו לא עשינו כלום, הרופאים הם שהחליטו. כשבאתי למחרת לבקר אותו, כבר פחדתי להביא דני שוקולד, אבל אז התברר לי שזה גם מיותר לגמרי, כי אבא חובר לזונדה. יופי של אביזר. צנרת מחוברת דרך האף אל צנצנת מבחילה עם נוזל חום בהיר. כל כמה שניות, המחוג שעל הצנצנת מסתובב, ועוד מנה של מזון משובח משוגרת ישר לקיבה של אבא. לא, הוא לא הגיב על זה. הוא ישן רוב הזמן. הרופא, אגב, נטע בי תקוות שווא שאולי, עם המזון האיכותי הזה שהוא מקבל עכשיו, הוא יתחזק. אלופים, הרופאים האלה. אני אומרת לך, אלופים! בהתחלה, רק כשנודע לנו שהוא חולה, הם הבטיחו שהוא יבריא. מה זה יבריא? כמו שור. אחר כך הם הבטיחו שהוא יתחזק מהזונדה הזאת. מה זה התחזק? חבל על הזמן, כל כך חזק הוא התחזק שהוא מת יומיים אחר כך.
אבל אין הנחות. זה שהוא נפטר, זה עוד לא עכשיו. קודם תצאנה כל שאר התמונות. מה? העברית שלי משתפרת? מה?! זה בגלל שאני מצליחה לנקות ארובות? מה אני, שחקנית בסרט של מרי פופינס?
תמונה חמישית: אבא שוכב חסר אונים במיטת בית החולים, רוב הזמן הוא ישן, או שהעיניים שלו עצומות. פתאום הוא פוקח עיניים ושואל מה השעה, ואני עונה לו שהשעה שש ורבע, והוא, גם אתה לא תאמין לי, כמו שאף אחד לא האמין לי אז, שאבא אמר לי: ‘הזמן לא זז, כל יום ארוך יותר מקודמו’, אני נשבעת, ככה הוא אמר לי. אתה מבין שאת העברית שלי למדתי ממנו. אני הייתי כל כך מאושרת מהתשובה שלו, כי הנה הוא בעניינים, לא מעורפל כמו שכולם אומרים, ורגע אחר כך אני תופסת את עצמי, על מה אני שמחה, לכל הרוחות, על זה שקשה לו שהזמן לא עובר לו? אז ככה, כמו שהמחשבה עוברת לי בראש שאולי עדיף לו מצב של חוסר צלילות, וכמו הנבואה שמגשימה את עצמה, מגיע לבקר אותו הרופא הפרטי שטיפל בו במשך כל התקופה הזאת, הרופא שאבא ממש נקשר אליו, לא, ברור שלא זה שניתח אותו, לא רצינו לשמוע עליו יותר אחרי הביקור ההוא, אבל בכל זאת הלכנו באופן פרטי למישהו אחר. והרופא הזה נעמד על יד המיטה, ואימא נוגעת באבא ואומרת לו בטון שמדברים אל תינוק: ‘תראה מי בא לבקר אותך, מי זה, אברם, תגיד לי מי זה?’ ואבא מסתכל במבט מעורפל על החלוק הלבן, ולוחש: ‘זה הרופא’. ‘נכון!’, אימא נשמעת כמו תרועת ניצחון, ‘נכון, זה הרופא, ואיך קוראים לו?’, היא ממשיכה לאתגר אותו. ואבא שותק לרגע, והמבט הכבוי שלו נעשה מעורפל, והוא לוחש, ‘לא יודע’, ועוצם את העיניים. והרופא נעמד ונותן את נאום חייו, את שירת הברבור של אבא שלי, שזה הסוף, ושאתם צריכים לדעת, ושלפי דעתו אין יותר, לפחות בתחום הרפואה, מה לעשות, ושאנחנו, כמובן, זכאים לגשת לחוות דעת נוספת, זו זכותנו.
מה נראה לך? שיגידו לי משפט כזה ואני לא אנצל את ההזדמנות? בטח שהבאנו עוד רופא, בטח שרצינו חוות דעת נוספת. אני אומרת לך, טוב שברופאים מזרעו של עמלק. ככה זה בדיוק. הבאנו מישהו שנתן חוות דעת מעודדת. אני רואה איש שיש בו עוד הרבה חיים, ככה הוא אמר, תנו לו לאכול מאכלים עתירי חלבון, אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
כן. בטח.
תמונה שישית: אימא ואני בבית החולים על יד אבא, ואני יורדת לקפטריה להביא לנו קפה. זו, אגב, הזדמנות פז לעשן סיגריה בלי שאימא תדע. טוב, תגיד את זה כבר, שלא התבגרתי, שאני עדיין פוחדת מאימא, שבגילי, מותר לי כבר להחליט החלטות בעצמי. תגיד כבר, נו, אבל אני מעדיפה שהיא לא תדע. וככה אני יורדת להביא לנו קפה, וכשאני עולה עם שתי כוסות קפה וסוכריית מנטה בפה, כבר במעלית אני שומעת צרחות, ואני יוצאת אחוזת טירוף, ואימא יושבת על כסא, חצי מעולפת, מסביבה אחיות, והיא צורחת ‘אני רוצה אותו, אני רוצה אותו!’. ואני רצה לחדר, אבא שוכב שם בדיוק כמו ששכב לפני שירדתי לקנות קפה, ואימא צורחת ‘הוא בלי הכרה, הוא בלי הכרה!’, והאחות צועקת עליי: ‘תטפלי באימא שלך, תרגיעי אותה’, ואני עונה בקול מקפיא דם: ‘הוא החולה, לא היא’, ואני ניגשת למיטה של אבא ולוחשת לו באוזן: ‘אם אתה יודע מי אני, תמצמץ בכוח בעיניים’, והוא ממצמץ, ואחר כך אני תופסת לו את היד, ואני שואלת אותו: ‘אם אתה יודע מי אני, תלחץ לי את היד’, והוא לוחץ, אני נשבעת, אף אחד לא מאמין לי, אבל הוא לחץ לי את היד, רק רינה הדפוקה הזאת אמרה כל הזמן שהמצב שלו נורא, אבל איתי הוא עוד תיקשר, דר’ פרנק, איתי הוא עוד תיקשר!
עכשיו תבין, דר’ פרנק, רק אני זו שמתייחסת לכל התמונות הללו, אתה מבין או לא? היא נוסעת לה לסלוניקי!לה זה לא כואב? תהרוג אותי אם אני מבינה את זה. מה אתה אומר על זה? מה אתה שואל אותי על מי אני מדברת, תגיד לי, בשביל מה אני משלמת לך אם אתה לא מקשיב לי כלל? היא, היא!! טוב, לא חשוב, אני אתמודד במילא בכוחות עצמי עם כל הכאב הזה, מה זה כבר משנה, עוד שני טון של כעס, באמת מה זה כבר משנה?
להמשיך? הזמן שלנו נגמר? אני יודעת. רק תבין: זו הפעם הראשונה שאני מוציאה את כל זה החוצה. הפעם הראשונה. אתה לא חושב שזה עושה לי טוב?
אני באמת לא יודעת, אבל מוגלה צריך להשפריץ החוצה, אחרת היא עושה אינפקציה בקרום הדק של החיים.
סיפור קצר זה לקוח מתוך הספר “אובדן וגעגוע” , שתי תחושות עמוקות שעמדו במרכז תחרות הסיפורים הקצרים שהפכה כבר למסורת שנתית בהוצאת “כתב” (2013). את הספר ניתן להשיג ברשתות המובחרות.
תודה להוצאת “כתב” על הפרסום.
רגשתם אותי מאד
ואפילו לא ידעתם שהשבוע ימלאו שנתיים למותו של אבי היקר.