הבית שטוח הגג עומד באמצע העמק החם, וכמו אוסף אליו את כל קרני השמש. מעין קולט חום שמכֻוון ליושבי הבית שרק ליבם הסוער חם יותר מהחום שבחוץ. אבל עכשיו ערב, החום פג מעט, יש איזו שהיא שלווה בבית, לא באמת, אולי שקט מתוח. אבל מֵצַח שהזיע, לב שרעד, שוקטים פתאום. לחיים אדומות נרחצו ועכשיו הן מוגשות לרוח כמִנחה, ויש עץ זית שגודש הפרי מרכין אותו ונושק לאדמה ועץ תמר שמסמן את הבית מכל הבתים בשורה וישנה ילדה, כמעט נערה היוצאת מן הבית.
שערה שחור ומבהיק ועיניה מופנות לאדמה, מחפשות דבר מה. היא יושבת מתחת לעץ, האדמה החומה, הצמאה, הקשה, מקבלת אותה, כמעט סופגת אותה אליה. רגליה שפלומה קצרה כהה החלה לצמוח עליהן יחפות, היא מקרבת אותן אליה. השרירים שבשוק הילדותית מתנדנדים מצד לצד, הבד הקשיח של המכנסיים הקצרים פוצע את הירך הרכה.
כבר כמעט חושך והיא עדיין יושבת. עץ הזית בוהק עכשיו בעלי הכסף שלו, מנסה לשמֵר את הקרניים האחרונות, אבל גם הוא מתייאש ומדליק את מדורת החושך ההופכת אותו ליצור שעיר חשוך שהחיבוק שלו כבר לא מנחם. המחשבות שלה מרקדות בתוכה קופצות ורותחות כמו מים בסיר העומד על הכיריים, ידיה חופרות באדמה הקשה, קשה לחפור בור מספיק גדול שיוכל להעלים אותה.
עכשיו כשמתפנים מכל הלהט הזה ניתן לשמוע קולות. צעקות בוקעות מתריסי העץ הירוקים של הבית שריח הצבע הטרי עוד עולה מהם, הריח עוטף בניחוח מר כל צעקה וצעקה ומגיש אותה קרוב לפני הנערה. היא מביטה באדמה, אל הבור הקטן שחפרה, וכששומעים את הבכי שמגיע תמיד אחרי הצעקות, בכי מר מרחם על עצמו, היא חושבת כמה היא שונאת את הרחמים. צריך לצעוק, להכות, רק לא בכי כזה חלש שמרחם על עצמו. היא לעולם לא, כך היא נשבעת. היא אוטמת את אזניה, אבל הבכי הזה מתעקש לחדור מבעד לאצבעות הפרושות, מבעד לקרום האוטם את האוזן הילדותית. המחשבות שלה צועקות, אני שונאת! אבל אין נתיב החוצה לשנאה הזאת שחוזרת ומכה מתחת לחולצה האוורירית הרקומה, זו שקנו לה בחגים כי הבטיחה, זו שעלתה כמו משכורת של חודש שלם ומבליטה את הנערה שצמחה, את צחות הצוואר, והחזה החדש, שיש לו חיים משלו. הצעקות גוברות ואחריהם קולות אחרים, של חפצים כבדים שזזו ממקומם.
היא קמה ויוצאת מן השער, הרגליים שלה מתחילות לצעוד, לגמוע את השביל שהוא תחילתו של כביש שעוד ייסלל. צעד אחרי צעד רק לא להיות, לא לשמוע, לא להרגיש, לא! לפתע אורות. היא נלכדת בהם כמו חתול בר שהאור הקפיא אותו. הפנסים מקפיאים את תנועתה לרגע קצר והיא ממשיכה ללכת. האור לא נעלם, עוקב אחריה, היא עוצרת,.מרימה עיניים. הגוף רפוי. עכשיו אפשר בקלות לצוד אותה, להרים, לקחת.
הדלת נפתחת כמו תמיד. הריח מוכר עד בחילה, היא מתרוממת מעט, רגל ועוד רגל, רכות בוסרית של רגל נערית חמה פוגשת בבד המושב המחוספס. יושבת. עכשיו היא חתול בר עם חץ בתוכו. או אולי כלב המכשכש בזנבו כשאדונו מגיע. החיוך שמקבל אותה המלווה בריח עלים רטובים מפיל עליה שלווה. אולי זו השלווה לה ערגה כל היום הזה. יד מונחת על רגלה, רעד קל, פרפור אחרון והם נוסעים. היא רואה מהחלון את צמחי החרדל שהצהוב שלהם החשיך והאפיר רצים במהירות לאחור, יש בה גם מעט גאווה, הייתה רוצה שיביטו בה, שיראו איך היא כבר לא ילדה. איך היא יכולה לנוע, לא כמותם, קדימה. האורות מפלחים עכשיו באכזריות את השדות החשוכים. אד עולה מהם מעלה. את סופו אינה רואה, הוא מאחור עכשיו, עולה לשמיים שלא מסגירים דבר.
היא במכונית, ליד הנהג ויד עולה במעלה רגלה, מרגישה את הפלומה החדשה המבשרת נוגעת בעור הצורב, משאירה כוויות.
"חייכי ילדה," היא מביטה בעיני הציד החשוכות ומחייכת. יותר נכון מציגה מה שפעם ידעה שחיוך צריך להיות. הברות סלעיות חותכות וגודשות את חלל המכונית, נוגעות בלחי הלחה. "כבר מגיעים," הוא לוחש לאוזן הילדותית, "למקום שלנו."
הארנבת אולי הייתה בורחת, בוודאי שחתול הבר היה עכשיו חומק מהחלון הזה שסגור רק במחציתו ודרכו מגיע האוויר החופשי כל כך, נושא עמו את כל ריחות היום הזה. היא שוקעת בכיסא.
"מה אמרת?" עוטף אותה הקול הזה שהופך להיות כל רגע רך ולוכד יותר. גורם לה לרצות לשקוע בתוכו.
"את מי את שונאת?" הוא שואל. לבה עכשיו פועם בקצב ריקודי הפראים על ההר.
טאם טאם טאם. היא מפנה אליו שפתיים חלביות, רוצה לינוק ממנו את הכוח. סנטרו המחוספס דוקר אותה, אך היא לא מפנה את ראשה. הדקירה הזו היא כל מה שהיא רוצה עכשיו. כל מה שהיא יכולה. האורות כבים במהירות. החושך משתלט עכשיו על מה שהיה רק לפני שניה אור. הגוף שלה מורכב עכשיו מידיים אחרות, מרגליים ומיני אברים שהיא לא רוצה לקרוא בשמם. עיניה עצומות והיא חופרת בידה האחת בריפוד הכסא השורט, כמו שחפרה קודם לכן באדמה, חופרת.
תודה ליקום תרבות שהביא את הספור שלי זו היתה הפתעה נעימה, ובכלל, היוזמה שלכם מבורכת!!
ספור יפה ופיוטי ומוטיב החפירה המופיע כבר בתחילת הספור מעביר בצורה רגישה ומאופקת את המתח ,הכאב וחוסר המוצא של הילדה -נערה הלכודה ,המחפשת מעט אהבה ומרגוע לנפשה . אהבתי מאוד