"אני מבקשת לראות את הקבלות," אמרה שירה מוסרי.
היא ניסתה להישמע תקיפה ואסרטיבית, אבל המבט הדרוך שתקעה בו הסגיר אותה. היא הייתה, בכל זאת, רק בוגרת טרייה של החוג למשפטים. את הדו"ח הידקה בין אצבע לאגודל, ידה מורמת עד גובה המותניים ומושטת קדימה, לעברו. בשולי הדפים עברו פסים שחורים עבים. עשרים פעם כבר הסביר לנירה איך להחזיק את הדף במקום על מכונת הצילום. שתהיה בריאה. כמו לביאה היא נלחמת בשבילו.
חיים התאמץ להשהות את התשובה. טיפת רוק לבנה נצצה בזווית פיו שנפער מעט, והקמטים האנכיים שעל גשר אפו כמו העמיקו. הוא גירד ברקתו.
"תבואי מחר-מחרתיים. זה לא ככה מעכשיו לעכשיו."
"מה זאת אומרת 'מחר-מחרתיים', מר דדון?" המילים נמעכו בפיה כמו גושי פלסטלינה. "יש לך את הקבלות או אין לך?"
גם אתמול, בישיבת הוועד, חצץ ביניהם דף נייר. ייפוי כוח, לכאורה, חתום על ידי בעלת הדירה. כשישב לכיסא והיא עמדה לידו, הייתה גבוהה מראשו רק במעט. גוף מוזר, רחב, ידיים שמנמנות וחזה ענק שעלה וירד בחולצה שחורה עם מחשוף לא ראוי. בלי הפסקה דיברה באותה הגייה מרושלת, צורמנית. מאחוריה עמד החבר האמריקאי המוזר שלה, ומסביב כל השאר, שוכרים ובעלי דירות, שותקים כדגים או מפריחים מלמולי הסכמה. מהרווקים והסטודנטים לא ציפה לכלום. הרי רק בגללם נחתה עליו הצרה הזאת, והוא עשה כל מה שיכול כדי להימנע מדיון אתם. אבל את הקואליציה הגרוטסקית שנרקמה שם פתאום בין זוגות צעירים ובתולות זקנות, כפויות טובה, פשוט לא הצליח לסבול. היא הציתה בבטנו כדור בוער של זעם שהלך ותפח, הרעיד את לחייו וינק ממנו את הדיבור.
לפני שירדו למקלט החליטה נירה שכדאי לשמור על קור רוח. "תשמע לי, חיים, נדבר איתם בנחמדות. גם הרשעים ילמדו אם תתנהג אליהם יפה". בבוקר יצאה לסיבוב מקדים בבניין. שתי כניסות, שלושים וארבע דלתות. אחרי הצהריים ירדה למאפייה וחזרה עם שתי קופסאות קרטון מלאות במאפים. אותו שלחה להביא שתייה. לרגל המאורע אפילו הסירה מיוזמתה את כיסוי הראש שחבשה בדבקות בשנה האחרונה, פיזרה את שיערה והידקה אותו אחורה בסרט ירוק.
"איך אתם לא מתביישים, אחרי כל מה שהאיש הזה עשה בשבילכם?" קולה הרעים כמו משום מקום. היא פסעה קדימה ממקומה ליד אחת הכונניות הצמודות אל הקיר, וכבר הייתה אחוזה בשטף תוכחה. קריאות הביטול והמחאה שהחלו לעלות מירכתי החדר רק הזינו את להטה, ועד מהרה היה הרעש חזק כל כך עד שלא ניתן היה לחלץ ממנו משפט שלם אחד. גם הגברת לוי, שעד לרגע זה ישבה במקומה בשקט לא אופייני ועל פניה הבעה עצורה של תרעומת התפרצה פתאום. גופה החיוור, השביר, רכן קדימה ושפתיה נעו בלי קול. איך הכל מתפרק, הוא חשב. מילימטר אחרי מילימטר, עשרים וחמש שנים של טעויות חישוב זניחות מצטברות לכדי כשל פטאלי, עד הקריסה הסופית. חשיכה התפשטה בתוכו, ממאירה ודוקרת, וגם משהו כמו עצב עמוק. רקותיו הלמו, ועם כל פעימה הלכו המראות והקולות והתרחקו ממנו, התערבלו ונמסכו ברחש הדם הגועש בעורקיו. עד שלא יכול יותר. הוא קם ממקומו והתקרב אל נירה. "די!" צרח בחֵמה, אבל המבט שנעץ בעיניה היה נואש, כמעט מתחנן.
כעת נכנס אל חדר השינה. באוויר עמד ריח קלוש של אבקת טלק. מוקדם בבוקר נסעה נירה לבקר את בתה, והחלון היה עדיין מוגף. הוא השעין ברך על ההדום שעליו ישבה תמיד בעודה משקיפה אל הגינה ואל השביל המוביל לכניסה השנייה, פתח את החלון והרים את התריס. אחר כך ניגש אל ארון הבגדים והוציא מתחתיתו שקית גדולה. ענן קטן של אבק היכה בפניו. הוא כיסה את פיו בגב ידו והשתעל.
"מר דדון?" שאלה שירה מוסרי מעברו האחר של הקיר, "הכל בסדר שם?"
"עוד רגע."
רוח אוקטובר קרה נכנסה פנימה. הוא הניח את השקית על המיטה ופרש לפניו כמה מהפנקסים שהיו מוטלים בערבוביה בחלקה העליון. למה לכל הרוחות היא לא יכולה לחכות יומיים? הוא הרי ויתר על התפקיד, גם על כבודו מחל כשחזר בו בהדרגה מסירובו הראשוני להכיר בתוקפו של ייפוי הכוח. באשר לתגמולים המזדמנים שהעניק לעצמו על שנים ארוכות שבהן נשא לבדו בעול, הכל יתגלה וייוודע, וממילא אין שום דבר שמישהו יכול לעשות בנדון.
לשנייה או שתיים הביט בהדום המיותם, ואז קם וסגר את החלון. מבין הפנקסים הפרושים על המיטה ברר את השניים הנחוצים לו, ואת השאר אסף והחזיר לשקית. מאחת המגירות שבשידה הוציא צרור ניירות ושני קלסרים עבים. הוא החזיר את השקית למקומה, הטעין את שני הקלסרים תחת זרועו וחזר לסלון.
שירה מוסרי ישבה על קצה הספה והביטה סביבה, בוחנת את התצלומים שעל הקיר ואת הרהיטים הישנים כמו ילד בחדר קבלה של רופא. כשראתה אותו נעמדה.
"כמו שאתה יודע אני מייצגת את רוב הדיירים בבניין," אמרה, תוך שהיא עוקבת אחריו בעיניה. "ברור לי שלדעתך אנחנו רק מורידים את ערך הדירות, אבל אנחנו אלה שמשלמים וזכותנו לדעת מה קורה."
"זכותכם… בחייך. עוד חודשיים לא תהיי פה בכלל. ואז מה? הגג יתקן את עצמו?" הוא לא הרשה לעצמו לכעוס, והצלחתו בכך דרבנה אותו.
"זה לא רלוונטי, מר דדון. התיקון הזה היה מיותר לגמרי."
"אני גמרתי להתווכח אתך. אם את רוצה לחכות עד שאני אעבור שוב על הניירות, בבקשה. אם לא, תצטרכי לעשות את זה בעצמך."
הוא הושיט לעברה את הכבודה. לרגע קל נראתה מהססת, אבל עד מהרה התרצתה. את הקלסרים נאלצה להחזיק במאוזן בשתי ידיים.
הוא פתח לה את הדלת.
2
החורף היה חמים ויבש מהרגיל. כמעט מדי יום שייטו בשמים עננים נמוכים וכבדים. בשעות אחר הצהריים דמו להרים או לפסלי ענק, ובערב נתלו ממש מעל הראש, רופסים ומטושטשים.
שוב לא יצאה נירה מפתח הבית בלי מטפחת לראשה, ובעידודה חזר גם הוא לפקוד את בית הכנסת מדי שבת. פעם בפעם הניח תפילין. בתחילת ינואר מכרו את המיטה הזוגית ואת הספה הגדולה, וקנו מיטה ליחיד וספה מתקפלת.
הבוררות נמשכה שני דיונים בלבד. לשניהם הופיעה שירה מוסרי מלאת התלהבות ויראת כבוד כלפי ההליך המשפטי. אפילו הבורר, המורגל מן הסתם בלהט האופייני למשפטנים צעירים, הביט בקורת רוח בסדר המופתי שבו התנהלה. מדי פעם, כשהסתבכה העגה בפיה, היה מחייך ועוזר לה להשלים את דבריה. לבסוף נזף בכלל הדיירים והביע תקווה כי להבא יעשו הדברים בהתאם לתקנון.
ערב אחד, קצת לפני פסח, נעצר חיים ליד דלת הדירה שלהם למשמע צעקות רמות. את קולו של האמריקאי לא שמע מעולם לפני כן. תמיד היה מרוחק ושותק, עם איזה שמץ לגלוג בעיניו. אבל באותו ערב צרח באנגלית דברים לא ברורים ושירה מוסרי ענתה ביבבות חנוקות.
למחרת, כשהיה בדרכו לחנות של זיגדון, ראה את הגברת לוי עומדת ליד מגרש החניה. הבחור שעוזר לה עם הקניות סגר את תא המטען וכבר צעד לעברה, גורר אחריו סל על גלגלים. בשנה האחרונה, במיוחד מאז שנטלה עליה את תפקיד הגזברית, נהגה לזכות את חיים בניד ראש מסויג, לכל היותר במילה או שתיים. אבל הפעם פנתה אליו. הבחור חלף על פניהם בשתיקה ונעלם בחדר המדרגות.
"אתה שמעת מה הלך אתמול בדירה עשרים?" דיבורה היה איטי ומתנשף.
"בטח שמעתי. כל הבניין רעד."
"כמעט הזמנתי משטרה. היא בחורה לעניין, אבל הוא קצת מטורלל."
"נו מה…"
"בינינו, אני חושבת שהיא בהיריון."
אחר כך הלכה לה. זיגדון יצא לקראתו מהחנות עם מגש קטן ועליו בקבוק קולה ושתי כוסות. השמיים היו בהירים ובאוויר הנעים ניכרו לראשונה אותותיו של קיץ קרב. הוא ישב לשולחן העגול, הניח את רגלו על גדר האבן הנמוכה והתבונן בתנועה החולפת ברחוב.
עוד באותו ערב ירד על ברכיו לפני נירה וביקש את ידה.
