אני זוכר היטב את האיש עם המזוודה השחורה ומקל ההליכה. הוא היה איש רזה וגבוה עם ראש סגלגל גדול שהזכיר את ראש הביצה של האמפטי-דמפטי. הראש היה בלתי פרופרציונאלי ביחס לגוף המאורך והצר .  היו לו פנים אפרפרות, דהויות ומנוקדות בזיפי שיבה גסים. הוא תמיד לבש את אותה חליפה אפורה בלויה ומטולאת וחבש מגבעת שחורה גדולה שגלשה וכיסתה חצי ממצחו. אף פעם לא ראינו אותו בבגד אחר. גם לא בימי הקיץ החמים והלחים שבהם כולנו לבשנו גופיות רשת. ראובן ואני, כמו שאר ילדי השכונה, פחדנו ממנו וקראנו לו המשוגע.

“משוגע! משוגע!” היינו צועקים אחרי גבו כשהיה הולך ברחוב הצר שלנו גורר אחריו מזוודה גדולה עם אבזמי מתכת גדולים בפינותיה. לפעמים הוא היה עוצר ומסתובב לאחור וממלמל לעצמו משהו לא ברור. אותנו זה הפחיד והצחיק בעת ובעונה אחת. היינו מתרחקים קצת וכשהיה מסב את גבו היינו חוזרים לרדוף אותו ולצעוק “משוגע! משוגע!”

אותו יום נעלתי נעלי ההתעמלות מבד שחור אוורירי. הן היו קלות וגמישות והכי חשוב בעלות סוליות גומי קפיציות ושקטות. המשוגע הלך כמו תמיד מהורהר ושקוע בעצמו כשהוא מניד את ראשו ימינה ושמאלה. המזוודה הגדולה הייתה דבוקה לידו הימנית ובידו השניה הוא נעזר במקל הליכה כבד. הוא עצר לרגע, הניח את המזוודה על האדמה, השעין עליה את מקל ההליכה וקינח בגב כף ידו את הזיעה ממצחו. זו הייתה ההזדמנות שלי. כמו טיגריס המסתער על איילה כך ריחפתי בנעלי ההתעמלות שלי עד אליו. הוא לא שמע ולא הבחין בי וכשהייתי קרוב דילגתי הכי גבוה שיכולתי וצעקתי היישר לתוך אוזנו: “ משִיגנֵע אוֹיְיף דִי גַאנְצֵע קוֹפְּ!!”. הוא נרתע בבהלה ואני בעטתי במקל והעפתי אותו כמו שמסלקים מקל דוּק.הפלתי את המזוודה ובעטתי גם בה ונמלטתי בטיסה לקול צחוקו המהדהד של ראובן.

זו הייתה הצלחה כבירה. המשוגע היה מבולבל לגמרי. הוא לא ידע מה לעשות קודם. להרים את המזוודה או לרדוף אחריי. בסוף הוא הרים את המקל והתחיל לרוץ אחריי כשהוא מנופף בו מעלה ומטה וחותך את האויר שהשמיע שריקות דקות. רצתי בשיא המהירות עם נעלי הגומי שלי ומדי פעם העפתי מבט לאחור ווידאתי שהוא לא סוגר עלי, אבל זה היה מיותר. לא היה לו כל סיכוי להשיג אותי עם נעלי הצארלי צ’פלין הכבדות שנעל. הוא רץ עוד כמה צעדים עד שעצר מתנשף ומחרחר. הוא נשען על המקל והסתכל לעברי. הוא הניח יד על חזו שעלה וירד במהירות. ריר נזל משפתותיו ומבט מובס נשקף מעיניו. לרגע קט ריחמתי עליו אך מייד התעשטתי וחזרתי לעצמי. קרבתי את אצבעי לרקתי הימנית וסובבתי אותה במעגלים לסמן לו שחסר לו בורג. הוא המשיך להסתכל בי במבט האומלל והמסכן הזה וזה הרגיז אותי יותר. קפצתי וניתרתי ווצעקתי לעברו שוב:” דִי בִּיסְט אָ משִיגנֵע אוֹיְיף דִי גַאנְצֵע קוֹפְּ!” ולעבר ראובן שלא הבין יידיש צרחתי בעברית: “אמרתי לו שהוא משוגע על כל הראש”. ראובן השתולל מצחוק. המשוגע המשיך להשען על המקל בגופו הארוך והכפוף כמו סימן שאלה שהוארך לסימן קריאה ולא אמר מילה. ראובן עמד מהעבר השני ונופף לי בשתי ידיו כשהוא צוהל כולו. רעיון גאוני צץ במוחי. הסתובבתי. התכופפתי. הפשלתי את מכנסיי ואת תחתוניי והפניתי את אחוריי החשופים לעבר המשוגע כשאני מתופף עליהם בשתי ידיי. ראשי היה טמון בין רגלי וראובן שנראה לי הפוך, ראשו למטה ורגליו למעלה, אחז בבטנו התפקע בצחוק מטורף ואני הייתי גאה בעצמי. המשוגע עיקם את פניו, מלמל משהו לעצמו וסב לאחור. הוא פסע לאיטו נשען על מקל ההליכה, חולצתו השתרבבה אל מחוץ למכנסיו אבל הוא לא טרח להחזירה פנימה. הוא התכופף הרים את המזוודה, ניקה בכף ידו את האדמה שדבקה לצידה החיצוני, אחז בידית והמשיך לצעוד בכבדות לעבר ביתו. המתנתי קצת ורק כשהייתי בטוח שהוא לא עושה לי תרגיל ולא מתכונן לנסות ולתפוס אותי, חזרתי בהילוך פנתרי ומנצח אל ראובן.

“תחזור על מה שצעקת באוזן,” ביקש ראובן בין גל צחוק אחד למישנהו. “זה נשמע מצחיק מאוד”.

” דִי בִּיסְט אָ משִיגנֵע אוֹיְיף דִי גַאנְצֵע קוֹפְּ. זה ביידייש. אני חושב שככה אומרים את זה. זה משוגע על כל הראש,” אמרתי.

“ומאיפה אתה יודע את זה?” שאל ראובן.

“בדיוק מאותו מקום שאתה יודע מה זה אבְּכִּי עָלֵיכָּ בְּכָּה. מהבית. זה מה שאמא שלי אומרת לי כשאני מרגיז אותה,” צחקתי.

“אהה,” אמר ראובן “אבל אבְּכִּי עָלֵיכָּ בְּכָּה זה יפה יותר.”

לא רציתי להתווכח איתו אם יידיש יפה יותר מעירקית. הייתי יותר מהורהר במזוודה של המשוגע.

“מעניין מה יש במזוודה הזאתי. הוא לא זז ממנה. אולי יש לו בה איזה אוצר שהוא גנב,” אמרתי “וגם הבית שלו תמיד סגור. אפילו בקיץ הוא לא פותח חלון או תריס.”

לא הגזמתי. בימי הקיץ החמים והלוהטים, היינו פותחים את כל החלונות והדלתות בתקווה לאיזו רוח פרצים קלה שתצנן את להט הדירה. אנשים ישבו על מרפסות עם מאווררים חורקים וגם הוציאו מיטות וישנו בחוץ. רק הדירה של המשוגע היתה חתומה ותריסי העץ החומים היו מוגפים. רק בשבת בבוקר, כשהשכונה הייתה שקטה, היה בוקע אות חיים מדירתו ושמענו את הרדיו שלו מנגן מוזיקה קלאסית ברשת א’.

“יש לי רעיון. בפעם הבאה שנראה אותו. אתה תעשה אותו דבר וכשהוא ירדוף אחריך אני אקח את המזוודה,” עיניו של ראובן נצצו לעברי. היססתי לרגע, המבט המיוסר של המשוגע עלה לנגד עיני.

“אתה מפחד?” שאל ראובן.

“מה פתאום. אין סיכו שיתפוס אותי עם נעלי ההתעמלות שלי,” מיהרתי לענות ובדמיוני ראיתי אותנו פותחים את המזוודה ומגלים בה יהלומים נוצצים ומטבעות זהב. והכל יהיה שלנו, כי הוא בטח גנב את זה בעצמו והגונב מגנב פטור.

התוכנית המושלמת שלנו לא יצאה מעולם אל הפועל. למחרת היה יום השואה. יום מעצבן ומרגיז. כל בית הספר עמד במסדר ברחבת הכדורסל. אני בחולצה לבנה ומכנסיים שחורים הייתי נציג כיתה ו’. כשהגיע תורי עליתי ועמדתי מול המיקרופון הצרוד והקראתי טקסט על השואה והגבורה וסיימתי בקריאה גדולה, כמו אלו שלפניי: “לזכור ולא לשכוח!”.

בתום הטקס נכנסנו לכיתה. המורה שרה, שלבשה כמו כולם חולצה לבנה וחצאית שחורה, אמרה: “היום לא יהיה שיעור רגיל אלא נשמע סיפור אמיתי מפי מי שהיה שם.” היא לא אמרה איפה זה שם אבל כולנו ידענו שזה מקום שנמצא בשואה. ואז נפתחה הדלת ואני כמעט התעלפתי כשהמשוגע עם המזוודה השחורה נכנס פנימה מדדה ונשען בכבדות על מקל ההליכה שלו. הסתכלתי לעבר ראובו שישב לידי. הוא היה חיוור כסיד ורעד מפחד. כמוני. התכווצנו בכיסאות וניסינו להיבלע מאחורי השולחן. המורה שרה עזרה למשוגע להניח את המזוודה השחורה על שולחנה. המשוגע לא הסתכל לעבר הכיתה. כולנו הבטנו בו בשקט, ורק קול נקישת האבזמים שפתח המשוגע בידיים רועדות, אבזם ועוד אבזם, הפר את דממת המוות ששררה בכיתה. הוא הרים את המכסה בזהירות ובאיטיות ואני ציפיתי לראות אור גדול של נצנוץ יהלומים בוקע ממנה.  אבל  במקום הנהרה הגדולה  שלף המשוגע נרתיק חום שנראה כמו אגס גדול. רחשים נשמעו בכיתה ואני הזדקפתי קצת. הוא פתח את הנרתיק והוציא מתוכו כינור. הוא  הצמיד את הכינור לליבו כמו שמחבקים תינוק ובידו השניה הגרומה הוציא מהנרתיק קשת ארוכה וחומה. הוא התקדם ונעמד לפני שולחן המורה. הוא הניח את הכינור על כתפו השמאלית, הצמיד אליו את לחיו ובידו הימנית החל להעביר את הקשת. הצלילים שבקעו מהכינור היו של וואלס עליז ושמח. שונים כל כך מהמוזיקה הרגילה והקינות ששמענו בדרך כלל ביום השואה. הוא ניגן בעיניים עצומות כאילו הוא במקום אחר. פניו האפורות נהרו ואני שמתי לב שזו הפעם הראשונה שלחייו היו מגולחות למשעי.

אחרי שהצלילים האחרונים נדמו, הוא אחז בכינור השמוט ביד שמאל ובקשת ביד ימין והתחיל לדבר בקול רוטט ובעברית צלולה: “זו הייתה המנגינה שהם אהבו לשמוע. הם היו עושים מסיבות ואני ניגנתי בזמן שהם רקדו ושתו והשתכרו. בצריפים מאחור האחים שלי גוועו. באויר היה הריח המתקתק של המשרפות. ידעתי היטב מה קורה שם. ידעתי על המקלחות. ידעתי שאשתי לא חיה. ידעתי מה הם עשו לילדים שלי. ידעתי הכל ואני עמדתי וניגנתי להם ואלסים וטנגו. אני ניגנתי ולא זייפתי באף תו. לא בשטראוס ולא בשופן. לא זייפתי. ניצלתי. בזכות הכינור ניצלתי. “

הקול שלו התחיל לזייף ולרעוד. גופו הארוך פרכס עד שלא יכל יותר וקרס על השולחן ופרץ בבכי עז. הכיתה הייתה נבוכה כולה. כמה ילדים ציחקקו במבוכה. המורה שרה אחזה בידו והובילה אותו מסביב לשולחן. “שב בבקשה,” היא אמרה בקול רך. היא הגישה לו כוס מים. “די. די. אדון ויינברג. תשתה קצת מים. תרגע. לא חייבים להמשיך. אנחנו מבינים. אני יודעת שזה לא תחליף. אבל,” היא עצרה לרגע בשטף דיבורה, הרימה את ראשה והסתכלה על הכיתה והמשיכה: “בשבילנו אתה כמו סבא שלנו. נכון ילדים?”

“כן,” אמרו כולם. וגם אני. וגם ראובן.

הייתי רוצה להגיד שאחרי השיעור ניגשתי והתנצלתי ושהוא סלח לי. שהוא באמת הפך להיות הסבא שמעולם לא היה לי. אבל זה לא קרה. לא היה לי את האומץ לגשת וכשהייתי רואה אותו ברחוב הייתי בורח ומסתתר באחת מחצרות הבתים. שנתיים לאחר מכן עברתי ללמוד בפנימיה בירושלים ומאז לא ראיתי אותו. וגם כיום כשאני שומע כינור מתנגן אני חש בגוש גדול של בושה שחונק את בית החזה שלי ואני משתדל להדחיק בכל כוחי את המעשה ההוא. אבל הזכרון אינו מרפה ואני איני שוכח.

הפוסט הקודםארבעת הגדולים : סיכום שנת 2012 בשירה
הפוסט הבאהמושחתים נגד הצעירים: האופרה “לואיזה מילר” מאת ורדי
סופר נוער, מחבר סיפורים קצרים ואיש הייטק. ספריו "עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות" - על גירושין וחתולים, "המרגל האבוד והשמלה הירוקה" - סיפורו של הדור השני לשואה, ו-״הרפתקה בחולות" (בשיתוף איריס ארגמן), נבחרו למצעד הספרים של משרד החינוך. כמו כן כתב את "תעלומת העיניים השחורות-כחולות" - על פרשת ילדי תימן החטופים, שזכה בפרס שרת התרבות ע"ש דבורה עומר לספר נוער מצטיין לשנת 2017. כותב אורח ב"עיניים". הסיפורים שפרסם ביקום תרבות יצאו ב-2018 בספר סיפורים קצרים "שלושה בסירה אחת עם פאני היל" בהוצאת פרדס. בעל תואר שני בהצטיינות בתוכנית למחקר תרבות הילד, ותואר ראשון במדעי המחשב. גר בתל-אביב אב ל-3 בנות ובן.

4 תגובות

    • כתבת נוגע ..
      הסתובבתי קצת אתמול בליילה בדרום העיר
      בין סמטאות רטובות ואספלט נוצץ מים ואורות הכרך
      שובצו דוממים, עטופים בבלויי נשמתם
      חסרי הבית , העובדים הזרים , המסוממים
      ועוד כמה שאנחנו נשארים אדישים לקיומם
      אותם אלו שביקום המקביל..

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − שש עשרה =