סקירה על :
כליל זיסאפל הקומדיה הציונית -התופת " עם עובד ,2012.
תקציר :סיפור ישראלי עכשווי מאוד. גיבוריו בנים ובנות להורים ישרי דרך, "מלח הארץ", והם עצמם נסיכים ונסיכות על עדשים, דור שלם שדרש שלום והולך למלחמות.
היצירה כולה, שואבת השראה מהקומדיה האלוהית של דנטה, ובייחוד, נאחזת בספר הספרים, בתנ"ך, ומשתמשת בכליו הלשוניים, במליצותיו ובתבניותיו, לרקום לה מהם מלאכת מחשבת חילונית משלה – משירי הגנון והילדות, טיולים בארץ, תנועות נוער, תרגילי הג"א, למסיבות, בילויים ושופינג; מהגיוס לצה"ל, הטיול ההמוני לחיפוש העצמי במזרח, לימודים ולמסיבת רווקות. .
יוהרת השמאל כמעשה ספרותי
מאת יובל גלעד
zהו סיפור עצוב: סיפור עצוב על סופרת אחת צעירה ומוכשרת, כליל זיסאפל, שהוציאה בראשית המיליניום שני ספרי פרוזה ונובלה מבטיחים, שעסקו בפיכחון בחיי צעירים בישראל, והציגו כישרון מבטיח. והנה, בתום עשור של שתיקה ספרותית מופיע רומן הולך בגדולות – "הקומדיה הציונית – התופת", וכולו אידיאולוגיה שמאלנית בגרוש (ומחבר הרשימה נמנה עם מצביעי השמאל), שטחיות ויומרנות חסרת גבול. האידאולוגיה בלעה את הסופרת ולא הותירה ממנה כמעט דבר. ולא שחלילה לא ניתן לכתוב ספר שמאלי או אף פוסט ציוני טוב, אלא שכאן רק שטחיות, כתיבה עיתונאית במסווה של ספורת איכות, כפי שאדגים מיד.
זיסאפל פונה ליצירתו הגדולה של דנטה אליגיירי, "התופת", כבר בשם הספר, אבל עיקר הזיקה הינה לספר הספרים שלנו – ספרה כולו, מנוקד, כתוב בשפת ספר הספרים, ביומרה שאי אפשר להגזים בה. אפשר לקרוא לכך אומץ, אבל כשלאומץ אין כיסוי ספרותי נותרת רק יהירות השמאל.
הסיפור הוא סיפור התבגרות – Bildungsroman – על ילדה שגדלה תחת "שטיפת מוח" ישראלית של טקסי יום זיכרון ושואה, חגים ומועדים, סיפורי גבורה וכו'. היא מתבגרת בתקופת נערי "דור שלם דורש שלום", מתארת את האירועים הפוליטיים של התקופה מנקודת מבט של השמאל, ולבסוף עוזבת את הארץ בעקבות בחיר ליבה, רק כדי לשוב ארצה, עזובה על ידי אהובה, כדי להירתם למלחמה בכיבוש.
אין כל רע בסיפור, השאלה היא איך כותבים אותו. ולהלן כמה דוגמאות, ראשונה האינתיפאדה:
"ותהי המלחמה ארוכה בין ישראל ובין שכניה והימים ימי אינתיפאדה עלה נכבש על בריקדה ייעור מירכתי הארץ והשביענו מרור טרור; ויחלו להכות מהעם חללים וחייל מטרמפיאדה לקבל יובל".
אוקיי, נכון, אלה העובדות, אבל למה זאת ספרות? הסיבה היחידה לקרוא לכך ספרות, היא הטריק הפוסטמודרני של כתיבה בשפת ספר הספרים. אבל לא מדובר בטיבול מקראי, הספר כולו כתוב בשפה זו, לוקח את פניני האוצר של העברית ומדלדל אותם בסתמיות. אמנם מדי פעם משלבת זיספאל סלנג או מילה יומיומית שיוצרת קונטרסט לשוני מעניין, אבל ככלל – רק שפה מקראית מרוקנת מתוכן. יש מה לספר על האינתיפאדה, ואכן הספרות העברית עוד לא נדרשה באמת לזוועה שהתחוללה פה. גם מנקודת מבט של שמאל, זה כל מה שיש לספר – חריזה בגרוש "ייעור-מרור – טרור" ו"אינתיפאדה – בריקאדה" – זהו ניהליזם משעמם, ולא ספרות, כמו גם בתיאור שבו נתניהו מוותר על חברון:
"בשנים ההן ויעל נתניהו הפסגה מיתר הברית נחלץ במשא ומתן לא התקדם מאום; רק את חברון העביר דמי לא יחרץ…"
יופי. נכון. אז מה? והנה ההתרסה כלפי הימין, בתקופת המצור על רמאללה:
"ואמר בית ישראל חוקות העמים הבל הוא כי אהלי שודד וסבבוני קריאות שמד וג'יהאד: חשקתי נפשי משחת בלי דרך הגויים מה אלמד".
כל כך פשוט, גברת זיסאפל? עם ישראל סתם כך קשה עורף ומסרב לנהוג ככל העמים הנאורים, מגרמניה הנאצית לשעבר ועד צרפת הקולוניאליסטית? יהירות השמאל שהביאה עליו את חורבנו.
אין זה מאמר פוליטי, אבל אי אפשר שלא להתדרש לשלל הטעויות של השמאל הציוני בישראל ובראשון יהירות של מי שחושב שהוא יודע הכול, ומבין את הצד השני טוב יותר מהצהרותיו והתנהגותו.
השמאל מסרב לעשות חשבון נפש, ודבק בשנאת חרדים. השמאל מתגעגע לאירופה, וילדיו מהגרים לשם ולאוניברסיטאותיהם, מתנכר למקום הזה. גם זיסאפל, בתו של מיליונר, בלתה שנים רבות בגולה, ומשם נכתב המניפסט המצער הזה. אין רע בביקורת על מדינה, חלילה, וחשיפת קונפורמיזם היא מתכון לספרות מעולה – אבל ג'ויס אהב אהבת נפש את אירלנד אותה ביקר ב"יוליסס", הוא יצר לעצמו שפת זרם תודעה מבריקה כשסיפר בביקורתיות את סיפור התבגרותו ב"דיוקן האמן כאיש צעיר", תוך הטחת אמת בחוליי הדת הנוצרית.
ספרות יכולה וצריכה להציב מראה בפני קוראיה, ליצור קתארזיס מפוכח, והספרות העברית צמאה לברנר חדש שכזה שיבוא ויחשוף את החוליים. אבל זיסאפל איננה ברנר, ופוסטמודרניזם מרוקן כל משמעות.
"דור שלם רוצה שלם" הוא דור מפונק, רודף תענוגות, רוצה כסף וצעצועי הייטק, לא שלום. וזיסאפל הינה הדור הזה. לזכותה יאמר שלא רצתה להמשיך לספר סיפורים תל אביביים אלא נסתה לשים מראה מול פרצופה של החברה הישראלית, אבל היוהרה והעדר הביקורת העצמית, בצירוף אידיאולוגיה שכבשה את הכישרון הספרותי, הביאו לתוצאה של ספר חלש.
שוב ושוב מספרת זיסאפל את הסיפור הישראלי בציניות מתנשאת, בנאלית, העוברת על פני האירועים החשובים של רצח רבין או אינתיפאדה בזריזות מרפרפת, בלתי מעמיקה, בלתי מעורבת , יודעת כל כביכול.
יש בו גם עמודים יפים פה ושם: למשל העמודים הכנים היחידים כמעט בו מתארת הסופרת את דאגתה לאחיה שמתגייס לחייל קרבי:
"ויהי בעת ההיא יום פקודת אחי ליבי יהגה אימה נמוג ביום דאגה: אחי לי יונק שדי אימי אמצאהו בחוץ אנשק לו כעולל… ואתה ויגדל ויהי נושא נשק וישב במטווח ויהי צלף רובה… יבעתני וחיתתני בחלומות פן אראה ברע אשר ימצא לו הנער על זאת הקיצותי ושנתי תדד: כי עתה ידעתי כי יפילו גורלות בצמרת וחיל אם נופל חלל על משמרת נצח ישראל לא יינחם: כי לא אדם הוא להינחם וגוברת טובת הכלל".
עדיין ישנן קלישאות כ"גוברת טובת הכלל" – והשימוש בקלישאה באופן ביקורתי עוד לא הופך את העניין למורכב, אבל כאן לפחות תיאור רגשי, ספרות, דאגה כנה לאח, משפט אחד נקי מקלישאות, מפמפלט פוליטי פוסט מודרני. החיים מורכבים, הם אף פעם לא שחור ולבן, זאת יודע כל אדם מעמיק וכל סופר טוב. כשסופר כותב את סיפור מדינתו מתוך ניכור של מי שחי בארץ אחרת ונגעל ממדינתו, ובכל זאת בוחר להשתמש בשפת ספר הספרים תוך הכחשת כל זיקה של עם ישראל לארצו, הרי שהסופר – סופרת במקרה זה, לוקים בעיוורון ספרותי ומציאותי גם יחד, וחבל, שכן כאמור, מדובר בסופרת מוכשרת לכל הדעות, המייצגת את משבר השמאל בימינו בצורת כישלון ספרותי, גם אם אמיץ.
צילום אסף עברון.
ראו גם :
כליל זיסאפל.( צילום כליל זיסאפל)
ביקורת מעניינת, נראה לשקרוא את כל הספר זו חוויה מתישה