זה היה יום שבת. לאבא נגמרו הסיגריות והוא שלח אותי לקיוסק של מנדלשטיין להביא לו חפיסה חדשה של סיגריות אסקוט. שנאתי את העישון של אבא. הוא היה מעשן בשרשרת. מצית סיגריה בסיגריה וכשלא היו לו סיגריות הוא היה מתרגז ומתחיל לריב. לא איתי. עם אמא. ידעתי גם שאין לנו כסף ושרוב המשכורת של אמא מעבודתה כתופרת בבית חרושת הולכת על הסיגריות של אבא. “עדיף שיעשן מאשר ישתה או יכה,” שמעתי אותה אומרת פעם.
הקיוסק לא היה אלא חלון אחורי של דירת החדר שבה גר מנדלשטיין הזקן. כל בוקר הוא היה פותח את תריס העץ הירוק שצבעו התקלף מחום השמש ומרטיבות הגשם. הוא היה רוכן לעבר חוט ברזל חלוד שהיה תלוי בריפיון בין שני חסמי התריס ותולה עליו עיתונים ושבועונים אותם היה מצמיד באטבי כביסה מעץ. בקיוסק שלו הוא מכר מלבד עיתונים וחוברות גם מיני סידקית, מסרקים, עפרונות וכמובן סיגריות וגפרורים.
מנדלשטיין היה מה שמכנים ערירי. אבל בניגוד למה שלמדנו הוא לא נראה אומלל וממורמר כמו שאמורים להיות אנשים שאין להם ילדים ומשפחה.
“אתם,” כך הוא אהב לאמר לנו בעברית משובשת “להיות ילדים שלי. אתם אנג’לים קטנים שלי,” כלומר מלאכים. אהבתי לבוא לקנות בקיוסק וכל פעם קיבלתי, בנוסף לליטוף על הלחי, גם מתנה קטנה: מסטיק בזוקה או סוכריה על מקל.
אבל מתנה שווה באמת: חוברת תשבצים חדשה או משחק קופסא מעולם לא קיבלתי. את זה קיבלו רק ילדים נבחרים שהוא הזמין לתוך הבית בהפסקת צהרים. כשהתריס של הקיוסק, כמו כל החנויות בין שתיים לארבע, היה סגור ומסוגר.
גם עכשיו בשבת התריס היה מוגף. הקפתי את הבלוק בשביל צר שעשבים וקוצים צמחו משני צידיו. ליד דלת הכניסה התמהמהתי קצת לפני שהקשתי באצבע רפה על הדלת. אחרי כמה נקישות שמעתי את את קולו הצרוד שואל מה אני רוצה.
“סיגריות לאבא,” עניתי בקול רועד. המתנתי דקה ארוכה עד שהדלת נפתחה בקול חריקה ומנדלשטיין הזקן גדול המימדים עם כרסו הענקית והמשתפלת עמד מולי בפיג’מת פסים מרופטת ובלתי מכופתרת.
“אבא מבקש אסקוט,” אמרתי והשפלתי את עיני שלא לפגוע בכבודו.
“את בת או בן?” אמר בקול מבודח. הוא לא קרא לי “ביטניק” או “פושטק” כמו מבוגרים אחרים שלא אהבו לראות ילד עם שיער ארוך שגולש עד לכתפיים ופוני שמכסה את העיניים. זו גם הסיבה שממשלת ישראל לא הירשתה ללהקת “חיפושיות הקצב” להופיע ולנגן בארץ ולקלקל את הנוער. אני הייתי עומד שעות מול הראי, מושך את אפי למעלה, מביט בעינים חולמניות לתקרה ומדמיין שאני פול מקרטני ששר מִישֶל מַיְי בֶּל.
“אני בן,” עניתי בביישנות כשאני עומד על סף הדלת. לא מעז להכנס.
“נוּ שוֹיְין, אָ-שַיְינֵע מֵיְידָאלֵע,” הוא הושיט יד עבה ושרירית שעל מפרקי אצבעותיה צמחו שערות קטנות שחורות ושמנוניות וליטף את השיער החלק שלי.
“אָ-שַיְינֵע מֵיְידָאלֵע,” הוא מלמל לעצמו ואז הסתובב ושרך עצמו בכבדות פנימה אל תוך הקיוסק שלו. הצצתי פנימה אל המקום שרק ילדים בודדים זכו להכנס אליו. במרכז החדר הקטן והאפלולי עמד שולחן ועליו תמונה מצהיבה בשחור-לבן ובה נראתה אשה צעירה עם מבט חולמני. כנראה אשתו מלפני הרבה שנים. מיטת סוכנות מברזל הייתה צמודה לקיר ועליה שמיכת צמר אפורה בלויה. מעל המיטה היו תלויים מדפי מתכת שעליהם היו מונחים חוברות ומשחקים. הוא פשפש בארגז קרטון שהיה מונח על הריצפה ובגבו אלי שאל מה שלום אבא ומה שלום אמא. מילמלתי שהכל בסדר. אבל הוא ידע, כמו כל השכונה, שאני משקר. הוא הסתובב לעברי כשבידו חפיסת סיגריות האסקוט ושאל בעברית המצחיקה שלו “ומתי אבא לשלם לי?”
“אבא אמר שיביא לך מחר,” שיקרתי. ידעתי שגם מחר לא יהיה לנו אבל העיקר לעבור את השבת בשלום.
“נוּ. נוּ. זה אני לשמוע כל פעם. פה יש חשבון גדול,” אמר מנדלשיין בטרוניה וסקר אותי מלמעלה למטה. הרגשתי נבוך במכנסיים הקצרים הבלויים שלי ובגופיה המחוררת שלי.
“זה אי אפשר ככה. צריך קצת על חשבון,” אמר מנדלשטיין כאשר הושטתי את ידי לקבל את קופסת הסיגריות. מנדלשטיין נשאר מרוחק ולא עשה כל סימן שהוא מתכונן לתת לי אותה.
“אבל, אבא חייב סיגריות היום,” כמעט צעקתי. המחשבה שאחזור בלעדיהן הייתה בלתי נסבלת. “אני אביא כסף מחר. נשבע לך. בחיי אלוהים בספר התורה.”
מנדלשטיין לא לקח כסף בשבת. זה לא שהוא היה דתי. אף פעם לא ראיתי אותו בבית הכנסת, אפילו לא בראש השנה או ביום כיפור. אבא אמר לי פעם שיש דברים שטבועים בך מילְדוּת ומנדלשטיין שגדל בבית של רב חשוב בפולין לא היה יכול לעשות עסקים בשבת ממש כמו שאמא שלי שלא הייתה יכולה לאכול נקניק ולשתות נס-קפה עם חלב.
עמדתי חסר אונים. דמעות החלו להיקוות בעיני. הרגשתי כמו קבצן שמחזר על הפתחים. מנדלשטיין הסתכל עלי. הוא היה בחלק החשוך של החדר ולא יכולתי לראות את עיניו רק את צללית ראשו הקרח הגדול שנע מעלה ומטה.
“מֵיְידָאלֵע, לבוא פֹּה,” הוא סימן לי באצבעו להכנס. ידעתי שבסופו של דבר הוא לא יאכזב אותי. הוא הרי לא יכול לראות ילדים בוכים מבלי שיצבט לו הלב. “וְבָּקָשָה. לסגור דלת.”
סגרתי את הדלת. קרן האור שחדרה מאחורי גבי ויצרה מסדרון מואר של גרגירי אבק נותרה בחוץ והשאירה את החדר לחסדיה של מנורה חשופה שהשתלשלה מהתיקרה והטילה אור צהבהב קלוש.
מנדלשטיין התיישב על המיטה שחרקה תחת כובד משקלו. הוא הניח את חפיסת הסיגריות הצהובה, שעליה מצוירים סוסים דוהרים רתומים למרכבה מפוארת, על ברכו.
צעדתי פנימה. ריח דחוס של עשן סיגריות ריחף באויר אבל אני כבר הייתי רגיל מהבית לסירחון הזה.
“לשבת פה,” אמר ותופף קלות באצבעותיו על המיטה לידו.
התיישבתי לידו מצונף וכפוף. לא העזתי להושיט יד לקופסא החדשה. הוא זז קצת והתקרב אלי. הפנים שלו כמעט ונגעו בשלי .
“אַת לאהוב זה?” שאל מנדלשטיין והניח כף יד כבדה על המכנס שלי.
“כן,” אמרתי כשעיניי נעוצות בחוברת תשבצים צבעונית חדשה. אצבעותיו חפנו את הריצרץ שלי. רציתי לזוז אבל לא הייתי יכול. הוא הזיז את היד שלו. אף פעם לא נגעו בי כך. היה משהו נעים ביד שלחצה עלי. הייתי כמו משותק ולא יכולתי לזוז. גם לא רציתי. הפנים שלי להטו. נשמתי במהירות והידקתי את שפתיי. לא התנגדתי כשהוא אחז בידי והניח אותה, לא על חפיסת הסיגריות כמו שרציתי, אלא על הקיוסק הפתוח שלו. זו היתה תחושה מוזרה וחלקלקה. כמו להחזיק צלופח.
“שַיְינֵע מֵיְידָאלֵע,” שמעתי אותו מתנשף לתוך האוזן שלי. קולו היה ניחר וצרוד. ריח חריף של זיעה נדף ממנו. הוא אחז בראשי וקרב את שפתיו אל שפתיי. הזיפים האפרפרים והקוצניים דקרו ושרטו את לחיי. זה היה שונה מהזיפים של אבא שהיו מדגדגים אותי כשהיה מנשק אותי כשהייתי קטן. אז הייתי צוחק ואבא היה אומר בקול מבודח: “שוב לא התגלחת? אתה ממש דוקר!” ואני הייתי מתפקע מצחוק ואומר: “מה פתאום אני? אני עוד ילד. זה הזָקָן שלך. אבא!” אבל מנדלשטיין לא צחק. הוא התנשף בכבדות.
לפתע חשתי כיצד רקותיי הולמות. רעד פעם בשיפולי בטני ורטיבות חמימה הציפה אותי. נבהלתי. פחדתי שברח לי במכנסיים כמו לתינוק. מנדלשטיין פרץ בצחוק גס. בושה עזה מילאה אותי. הסטתי את פניי הצידה ועיני נתקלו בכוס זכוכית מלוכלכת שעמדה ליד המיטה. הכוס הייתה מליאה עד מחציתה במים. בתוכה שחו שתי שורות של שיניים תותבות מצהיבות מחוברות לפלטה ורדרדה. תחושה של קבס וגועל עלתה בי. הרגשתי שאני הולך להקיא. מנדלשטיין חרחר וגנח בקול. הוא הרפה את אחיזתו מידי. הוא לא אמר כלום כשקמתי על רגליי ונגבתי את ידי במכנסיי. בצעדים כושלים פסעתי לעבר הדלת.
” מֵיְידָאלֵע! ” קרא אחרי מנדלשטיין בדיוק כשפתחתי את הדלת.
הסתובבתי לעברו כשאני עדין אוחז בידית הדלת. קרן אור שמשית חדרה והאירה את אפלולית החדר. הוא הזדקף, הכניס את חולצת הפיז’מה לתוך המכנסיים וחייך במתיקות כאילו כלום לא קרה.
“לא לשכוח סיגריות שֶלָךְ.” הוא התקרב אלי והושיט לעברי קרטון של עשר חפיסות.
“וגם זה,” הוא הוריד מהמדף חוברת תשבצים חדשה וצבעונית.
“קַח, זה בשבִילְךָ, “הוא אמר כשראה שאני מהסס והפעם פנה אלי כמו לבֵּן. “מתנה. מסבא מנדלשטיין.”
“תודה, “לחשתי.
חטפתי את חבילת הסיגריות ואת החוברת וברחתי.
אלכס,
הרגת אותנו בשבת..
הנושא היה לנו קשה מאד
יכולת הכתיבה שלך היא מעולה . יצרת לקורא/ההורה קושי עצום בכך שהוא יודע מה עלול להתרחש
ורצוננו ההורי לעצור את המתרחש/למנוע מהילד ליפול למלכודת. כך לעיתים אנו גם חיים במציאות.
אתה מציג באופן שקשה לקבל את התמימות של הילדים על רקע הניצול של המבוגרים.
את הסיבה לדאגות האינסופיות שלנו ואת הפחד ההורי התמידי שלנו.
את דאגותיו של הילד מנקודת מבטו את העולם ההורי וכמה שהילד מוכן לעשות הכל
ולהקריב את גופו ובלבד שתעבור שבת שקטה .הרצון לרצות את האב .
ובמידה מסויימת ההקרבה האינסופית של הילדים
על מנת לשמור על מסגרת משפחתית כפי שהם חווים אותה שצריכה להיות.
כן, סיפור לא קל…
אבל כתוב כל כך יפה
מקווה שזה לא לקוח מהעבר שלך.