ספר שיריו החדש של בנימין שבילי “ספר יסירה” (מוסד ביאליק, 2012), הינו ספר שבמרכזו התחכמויות לשוניות כמו בכותרת הספר, המשלבת את “ספר יצירה” הקבלי עם ייסורים, יוצרת הקבלה בין יצירה לייסורים. שבילי הינו מרצה העוסק בדתות, בעיקר בחקר החסידות ותורות בודהיסטיות וסופיות, והדברים ניכרים בשיריו. שבילי גם מפרסם סיפורי מסע ביוגרפיים, ולטעמי הם מיטבו ולא יצירתו השירית.
הדובר של שבילי הוא מעין משוטט מחפש אמונה באופן רליגיוזי, משחק בטקסטים קאנוניים של דתות תוך הזדהות וריחוק בו זמנית. שבילי הינו משורר פוסטמודרני רליגיוזי, עד כמה שהצירוף הזה נשמע אוקסימורוני. וולט וויטמן, נחמן מברסלב, ג’ויסף ישו ועוד מתערבבים אצלו לכדי סלט שטחי למדי, בניגוד לספר מוקדם יותר, “שירי התייר הגדול”, בו הדגש הושם על האספקט הרליגיוזי, בעוד בספר החדש האספקט המשחקי מתחכם גובר.
לפני צלילה לספר כמה משפטים על האסכולה השירית אליה משתייך שבילי. ניתן לשייך את שבילי לאסכולה ה”הליקונית” בשירה העברית, מייסודו של אמיר אור, כאשר ממשיכתו ואחת המנחות המרכזיות של הליקון, ליאת קפלן, היא עורכת הספר והסדרה בה יוצא הספר. אסכולה זו מתאפיינת באסתטיציזם השם דגש על השפה על חשבון העולם. משוררים ומשוררות בסדרה “כבר” של קפלן הינם כאלה שלא יכתבו על פוליטיקה, לא יכתבו על חברה, ולמעשה כמעט ולא תמצאו אצלם את ישראל.
צביה ליטבסקי, נורית זרחי ושרון אס הן כמה מהמשתתפות בסדרת “כבר” של קפלן, כולם מוכשרים ומעניינים במידות שונות, אבל יוצרים שירה המגיעה מהספרים ולא מהעולם, כאמור. תמצאו בספרי שירה אלה ציטוטים וארמזים רבים לגדולי השירה, המון “ספרותיות”, תחושה תרבותיות מנופחת למדי, של “אנחנו” יודעים, אנחנו מיטיבי קריאה, לנו היופי.
אבל היופי איננו מקושר למקום הזה ולשפה העברית, כפי שלמשל עושים שירי אבות ישורון או הרולד שימל, זהו יופי לשם עצמו. האסכולה הזאת “מונהגת” גם על ידי הסופר והמבקר דרור בורשטיין, המרבה לייצר תעתיקים של פסגות פרוזה עולמיות כמו אלה שלו.ג. סבאלד בעברית, ולזכות על כך בשבחים ופרסים.
גם ישראל אלירז, בלי ספק אחר המשוררים הטובים באר, משתייך לאסכולה זאת, כשבעוד שספריו המוקדמים הרבו לעסוק בנופי הארץ, הגליל למשל, הרי לאחרונה החל לייצר ספרים, מעולים בחלקם, העוסקים במשורר הלדרלין, בפילוסופיה של שפינוזה ועוד, ספרי שירה התופסים יופי רב אבל מתחכמים בו זמנית.
זוהי אסכולה שירית המעריצה, ובצדק, את שירת ההייקו היפנית, אבל מיישמת אותה בלי זיקה לפראיות הישירה של העברית, בלי רגישות מקומית. לדעתי האישית, אסתטיקה היא כמובן תחום אוניברסלי אבל על אמנות להיות, בדרך כלל, מקומית, בכדי להשיג את ספרות העולם. אין לאדם הכותב יתרון על רעהו בארץ אחרת אלא קיומו במקום ספיציפי בשפה ספיציפית.
וכעת לספר של שבילי. הוא נפתח בשיר “מוטו” שכזה:
“שירה פשוטה/ שירה קלה/ כמו בחופתה כלה // שירת חתן המתמסר/ שירה קלה ללא הסבר/ שירת אני ולא אחר/ שירה שלא צריכה גדר/ שירת תשוקה ונשיקה/ בלי קושיה ובלי מצוקה…”.
ניסיון לכתוב במוסיקה ובחריזה בהשפעת שירת ימי הביניים, אבל במשחקיות נעדרת עומק לשוני, קלילות בלתי טבעית, מתחכמת. והנה שיר נוסף מתחכם ושטחי:
“אני בעיני/ עני ואיני/ עני נשמה// ועני תעני/ עניי ואוני/ והוני/ תענית/ כי אני/ בתוכך ובתוכי/ מה ענית”.
וההתחכמויות הם גם נחלת שיר המתייחס ליונה וולך, שמכיל ארמזים לשירתה ומעיד על אהבה למשוררת הגדולה, אבל התוצאה שטחית, מרפרפת, כלומית, פרט לשם השיר – “אלבטרוס של העברית” –שהינו צירוף מעניין:
יונה / זה / יוהן/ סבאסטיאן/ באך// הכניסיני תחת / כנפך/ ציפורה נחמדת/ יונה… היונה שונה/ תמיד/ היא בעונה/ אפילו כשנורא/ וקוראים לה/ ציפור רע/ …קרא/ את השפה/ עם השפה/ התנשק/ עם השירה/ בשתי שפות/ שפתיים/ ולשון…”.
סלט פוסטמודרני חסר טעם, ביאליק ווולך ובאך, שקוראים לא מיומנים עלולים להחשיב כשירה טובה בעיקר בגלל השימוש במילה “שפה” או “לשון”, האס פואטיות הנהנתנית האהובה על שירת “הליקון” לגווניה. שומע המאזין בפסטיבל את המילה “לשון” ומיד מכין את כפות ידיו למחיאות כפיים, פשוט כי הבין שמדובר ב”שירה” מורכבת, רק על בסיס העיסוק בשפה. “בניתי לי בית ממילים/ הדלת היתה /דלת/ כשפתחתי/ נפתחה כשסגרתי/ נסגרה”. לא שאין שירה ארס פואטית נפלאה, אבל זה לא המקרה פה.
השטחיות מגיעה לשיר בשירי אפוריזמים כמו אלה: “ציף ציף השירה אותי תציף”, “את ליבי עוקץ ואת דמי מוצץ/ השיר הנוצץ”, “הסופר נעשה עשיר/ והמשורר נהיה השיר”. נו, טוב. שבילי יאמר להגנתו שמדובר בתזה של שירה קלילה, אני אומר: גרפומניה.
לשיא השטחיות מגיע שבילי בשיר הכורך מין ואמונה, אבל לא בברק הלשוני של יונה וולך והתפילין שלה, שגם הוא איננו משיאי שירתה, אלא כך:
“לא/ מאמין// עם / יום/ הכיפורים/ גומר// את/ ספר /התפילות/ סוגר/ לא / אוהב / אותך/ יותר”.
אבל כעת לכמה דוגמאות משירים בעלי יופי אמיתי, בהם מרשה לעצמו המשורר לכאוב באמת, בלי המסכה הפוסטמודרנית הצינית/ אירונית/ מתחכמת, שיר המחבר בין המשורר האמריקני הגדול וולט ויטמן, הידוע בצילומיו עם זקנו הלבן הארוך הכמו נביאי:
“הערב רד וולט ויטמן על ברכי כמעט איני רואה דבר השמש צללה מזמן והעולם הולך ובא נוסע הביתה לאולד ג’רוזלם חולם על ארץ ישראל יפה נוסע בחושך יודע שתמיד עכשיו הוי וולט ויטמן בטוח שאתה באיזה מקום צריך להיות ירושלמי”
השיר הזה טוב, גם אם לא מעולה, מאחר ושבילי מחבר כאן בין אהבתו לויטמן לבין אהבה לירושלים, לרצינותה הרליגיוזית. והנה עוד שיר בפרוזה יפה, בו נוגע שבילי ברליגיוזיות שהיא ביתו האמיתי, ליתר דיוק שיר המתחיל יפה ומסתיים בבנאליה:
“לפעמים אני רוצה למות מרוב תלישות/ עלה נידף ברוח טוב מן הנוסע שעוד לא מצא/ כמו עכשיו בבית קפה רחוק/ שמים אפורים טיפות מזוהמות של גשם/ קור/ ואין לדעת מה הנשמה רוצה/ כבולה בתוך הגוף/ היא משוטטת ברחובות ריקים… אומרים שאת קורעת את הגוף/ פתאום/ נשמה”.
השיר נפתח בהצהרה כנה וישירה, אבל שאיננה בנאלית, כי בדרך כלל ההתחלה של הצהרה לגבי רצון למות תגיע לסיבה אחרת מלבד תלישות. אחר כך התמונה של המשוטט בעיר זרה, הבודד, והצירוף היפה “טיפות מזוהמות של גשם” שיכול להיות תיאור קונקרטי של גשם מאובק, אבל יכול להיות גם מטאפורה מטונימית לתחושתו הפנימית של הדובר. אבל הסיום “נשמה כבולה בתוך הגוף” הוא בנאליה בשיאה, זה שחוק כל כך, ונשאלת השאלה איפה העורכת בכל העייסק הזה.
למשוררים יש “קריירה”, הם לא יכולים לשתוק, הם רוצים להיות בתמונה, שיכתבו עליהם, לקבל פרסים (שבילי זכה בפרס ראש הממשלה ועוד פרסים). התוצאה – מוציאים ספר גם כשאין שירים, ומוצאים את מי שיהלל על בסיס הישגי עבר או סתם חנופה.
שירים מכתמיים כמו “ציון הלו/ תשאלי/ מה עשיתם/ לי” התופס עמוד שלם, או “לכלוכית/ ירושלים/ סינדלו אותה” הן סיבות בגללן קהל השירה התרחק משירה, כי הינה הוצאת מוסד ביאליק, בסדרה מכובדת, מדפיסה זיפת כזה כשירה נחשבת בסדרה נחשבת, אז כנראה שאני, קורא השירה המרפרף בספרים, לא יודע לקרוא שירה, אז מוטב שאתרחק מכל העייסק הזה ואקנה לי ארבעה ספרי פרוזה.
ראו גם
בנימין שבילי