אפרת חבושה סופרת ותסריטאית,פרסמה ספר בשם “מנסרות” ( עמיחי ,1997). רומן לבני הנעורים העוסק במסעה של דניאל, נערה בגיל ההתבגרות, למציאת איזון ושלווה נפשית שחמקו ממנה כתוצאה מילדות קשה במשפחה מפורקת.
הנה רשימה שלה הדנה בשאלה :האם כותבים היום יותר מידי?
אינפלציה טקסטואלית.
מאת אפרת חבושה
פעם, כתיבה הייתה תהליך בודד מאוד. בודד ומייסר. הכותב היה פורש הצידה, פורש פנימה, אל מבוכי-עצמו האינסופיים, ומשם, בכאב, דולה עולמות.
פעם, מהרגע שבו נולדו אותם עולמות ונחקקו על נייר, ועד הרגע בו הגיעו אל קהל קוראים גדול ורחב, עברו ימים רבים. לעיתים שנים רבות. לפעמים, רק לאחר שהיוצר לא היה קיים עוד.
פעם, מילותיהם של גדולי הכותבים, לאחר שהצליחו לפלס את דרכן אל ההכרה, היו נטמנות בדפים צהבהבים, נכרכות בכריכה עבה, ומונחות על מדפי ספרייה כבדים.
ואז, בחוגים מסויימים, אנשי הגות אוהבי-ספר ואוהבי-מילה היו מתכנסים, ועל שולחן מאורך, לאור עששית מרצד, פורשים רעיונות גדולים, מנתחים, מבקרים, מסתעפים, מתפלמסים, עושים אהבה אינטלקטואלית.
במשורה נחשפו ההמונים ליצירות גדולות. ההצצות שקיבלו אל גדולי המוחות קטנות היו, מדודות, כמו בחלוקת תלושי-מזון. וכל הצצה כזו, בשל נדירותה היחסית, הייתה נעטפת בקדושה, ביראת פליאה, וזוכה לעמוד במרכז השיח לאורך זמן. היה זמן לעמוד על טיבה. היה זמן להרהר ולנבור בה, לתהות על עומקיה. היה זמן, כי בעדינות היא חילחלה, לא בפרץ גועש. היה זמן, כי לא עמדו עוד מאות ואלפי יצירות אחרות בתור, נוצצות, להוטות להידחק אל קידמת הבמה, לקבל נתח מאור הזרקורים.
והיום? הימים הם ימי שפע. ימי הצפה. יש מהכל לכולם, כמה שרק נרצה, ואפילו יותר, הרבה יותר ממה שאי פעם נוכל להכיל. על ליבו של הקורא מתחרים אינספור טקסטים, שחותרים דרכם ללב התודעה מכל חרך אפשרי – מדפים וקירות ודוכנים, כאלה ממשיים וכאלה וירטואליים, מוקרנים ומוסרטים ומושמעים ומוקלטים ומומחזים ומודפסים ומועלים מכל העברים. רף המילים הולך ועולה, כמו קו השמיים של תל אביב, שעוד מעט וכבר אי אפשר יהיה לראות את סופו.
ואני… אני מתמלאת געגוע, מצטנפת בפינה, מדפדפת-מזפזפת בין פסטיבל המילים, ועם כל דיפדוף וכל זיפזוף, נסתמים פתחי היצירה, הולך ומתמעט הזרם.לא רוצה לקחת חלק במחול השדים הזה, באינפלציה המילולית הדוהרת, נטולת כל רגולציה או פיקוח ממוסדות עליונים, משתוללת בחוץ כמו חבורת פורעים שיכורי הצלחה ותעוזה, דוחקת אל שולי הרחוב את אותם אלה שלא הצליחו להיכנס למעגל ולהיסחף עם זרם המחוללים, מותירה אותם ממוסמרים לריצפה, משותקים מאימה, מסוחררים עד אובדן הכרה מקרוסלת הכשרונות שמסתובבת לה שם בחוץ לקול שאגות הקהל.
בצד הם עומדים, הם, והפיקפוק, וההיסוס, ואולי קורטוב של ערך עצמי נמוך לצידם, כמו החברים הלא-מוצלחים שנדבקו האחד לשני בלית ברירה. קפואים הם עומדים כך בפינה, חוזים בהתרחשות בעיניים פעורות, מתקנאות, מובסות, ומרגישים קטנים, כל-כך קטנים ורגילים עד תיעוב, מה חלק להם בעולם כה מוצף וגדוש בצונאמי של מחשבות, הגיגים, רעיונות, סיפורים, קטעי הגות שמרוססים על כל הקירות ומעוררים מחול של לייקים ותגובות. מה כבר יש להם לתת.
לא. אני רוצה להישאר מנותקת.
לשבת בדל”ת אמותי הצנועות, בלי לפתוח חלון, בלי לדפדף, בלי לחזות בפסטיבל המחשבות-הגיגים-הרהורים-רעיונות-המצאות-בדיחות שמתחולל שם בחוץ, מרחק של קליק אחד ממני.להיות מנותקת. לתת לכל מה שאני, לכל מה שספגתי, לכל מה שאי-פעם נשבר בי, למה שהחלים, ולמה שלא, לכל מה שחלמתי והתבדיתי, לכל מה שהגשמתי, לכל מה שרציתי, או שמאוד לא רציתי, להיות – לתת לו לצאת. בלי רעשים מבחוץ. בלי מחול-שדים. בלי אינפלציות דוהרות של מוחות קודחים וכשרונות מופלאים. רק אני, וכל החלקיקים הזעירים שמרכיבים את הווייתי, ושיכולים, אולי, מתוך שקט, מתוך ניתוק, כמו בקליידוסקופ-פלאים, להתגבש לכדי אלפי צורות מופלאות, ולצאת החוצה.
ראו גם :
המסע אל המילים :הבלוג של אפרת חבושה
