מחזה אבסורד מאת אברהם שלום לוי
חָצָה עֲלֵי גִ’יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה,
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעֵר-כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.
וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:
“אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע”… וְנִסָּה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.
(נתן אלתרמן / על זאת)[1]
מהו מחזה אבסורד?
לפי ספרו של מרטין אסלין “תיאטרון האבסורד” מקור המילה אבסורד הוא ממוזיקה ופירושו “שאינו שרוי בהרמוניה עם התבונה או התואם ; צורם, סותר, בלתי הגיוני”. יונסקו הגדיר זאת במאמרו שאדם המנותק משורשיו “הדתיים, המטאפיזיים והטרנסצדטאליים הריהו אבוד וכל מעשיו חסרי ערך”.(עמ’ 18 – 19) אם נאמר שמעשה אמנות הוא שקר שנועד לחשוף את האמת, אולי אפשר לומר שמחזה אבסורד הוא שקר בתוך שקר, והאמת שהוא חושף גדולה הרבה יותר. צביקה חייל הוא מחזה פרינג’ אבסורדי. ככזה, כמחזה המתקיים מחוץ לכל גוף ממוסד, יש לו את החירות לומר את האמת הגדולה ביותר, החשובה ביותר ואולי דווקא משום כך שום גוף תיאטרון בארץ לא יכול לאמץ אותו ולא יוכל לאמץ אותו בעת הזאת.
כנסתי לתיאטרון ובית הספר move של אברהם שלום לוי, שנפתח לאחרונה ברחוב יקנעם בתל אביב. את בית הספר והתיאטרון הקים אברהם שלום לוי יחד עם השחקנית והבימאית קרן חרותי ידובסקי. שם עמדה להתקיים ההצגה צביקה חייל, מצאתי את ספר המחזות של בקט פעור במחציתו, סמוך למשרדו של לוי. “אתה הולך להשוות אותי לבקט?” שאל כשראה אותי מנסה להבין איזה מחזה קרא – “זה כבר נעשה”. צביקה חייל, אותו ראיתי בפעם השנייה (וישנם כאלה שראו אותו יותר) הוא וידוי של חייל הלום קרב על שירותו הצבאי. האמת היא שאם להשוות למשהו את החוויה במחזה, אפשר להשוותה להצגה דם של אמיר אוריין. אם במחזה “דם” דמות האישה מראה לנו את האסון של לחיות עם חייל שכל הזמן נקרא למילואים, כאן ניתנת זכות הדיבור לחייל.
אני ושאר הקהל התיישבנו על כיסאות פלסטיק באולם הקטן של בית הספר, שאפילו לא סיימו להתקין בו את התאורה, ויכולתי להתרשם מדלות החומר של התפאורה: סולם בעומק הבמה, ספת יחיד, מימין כיסא לנגנית (והיוצרת) אפרת קוזין ותו לא.
ירי ידידותי – מה ידידותי בירי הזה? המחזה – שממשיך בכל פעם להיכתב ולהשתנות. מספר את סיפורו של צביקה אשר בהתחלה נדמה לנו שהוא סוג של הלום קרב מן המלחמה האחרונה, וככל שמתקדמת העלילה מסתבר שהוא הלום קרב מכל המלחמות שהיו ושיהיו. הוא לעולם לא יחזור לאימא ולאבא, לעולם לא יקים משפחה, לנצח יהיה כלוא בהווית ה”ג’יב אל הוויה והווקף ולא בטוחק” המחזה הוא קולאז’ או אולי קריקטורה אכזרית של אותו החייל שהזכרתי בשיר לעיל, אותו חייל משוגע שאפשר להעמיס עליו את האחריות לפשעים, למלחמות. הוא העשב השוטה, הוא הבורג המשוכלל שמאפשר את הקיום השלו והביטחון של כל אחד מאתנו השותפים בבלי דעת למעשיו. הוא מציית לפקודות, מתדרדר מוסרית, אבל האבסורד בדמותו של צביקה שהוא איננו חסר מודעות, הוא מודע לעוולות שהוא עושה, מנסה לצאת בסדר כמו אותם חיילים שהאמינו שכשיכנסו לצבא יהיו מחסום מוסרי נגד העוולות ולא שיערו שיסחפו בתוך המערכת קצת כמו בספר “אבא גוריו” בו יש תיאור יפיפה על המערכת שמועכת את הלבבות של כל אדם ויש לבבות שהיא מתעכבת עליהם מעט יותר. אבל צביקה, כמו בשירה של אפרת קוזין שמבוסס על שיר של הרב קוק – נשמתו קרועה. “וכל עבודה האדם היא לאחד את הקרעים, אבל איך?”
אמרתי לעצמי שאעשה הכל כדי לצאת מזה. ההצגה מפרקת את הגבולות בין המתקיף למותקף, בין אויב לאוהב בית טוב ורע והניסיון התמידי של צביקה לשמור על צלם האדם הוא זה שקורע את הלב. העוצמה של המשחק, דמות הליצן הבוכה של צביקה, התערובת הבלתי אפשרית של רוע וטוב לב, זכתה לביטוי ביצירות ישראליות אולם לא ברמה כזו משום שנטיית הלב הישראלית היא לכתוב טקסט ריאליסטי ולהתרחק מן האבסורד, האין זה מוזר שמדינה בה החיים כה כאוטיים רוצה את האומנות שלה “נורמלית”? ואולי בעצם לא. צביקה חייל מראה שגם כשמשתחררים מהצבא לא משתחררים מהביטחון אנחנו חיים מהביטחון, אנחנו ניזונים מהביטחון. עושים לביתנו מהביטחון איכשהו תמיד השימוש במזון בפרינג’ הוא כזה שהוא נתקע לך בגרון, גם כאן הפירות שצביקה אוכל הם גזל מהפלסטינים שנעשה היא החיילים הצעירים בעמדת כוח והם יכולים. ברגע אחד צביקה יכול לשמש כמין אורקל מזוויע המייצג את כל ראשי הממשלות האחרונים וההסתמכות שלהם על החירי בירי, אותם עבדים שעושים את חובתם ונשארים כל החיים עם הצלקות. משחקו של לוי הוא מן המעלה הראשונה, ויש בו משהו כן וישיר מאוד, שנדמה באמת כמחובר לכל נימי נפשו.
סתם אחד שלא ידע שזה הולך להסתבך את ההשראה להצגה תולה אברהם שלום לוי בשירותו הצבאי. בשיחה שאחרי ההצגה אמר שכשהיה חייל שהגיע מתנועת הנוער לשירות בלבנון הלך יום אחד עם חיילים וניסה להצחיק ילדים ערבים שעברו מולם ולא הבין למה הם לא צוחקים – האם יש הגדרה יותר יפה לאבסורד של קיומנו מזה? לא לחינם אחד השירים במחזה מאפיין את צביקה חייל כ”משפיל, מושפל, ליצן”. אלא שאת סיפורו שלו לא יכול היה לספר ולכן אסף סיפורים של אחרים ושזר אותם לכדי מחזה זה, שהוצג לראשונה באמריקה שם ניסה לוי ליצור אותו כיומן של יורד ממורמר. כבר כמעט עשור שהוא נודד עם ההצגה הזו והמציאות הנגלית לפניו חזקה מכל מה שיכול היה לדמיין או להגזים. נוגע כמעט בכל סע: דתי, עדתי, לאומי ושאלת הנשיות. וכאן נכנס במידה מסוימת שיתוף הפעולה של הנגנית, אשר איננה רק מלווה מוזיקלית אלא היא הדמות השית שנותנת מידה של רוך ושיתוף פעולה, כפי שעלה בשיחה שלאחר ההצגה, אולם ישנה נקודה בה היא משתמשת בגיטרה שלה בתור רובה. כמו שאומר לוי “זו סירה שכולנו תקועים בה וכולנו משלמים את המחיר, מדהים כמה הסיפורים המובאים בהצגה כבר לא נוראיים לעומת הסיפורים שאני שומע אחרי ההצגה.”
דבר אחרון, ביחס להשוואה לבקט – בקט פירק את המעשה ממשמעות, ואת הלשון ממשמעות ואילו לוי הולם בנו בקורנס רק משמעויות שאולי מתאים יותר להגדרה של יונסקו (להבדיל ממחזותיו) אבל דבר אחד מבדיל את לוי ממחזות אבסורד אחרים שראיתי ושחוויתי. לדמות שלו יש יותר מדי לב. החייל שיורה איננו סתם “חייל משוגע” או מוסת. הוא עושה את זה מרוב אהבה.
ראו
[1] פתחתי את המאמר בציטוט שיר של אלתרמן, השיר הזה חשוב לעניינינו מכמה בחינות:
א. הוא מראה שכבר ב-1948 היו פשעי מלחמה.
ב. הוא מראה כמה נשתנינו – אנחנו כה מפוחדים שהיום איננו יכולים לנהל שיח ביקורתי אלא מעדיפים לשבור את המראה (וראו סיפור יזהר אשדות ושירו החדש) אני בטוח שאם אלתרמן היה מפרסם את השיר הזה היום, תנועת אם תרצו כבר הייתה עושה לו את המוות.
ג. הוא מראה על אטימות בהמית שהייתה גם לדור יפי הבלורית והטוהר.
