סיפור קצר ליום השבת / “שעון חדש” של אלכס פז-גולדמן

בצהרים בזמן ששיחק במחבואים בין חצרות הבתים, חש הילד בעייפות שנפלה עליו וראשו כאב כמו ננעצו ברקותיו סיכות לוהטות. הוא לא רצה להפסיק באמצע אבל הלאות פשטה באיבריו וכאב הראש התגבר והלך. הוא חזר הבייתה ונשכב על מיטתו, חשב שינמנם כמה דקות ואחר כך יאכל ארוחת ערב, יכין שיעורים וילך לישון.

כאב הראש התחזק והלך והוא לא הצליח להרדם. הוא לא רצה להטריד את אימו ולכן ניגש בעצמו לארון התרופות, שהייה תלוי מעל הכיור באמבטיה, ארון מפלסטיק לבן מהוה ומראה במרכזו ומגן דוד אדום מוטבע משני צידיו. מהמדף התחתון הוציא שקית קטנה שעליה היה רשום בכתב יד פלגין ובדיו אחרת נרשם נגד כאבי ראש, הוא שלף גלולה חומה וגדולה, שבר אותה לשני חצאים ובלע אותם עם כוס מיים גדולה. תמיד אמרו לו לשתות הרבה כשכואב הראש והוא שתה כוס נוספת של מים וחזר למיטה. כאב הראש לא פג ולא התעמעם ואף התחזק והתעצם. הוא חשב שראשו יתפוצץ מכאבים, אלף שדונים קיפצו בתוכן ודקרו אותו בקלשונים מלובנים, ואפילו שלא רצה החלו להפלט מפיו אנחות כאב שהקפיצו את אמא שלו למיטתו.

היא הצמידה את שפתיה אל מצחו ואמרה שהיא לא חושבת שיש לו חום אבל רק בשביל להיות בטוחה עד הסוף, ניערה בכוח את מדחום הכספית והוא הביט בזרוע הלבנה שקמטי שומן אפפו אותה ופתח את פיו לקלוט מתחת לשונו את החוד הכסוף והקריר. אחרי שלש דקות של המתמנה שנדמתה כנצח נשלף המדחום מפיו ואמו אמרה ששלשים ושבע וחצי זה לא נורא ושינסה לישון.

הוא עצם את עיניו ואל הקלשונים הצטרפו גם פטישים שהלמו בראשו, הוא חש צמרמורת בכל גופו וכמה שניסה להתאפק לא הצליח לעצור את הבכי מהכאב העז. כל הלילה לא הצליח להרדם, אמו ישבה לידו והצמידה למצחו מטפחת רטובה לצנן את חומו שעלה ולהקל על הכאב.

בשלש לפנות בוקר כבר הבינה אימו שאין המדובר בסתם כאב ראש והזמינה מונית שהקפיצה אותם לחדר המיון של תל השומר, שם אחזו בו בכוח ארבעה גברתנים במדים ואחד מהם בחלוק לבן ומשקפיים בעלות מסגרת שחורה גסה ועדשות עבות תקע בגבו מזרק ענק, אף אחד לא חשב על הרדמה. הוא צרח מכאב וקילל וגידף בכל השפות שהכיר ובעיקר בערבית את הרופאים שאבחנו דלקת קרום המוח ואשפזו אותו במחלקת הילדים כשהוא מרוסק ומכופף.

מחוץ לחדר המיון עמד אבא שלו ונשבע בכל היקר לו לנהג המונית שיחזיר לו את מלוא הכסף כבר בשבוע הבא כשיקבל את דמי האבטלה שלו. נהג המונית היה איש גבה קומה וקרח שעישן בעצבנות ואמר שזו הפעם האחרונה שהוא לוקח מישהו בשעה כזו בלי תשלום מראש. האבא הסיר את שעונו והושיט אותו לנהג כערבון שיחזיר את החוב. “לא צריך,” הפליט נהג המונית, “אני מאמין לך. שהבן שלך יהיה בריא,” אמר ונכנס למונית ונעלם במהירות.

שבוע שכב הילד במיטה ופרפר בין החיים למוות, האם והאב התחלפו במשמרות ליד מיטתו, מדי פעם פקח הילד את עיניו, שאל מה השעה והתאונן על כאבי גב חזקים בעמוד השדרה במקום ננעץ המזרק ששאב מיץ שדרתו בין החוליות.

חלף שבוע. האב קיבל דמי האבטלה והלך יותר משעה ברגל לתחנת המוניות שם מצא את בעל חובו. הנהג הגדול והקרח לא האמין שהאיש הקטן בחליפה הבלויה אכן יחזיר לו את הכסף, הוא הזמין אותו לקפה שחור חזק, הם עישנו סיגריה זולה ללא פילטר והנהג אמר שאין כבר אנשים כמוהו ושהוא צריך לברך הגומל ולהודות לקדוש ברוך הוא שהציל את בנו. האבא הודה לו במילים חמות ומליציות שלמד באולפן ושני הגברים נפרדו בלחיצת יד אמיצה.

בדרך הבייתה נעצר האב מול חנות שעונים קטנה שבתוכה ישב שען גיבן, כיפה גדולה על ראש הביצה המקריח שלו. השען הסיר את זכוכית המגדלת מעינו והביט בלקוח העלוב ששאל אותו בקול רועד: “כמה עולה השעון הזה?” והצביע על שעון מחוגים מוזהבים ותאריכון כתום שרצועת פלסטיק דמוית עור חום אחזה באוזניו. מחיר השעון היה כפליים מדמי האבטלה של האב. הוא שלף את ארנקו אך לא נותרו לו אלא פרוטות בודדות אחרי שפרע חלק מחובותיו למכולת ולירקן.

“אני חייב את השעון הזה ועכשיו,” התחנן בפני השען ביידיש ובדמעות סיפר על הבן המאושפז, “הנה קח את שעון החתונה שלי והשאר אחזיר לך בתשלומים, מהחודש הבא.”

הוא עשה את כל הדרך לבית החולים בחצי הליכה וחצי ריצה, החליפה הבלויה הכבידה והחניקה באותו יום סתווי חמים. נוטף זיעה ומתנשם בכבדות הוא נכנס לביתן של בנו שעדיין ישן וענד על זרועו את השעון החדש.

בבוקר התעורר הילד, מטושטש וסהרורי. האב ישב לידו והמתין בסבלנות לרגע שבו שאל הילד: “מה השעה?” “תסתכל בעצמך,” חייך האב והרים את ידו השמאלית של הבן אל מול עיניו. “אחת עשרה עשרים וחמש ויש גם תאריך,” אמר הבן בקול חלש ושקע בתרדמה וחיוך על פניו.

החיוך לא מש משפתיו של הילד גם כאשר הרופא, בחלוק ירקרק בלתי מכופתר , זיפים של בוקר על פניו ועיניו אדומות מחוסר שינה הסיר את אוזניות הסטטוסקופ והניח להן להיתלות שמוטים על עורפו. שפתיו של הרופא התכווצו ובתנועה מכנית כיסה את פניו של הילד מעל לראשו.

ומתחת לסדין הלבן-אפרפר הנוקשה מעמילן ודהוי מכביסות שלאורכו הדפס מטושטש של שני פסים, כמו בדגל הכחול-לבן, בו רשום באות רפה ירקרקה: “רכוש ממשלתי. משרד הבריאות. מחלקת תחזוקה” פעם ודפק השעון החדש.