טבע אכזרי ויפה

מאת יובל גלעד

בעידן בו התהודה התקשורתית של ספרי שירה נקבעת אך ורק על פי קשרים, יחצ"נות וחנופה, חשוב להקשיב לספרי השירה שנדרסים ברעש, לראות האם הוחמץ משהו. מתוך כשישה ספרים עלומים שקראתי בזה אחר זה, אחד הפתיע אותי לטובה. זהו ספר שיריה השביעי של חנה בדולח, "פעימות חדשות" ("עקד", 2011). עורך ההוצאה, המשורר איתמר יעוז קסט, מוציא ספרי שירה כבר חמישה עשורים, ויש בהם לא מעט יפים.

שיריה החזקים של בדולח הינם אלה העוסקים בחיות, ויש רבים כאלה בספר. בכתיבה צנועה המושפעת אולי מזלדה, מתבוננת המשוררת בחיי בעלי החיים ורואה את היופי הטבעי ואת האכזריות גם יחד:

"גם לביאה רעבה, / ברדיפתה אחר הקורבן/ מועדת. // גם כנף נמלה יפה/ היוצאת מן הקן, / רק ליום אחד/ להזדווגות, / נגדעת. // רק במישורים הרחבים/ זורם/ מקווה מים תת קרקעי/ סמוי/ כמו הימים, דומים זה לזה/ כאבק,/ נגמרים ברוח."

תמונה מפתיעה, של לביאה נופלת, כמו צילום של רגע אחד בטבע, אחריו מפח הנמלה, והסיום היפה, המטאפיזי, המכליל, בצניעות. והנה שיר נוגע ללב על דב באלסקה:

"הוא צעד בין גושי הקרח/ המתפרקים/ מועד, נופל ושוב מתרומם, / עדת כלבי ים/ רובצת בחוף/ הוא מטפס על גב/ אחת מהן/ להגיע לתינוקה/ אך היא נוגחת בו/ ללא רחם/ תוך חירוף נפש.// פצוע, מניח ראשו/ בין הסלעים הקופאים/ בתוך המרחב האין סופי/ שבאלסקה המתחממת/ נרדם דוב לבן יפהפה/ ותשוש/ כמו בחיק אימו. "

האכזריות והיופי של הטבע, מעורבבים יחד בדוב מעורר חמלה, גם כשהוא מנסה לטרוף גור כלבי ים, כי זה דרכו של הטבע, בניגוד לאדם הטורף בלי הכרה, מענה וטובח בעלי חיים, רק כי זה טעים. וגם שיר זה, בזהירות, גולש בסיומו למטאפיזיקה של "המרחב האין סופי", ונזהר מלשפוט בראייה אנושית מוסרנית את הטבע.

ושיר עצוב נוסף, הטבע חסר הרחמים:

"אפרוח פינגווין רדף אחר אימו/ היורדת לים. / הוא מחיש צעדיו ומצייץ, /לא מפנה ראשה לעברו. / אורב לו ממעל נץ. / נחת מעליו והחל נוגס נוצותיו/ האפורות/ והאם צללה// אפרוח הפינגווין/ לא יחוש כמו אימו/ לים".

שובר לב, אבל זה הטבע, אם לא היה כה אכזרי גם לא היה כה יפה. גם בני אדם מקבלים דימויי חיות בשירי בדולח, והמחשבות על חיות הן נתיב בריחה עבור דוברת שצריכה לעבור ניתוח:

"דלת אוטומטית/ נטרקת על פניי, / ישבתי שעות/ ללא חסדי שינה/ לשמור על הזריחה./ מעבר לדלת/ חותכים בבשר החי/ לנתק תוספתן מרוסק/ מרעיל חלל בטן.// ואני נאחזת בכנפי נץ/ גולש בשבילי ההימליה/ בין טיפות זנוחות/ מחפשות גורלן…".

יפה תיאור ההמתנה לניתוח, הדלתות האוטומטיות המנוכרות, הגעגוע ל"חסדי השינה", והצירוף "לשמור על הזריחה" – מטונימיה לסיטואציה קשה. ואז ההמראה עם כנפי הנץ, המפתיעה, גם אם יש לה הצדקה "ריאליסטית" בדמות ערוץ נשיונל גיאוגרפיק שמוקרן אולי, ואולי לא.

עם זאת, הספר לא חף מליקויים, ויש פערים גדולים בין השירים הטובים שבו, לבין שירים חלשים יותר, כשלמשוררת אין מרחק מטאפורי בדמות החיות, כמו בשירים על הולדת הנכדה, "הזחילה הראשונה של גלי":

"ואיך היא זוחלת/ מושיטה יד/ למרווח אוויר/ כמו לצוד פרפר/ חוקרת את / מגעה העדין של/ ההבטחה/ שטה בברכיה/ במרחב אינסופי/ של ים….".

או שיר כמו "צעדים ראשונים" שבו אין טרנספורמציה אמנותית, ומה שמרגש את הסבתא לא מרגש את הקורא:

"כל צעד מרקיד/ תלתל, ועוד תלתל/ אני מלווה אותה/ בתענוג חזותי/ רואה איך היא עולה' לפסגת ההימליה/ מניפה יש משם/ ומחייכת/ כמו פרפר…".

בנאליה, והים וההימלאיה שעבדו בשירים אחרים לא עובדים כאן, כי הם לא מתאימים, הם חורגים מהסיטואציה לכדי שורות בנאליות, כמו "עיני הענבים של גלי/ כמו קרני השמש…" וכו'. גם שיר אחד המנסה לעסוק בזכר השואה, ושניים אחרים העוסקים בפיגועים, לא עוברים.

גם עטיפת הספר, ציור ועיצוב, אינם יפים, וכך גם שם הספר, "פעימות חדשות", שאולי משקף את התוכן, אבל הינו צירוף סתמי למדי.

ועדיין, בזכות כעשרה שירים לערך, ניתן לומר שמדובר בספר שירה יפה, צנוע, נוגע ללב.

ראו עוד על חנה בדולח:

אלי אשד על "הצופה השקטה בטבע"

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 + 1 =