חדר העבודה מואר באור הניאון, הנורה הלבנה עטופה באהיל פשוט – היי-טקיסטי, נטול יומרה או הדרה מקושטת בחיקוי אבני סברובקסי. חדר העבודה -“חדר משלי”, זמן לכתיבה, רק מפללת שתהיה בי ההשראה. מול המחשב מקשקשת מילים, כותבת-מוחקת, מילה מתחברת לתצריף המשפט המתחבר לתמליל הטקסט, עוד מילה נכתבת ועוד אחת נמחקת -מעגל האינפניטי של עולם הכתיבה. ועולם הכתיבה הוא עולמי שלי, פשוטו כמשמעו כול עולמי. הכתיבה היא החמצן המזרים את הדם בעורקי, בלעדיה לא נראה לי שיהיו לי חיים.

יושבת דקות ארוכות המדומות לנצח. שהות ארוכה. ממתינה שהמוזה תענה להזמנה והזמן חולף והגברת, אפילו טלפון קצרצר שמביע התנצלות על איחור, היא לא מצלצלת. הבעיה בכתיבה, היא אורחת הכבוד, המוזה, בלעדיה למילים אין זכות, ככה אני מוצאת את עצמי לא אחת, יושבת בצפייה לאחת ולי כבר נשבר, כמה לעזאזל אפשר לשבת ולחכות שמשהו כבר יקרה? קשקושי סרק הן על ימים מלאי השראה, ככה פתאום צונחת כזלזל על ראשו של הכותב, ההשראה היא בית-מלאכה, מקום העבודה, לא בכדי אני מספרת שתפקידי המקצועי הוא “עובדת במילים” וכעובדת מסורה נרתמתי למלאכה ועכשיו מול חלקי פזל המילים מנסה להרכיב לכדי טקסט שיהיה לסיפור שיהיה לעניין שהקורא ירגיש בסוף את אותו קתרזיס מפורסם -זה שמשחרר את תחושת ההעקה השורפת בגרון.

חצי שעה חולפת והמוזה בשלה, משחקת את משחק “הקשה להשגה” הוא שכול אישה יודעת את “אמנות הפיתוי” -אל תהיי מושגת, יחשקו בך יותר וזו ממש כמו נוסחה של קסם, עובדה, אני מגעגעת ומקרקרת סביבה מבוקר עד ערב, קוראת לה בשמה הטוב, צורחת מתוך חלום, בין העירות והשינה, הנים לא נים, מוזה אהובה ישנה, חזרי אלי. מתגעגעת ליכולות המפנקות שיש בה, כמו אהובה אבסולוטית, כמו פילגש סודית היא מחוללת בי ניסים בהינף יד. היא מסוגלת לעשות בי שמות, להרים אותי מעלה מעלה אל דלתות גן-העדן, להתדפק שבע פעמים בתחושה של אופוריה משכרת. היא יכולה להפיל אותי מטה מטה עד שציפורני אצבעותיי מגרדות את הרצפה. היא מסוגלת להיות רעה ונבזית אבל גם טובה ורכה. היא מסוגלת להוציא ממני צופנים פנימיים שאפילו רמה גבוה של אלכוהול בדם לא היה מצליח להוציא.

ודווקא עכשיו, שאני ממש צריכה אותה, היא החליטה להעלם. אולי זה חלק מהתכסיסים שלה, אלו היוצרים בה הילה של מסתורין, מה שאצלי מגביר את התשוקה אליה, הלהט שבכיבוש המושא.

מתרוממת, מתמתחת, מחלצת איברים. חייבת תנועה, חייבת לזוז, הישיבה הארוכה הרדימה את הרגליים. ניגשת למטבח החשוך, אומנם שעת ערב מוקדמת אבל סגריריות של חורף ציירה בשמיים ענני דמעות והתאורה עמומה, החושך מיהר היום לרדת, אולי גם הוא במרדף אחרי הזמן. מדליקה את האור, העיניים מתכווצות ונפקחות מחוזק התאורה הפתאומי, הרפלקסים של הטבע, הלוואי והמוזה הייתה לי לרפלקס אינסטינקטיבי. בתוך המטבח, פותחת ארונות, מפשפשת בכלים, מחפשת, אלוהים יודע מה, אולי איזה סם פלאים שיעורר בי את נפלאות ההשראה, כמו הל.ס.ד יפתח בי דלתות הכרתיות נעולות והמעיין יפקע ויזרום -עולם שלם של דימוים ודמויות, עלילות ודרמות. צנצנת נס-קפה קורצת לי בעין אחת. אני מעמידה מים בקומקום ובינתיים מניחה ספל צבעוני על השיש, כפית של גרגרי אבקה חומה, מוזגת מים, הרבה מים מעט חלב דל-שומן. בוחשת בכפית, יוצרת צלילים באפקטים שונים, הם נשמעים למרחקים בתוך השקט הרועם שבבית הריק. אוחזת את הספל החם בידי, מצמידה לנחירי, מריחה, אפשר גם לומר, מסניפה. הריח החזק של הקפה, הריח הזה משכר. העניין אצלי בקפה עובד יותר על חוש הריח מאשר על חוש הטעם, נו מילא -שיהיה. ההדים מלחחים את פני, הלחיים מסמיקות, מבוישות מעט, זה מה שגורם לי להסמיק, מחול בוער של אדי נס-קפה? כנראה שגם לו יש יכולות מופלאות. יוצאת למרפסת אל מכה של קור, החורף, גם הוא, מהטל בי במין משגל נסוג, עדיין לא החליט על מקומו, בוקר אחד הוא בא ולמחרת כבר לא וביום השלישי הוא ניצב בעמדה של סימן שאלה. מדליקה לי סגריה, יונקת את הניקוטין, לוגמת קצת מהקפה, שוב יניקה, לגימה טעם הקפה מתערבב עם טעם הסגריה או נכון יותר לומר, זפת, ניקוטין, טבק ושאר חומרי הדברה שמשום מה יצרו אצלי תלות לא מובנת במגולגלת אחת קטנה שלפעמים בתנועות המגונות של המציצה, דווקא היא מביאה אלי את המלכה. הפעם, הטכסיס הזה לא ממש עוזר. הקפה טוב אלי, כמו שמיכת פוך חמימה, עוטפת ומלטפת את הגוף הנוקשה, תגובה פסיכוסומאטית לטמפרטורה שבחוץ. עוד לגימה מחממת. משהו בבטן פנימה נדלק כמו תנור הסקה, מחמם את האיברים הפנימיים וכשחם בבטן חם בנשמה וכשחם בנשמה מתעוררת בי ההעזה ואני מצלצלת אל המוזה, קובעת לנו דייט לרגעים אלו ממש. הנה מוצאת את עצמי אחרי שעתיים תמימות של כסיסת ציפורניים וחריקת שיניים בניסיון נואש לכתוב את הטקסט. אולי בכול זאת, יש לקפה יכולות מופלאות, עובדה, בזכותו נכתב סיפור קצרצר על רגע מיוחד של כוס קפה שהביא לי את המוזה.

2 תגובות

  1. ידידי שלום
    אין ספק שהגב כותבת בכישרון רב גם עכשיו וגם מכתבות קודמות שקראתי
    בשקיקה מדי פעם אני מפנה את תסומת לבה של זוגתי היקרה וגם היא מסכימה אתי
    ונהנת מהכתבות שמתפרסמות לפעמים ישר כוח.

  2. תודה על התגובה .אבל שים לב שאין המדובר בכתבה כלל אלא בסיפור וזוה הבדל משמעותי שכן המדובר בשני ז’אנרים שונים ונפרדים של כתיבה. סיפור היוא יצירה בדיונית ,כתבה היא יצירה עובדתית.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × 5 =