יוליה קלינצביץ’. בת 22, ילידת בילורוסיה, מינסק. מתגוררת בבאר שבע וסטודנטית ללשון עברית ולפילוסופיה. תולעת ספרים-.מקווה לסיים תעודה בתרגום ואולי עריכת תרגומים. אוהבת חיות וטבע.
במאמר פילוסופי זה היא עוסקת בשאלה האולטימטיבית שגדולי הפילוסופים וכל הדתות עסקו בה :איך נוצר הכל ? והאם נוצר בכלל אי פעם או שהכל תמיד היה ?
הבה נחשוב על התיאורים שברשותנו על התחלת הכל, על “המחולל” שהיה קיים טרם הזמן, שהתחיל את שרשרת האירועים שהולידה את העולם כפי שאנו מכירים. אמנם ספרים תיאולוגים לא נכתבו על מנת שנבין אותם כדבריהם, במובן הישיר של המילים שמתוארות שם, אלא לרוב מכילים תיאורים מטאפוריים של מציאות בלתי נתפשת במוחו של אדם, ואף בלתי ניתנת לתיאור באמצעים הדלים של השפה שעומדת לרשותו.[1]
האפשרות היחידה היא כמובן, שכל הדברים המתוארים בספרי הקודש למיניהם, נכתבו על ידי האדם.
“בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ: והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים:” (בראשית א, פס’ א’-ב’)
שאלה מתמיהה עולה בראשי בעודי קוראת את התחלת התנ”ך והספר התיאולוגי הראשון מבין שלושת המרכזיים. מתי הפסוק נכתב? כמובן שאפשר לתארך, בוודאי הערכות לכך נעשו אבל כוונתי מתי, הוחלט לכתוב את זה? בוודאי זהו אינו אדם שישב כצד שלישי ותיעד את המאורע. מתי אנשים שכבר היו מפותחים דיים כדי לדבר שפה ולכתוב בשפה מסויימת, בעלת חוקים ועקביות, החליטו שעליהם לכתוב זאת?
אני סבורה שאנחנו רואים את עבודתו החלוצית של אחד מהפילוסופים המוקדמים של שחר האנושות.
האדם שתיאר את בריאת העולם היה צריך לדימיון רב והשערות אסטרונומיות, ניסיון להבנת המרחב.
ואולי, אני לא שוללת זאת, הוא קיבל עזרה שמימית שעזרה לו להגיע לאותן הנחות. אבל אל לנו להתייחס אליהן כדברן. אפילו אם חזיונות אלוהיים מילאו את נפשו של הפילוסוף משחר האנושות, שפת האדם האנושית שלו לבטח הייתה מונעת ממנו לבטא את אותם מראות שנגלו אליו.
למרות כל זאת עדיין מעורר השתאות הדימיון עם הצד השני של המתרס, ה”מפץ הגדול”. בסופו של דבר כולם מסכימים שכנראה היה “לא כלום” לפני מה שנוצר, לפנינו, זאת אם נרצה להסתכל על כל העיניין בצורה אנושית למדיי של התחלה, אמצע, וסוף (שנראה בלתי נמנע לאור כל הדיווחים על קץ האנושות שקרבה עלינו).
מכך עולות שלוש אפשרויות: הנתפסת, הבלתי נתפסת והבלתי נתפסת לחלוטין.
האפשרות הנתפסת
במידה ונניח שהייתה חייבת להיות התחלה, ונניח שאנחנו יצורים שאינסטנקטיבית מבינים וקולטים את הרמוניית העולם ולפי תפיסה זו חייבת להיות התחלה לכל דבר. באמונה ההינדית האיורוודה (Ayurveda) הקארמה שלנו או ההוויה שלנו קיימת מאנרגיות של לידה (Rajas) ומיתה (Tamas) בנוסף לאנרגיה הבסיסית של הטוב או החוכמה (Sattva).[2] משמע מבחינה אנרגטית אנו מכילים בתוכנו מעגל של לידה ומוות.
כמובן שכל שנה שנגמרת מתחלפת על ידי שנה חדשה, תקופה מתחילה ותקופה נגמרת, אנחנו נולדים, חיים ומתים, אימפריות קמות ונופלות, לכל תהליך שנגמר ישנה התחלה, תחילת היום היא הבוקר, סוף היום הוא הערב…- מוחנו המאורגן מייעל את תהליכיו ואנחנו חייבים ללכת עם תחושת הבטן שכל זה היה צריך להתחיל מהיכנשהו.
עוד פקטור חשוב במוחנו הוא האמונה שלכל זה יש מטרה כלשהי. הדת הייתה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד של חיי האדם, והאל היה האוטוריטה הגבוהה של ההיגיון העולמי למשך רוב ההיסטוריה. המיסתורין, ההבנה שלא הכל ידוע לנו וההרגשה הטמועה בכל אדם שיש יישות גדולה ממנו, שיש איזו תוכנית שנסתרת מעיניו, הייתה כנראה אחת מהסיבות שהאל הזה היה צריך להיכנס לחיינו. באופן יותר פרקטי היה צריך להכניס את נוכחות האל לחיינו- טקסים, ספרים, תפילות, הגות תיאולוגית, כל אלה נועדו לקרב אותנו לתוכנית הנעלה של אדון עולם ולהבין איזה חלק אנחנו משחקים באותה תוכנית. שתי העובדות הללו הן אלה שגרמו לאותו פילוסוף חלוץ להתחיל לכתוב ולתאר את תחילת העולם והיקום.
אחרי הרבה ספרים שהדירו שינה מעיני, אני פיתחתי אפשרות שממזגת המון ממה שקראתי ואולי אף בבורותי קיימת איי שם בגנזך מאובק שאליו לצערי עדיין לא הגעתי.
בראשית אכן היה תוהו ובוהו. ההתחלה כמובן תהיה בתולית ובלתי נתפסת, במקום ללא הגדרה, ללא זמן, מימדים או מרחב. עיסת אנרגיה אמורפית, כמעט סטטית, ללא שדות משיכה, ללא מגנטיות, פשוט אנרגיה כלואה בתוך עצמה. בנקודת אנרגיה זו הטמפרטורות גבוהות מאין כמוהן וצפיפות החומר בה היא אינסופית. (סינגולריות כבידתית,לפי הקוסמולוגיה.)
לאחר מכן, בצורה עלומה ועל טבעית, אולי אחרי זמן בלתי מוגדר ובלתי קיים, במקום שאין שום אפשרות להגדירו, עיסת האנרגיה שלנו נהייתה מודעת לעצמה (“הבורא שאינו נברא” – אריסטו). שמעתי תיאורים שהתייחסו באופן היותר מדי פיסי לאלוהים ש”העיף מבט” ב”עצמו”. יש לשים לב שאין תיאורים או מידע מדויק לגבי הסיבה שבגללה התרחש המפץ מלכתחילה!!! במאמרים מדעיים השאלה הזו אפילו לא עולה למרות המידע המדויק למדי שהגיעו אליו בנוגע להתרחשויות לאחר המפץ עצמו. המודעות הזו, או שמא המחשבה (וכאן אנחנו פותרים את יסוריו של פאוסט לגבי מה היה בראשית המילה, הרעיון, הכוח או המעשה. נראה שזהו הרעיון, או המחשבה היוצרת) היא זו שהפעילה את גלגלי היקום האדירים. וזו חד משמעית מחשבה שכן כדי להיות מודע לעצמך אתה חייב לחשוב את המחשבה של המודעות למודעות של עצמך.
כאן אני רוצה להדגיש משהו חשוב מאד. הייתה תמיד גרסה של אלוהים הבלתי מודע לעולמנו, שבו מתוארת האלוהות כיישות טרנסצנדנטית שאין לה ולא כלום עם העולם שלנו, שאינה קשורה אלינו, משפיעה עלינו ואף אינה מודעת לקיומינו וקיומה היא. הרעיון שאלוהים הוא המודעות הראשונה איי פעם, סותרת כאן באופן פרדוקסלי את ההנחה לקיומו “איי שם” בנפרד מברואיו.[3]
ברגע הנסי הזה, שבו נולדה המודעות, האנרגיה הסטטית הצפופה הזו התפוצצה (להלן “המפץ הגדול”) וחלקיקיה התרחקו זה מזה. ולסיכום של החלק הזה: לא היה יכול להיות עולם – מציאות בעלת ביטויים מוצקים ואנרגייה יציבה וממדי זמן – ללא מישהו שיסתכל בו, שיוודע אליו.
לאנרגיה זו, בעלת המודעות לעצמה, כעת יש אפשרות להיות דינאמית מה שבאופן אוטומטי יוצר גם שדות משיכה ודחייה, מגנטיות, ומרחב. כל אלה יוצרים את הזמן. זמן- שדה כוח שתלוי בכוח המשיכה של אובייקטים בתוכו. הוא חלק בלתי נפרד מהמרחב ולא משהו חיצוני שמלווה אותנו בחיינו. האנרגיה הדינאמית הזו, שעוצמתה אינטנסיבית מכדי לתאר,בהתחלה יכולה לייצג תהו ובהו אמיתי- הקוורקים מסרבים להסתדר, המערכת מלאת אנרגיה וחמה מדי וכל כולה כמרקחה אטומה מלאת פלסמה. לאחר תופעת ההתרחבות (Inflation ( של היקום והתקררות המערכת היא מתחילה להסתדר באופן מסוים לפי כל התכונות שהיא קיבלה בעת המפץ. היא נהיית יותר מבוססת, פחות אמורפית ויותר צורנית, חלק מהסידורים יותר יציבים מאחרים והם נותרים בעינם עד שהם שבים עד כמה שאפשר למצב הסטטי ביותר שלהם. (המערכת מנסה להתאזן)
כמובן שחלק מהאנרגיה תהייה פחות יציבה ותיצור באופן הזה אובייקטים שנוטים להשתנות או יותר נכון אנרגיה שנוטה להתפזר שוב. (צפיפות החומר נקבעה על ידי הבדלי טמפרטורה מזעריים) כל זה קרה באופן “מקרי” לגמריי- החלוקה של התכונות שאינן שוות בכוחן, ההבדל שיש בין מטעני אנרגיה שפעם הייתה מקשה אחת וזהה. מה שמדגיש אולי הכי טוב שישנה מודעות שמעורבת בעניין היא העובדה שבעת המפץ על כל ביליון של אנטיביירונים יש ביליון ואחת ביירונים (ביירון- החומר הנראה ביקום, חלקיק המורכב מקוורקים). הסטייה המזערית הזו מאפשרת את קיומו של חומר ביקום שלנו. אילו המערכת הייתה מתאזנת הייתה מתרחשת השמדה הדדית והיקום היה חדל מלהתרחב ואף מלהתקיים.[4]
המחשבות של המודעות העילאית ההיא היו חלק מאותה אנרגיה, המחשבה היוצרת- הדמיון. כך בעצם נוצרו אטומים, מולקולות, רקמות, איברים, גופים וכו’…
האנרגיה הזו התפרקה והסתדרה לחליפין עד שהגיע למצב שבו האיזון האופטימאלי הושב. הנחה יותר נכונה היא- עד שהיא הגיעה למצב הכי מוחשי שלה בעינינו. אנו מודעים לשינויים הרבים של העולם במהלך ההיסטוריה, עידן הקרח, לתזוזה בלוחות הטקטוניים, לתזוזה בזווית השמש מדי כמה שנים. הדברים הללו אינם קבועים והחלקיקים עדיין דינאמיים, היקום עדיין מתרחב.
בתיאוריה זו משתבצת ההבנה המהפכנית שאומתה לאחרונה, שמחשבותינו מושכות את הדברים סביבינו. זה הגיוני לאור העובדה שהכל היא אותה אנרגיה התחלתית ואנו בזכות הדינאמיות והמשיכה מביאים אלינו את החלקיקים המתאימים. מה שמתיישב בהבנה שאנו אלוהיים כי רק לתודעה הנצחית שהביטה בעצמה היו מחשבות והמודעות העצמית לכך. הכל היה מעורה זה בזה והמודעות ההיא היא חלק בלתי נפרד מאיתנו שגם יצרה אותנו, ואנו בלתי נפרדים ממהותה (שכן הכל היא אנרגיה אחת שפעם צפה מעורה בתוך עצמה). עוד אעיר שעיניין התודעה הקולקטיבית מאומת כאן, אותה אנרגיה, אותו ידע ואותה תודעה בסופו של דבר- זה מה שגורם לנו להיות דומים בנטיותינו הגלובאליות. מדוע לכלום היו אלים, מדוע כולם חיו בסוגים שונים של בתי מגורים, איך מנהג החתונה התבסס בכל מקום, למרות השוני הרב בטקסים?…
וכך אנרגיה לעולם לא מתכלה ולא נוצרת מאין. היא משנה צורה, מתגלגלת, מתייצבת עד שכיוון החלקיקים משתנה ומראה תמונה חדשה. כאן תבוא לידי ביטוי תורת היחסות של איינשטיין שגורסת שאנרגיה היא מסה וההיפך (כאמור E=mc²). רק המחשבה היוצרת יכולה להגביל את יצירותיה, והיא עצמה בלתי מוגבלת. כל הראייה הזו היא מדעית גרידא. החלק המסתורי היחיד הוא רגע הולדת התודעה.
כל זה מביא אותנו באופן בלתי נמנע שהכל, ואני מתכוונת למרחבי הזמן השונים, לחומרים השונים, למרחבי היקום כולו וכל מה שהוא כולל, סופם להצתמק יום אחד בעוד מילוני שנים לאותה מקשה של אנרגיה שהרי כל פועלה של המערכת היא לחזור לאיזון שהיה בהתחלה. זה במקרה בו אנו בונים על כוחות המשיכה האינטר-גלקטיים שיהיו חזקים מכוחות אחרים. ישנן תיאוריות רבות נוספות המביאות את היקום שלנו אל סופו (התרחבותו הבלתי פוסקת של היקום או הקרע הגדול). ושוב, אם אנחנו נוטים להאמין שיש התחלה יהיה צבוע מאד מצידנו לקבוע שלא יהיה סוף. זה יראה כמו האפשרות הנתפסת עם קצה אחד, משוחד לטובתינו, שהוא בלתי נתפס.
אמנם השאלה היא האם המחשבה היוצרת, המודעות, תשלוט לעולם באנרגיה הזו? אני בספק שמודעות זו שהיא גם חלק מאיתנו ואנו מכירים אותה, תרצה לנתב את דרכה בחזרה לאותה מערכת עצמה שהיא פוצצה בהיוולדה, כשהיא השתחררה לחופשי מהסטטיות.
אולי האפשרות הזו היא באמת חצי בלתי-נתפסת שכן המחשבה היוצרת לעולם תזיז את החלקיקים באופן הרצוי לה, ולאו-דווקא על מנת להחזיר אותם למצבם ההתחלתי או כמצופה ממנה על ידינו.
מכאן נוכל להניח שההמשכיות של היקום תלויה בתודעתו אל עצמו, תלויה במחשבה, שכן בהיעדר זו המערכת תתאזן בסופו של דבר או תושמד ותחזור לנום את שנתה הנצחית עד לנס האפשרי הבא.
האפשרות הבלתי נתפסת
למה, למה שנחשוב שהייתה התחלה? העדויות היחידות שיש לנו הן על תחלופת אנרגיה.
אפשר להניח שהחוקים שתיארתי באפשרות הראשונה פועלים בכוח ולא רק בתיאוריה. אפשר להניח שהחוקים הללו הם רק קווים כללים למה שבאמת קורה, שאנחנו לא בקיאים דיינו כדי להבין עד הסוף את אופן פעולתם.
אפשר גם להניח שאין ברשותינו חוש שישי ומסתורי שמעיד נכונה על התחלה כלשהי. האנרגיה מתגלגלת לה והאלוהי היה מאז ומתמיד; שהרי מעצם היותו אלוהי הוא לא נתפס בשכלנו.
גם אי אפשר לשלול את האפשרות שהכל הוא מקרי לחלוטין, שלא מעורבת כאן שום תודעה, שאין משמעות לדבר ושאנחנו כרגע במצב של בלילת אנרגיה שפשוט זורמת בתוך מערכת, חסרי משמעות לחלוטין. אנחנו פשוט הוזים את כל זה, חיינו המציאותיים מדי מקשים עלינו ולכן אנו המצאנו תוכנית אלוהית שפועלת בפוטנציה, המצאנו התחלה ומטרה ומשמעות כדי להקל את יומנו.
האם זה כל כך חסר שחר להניח שהיקום לא פועל במתכונת הפשוטה של – התחלה, אמצע, סוף?
חלק יגידו שהשלמות היא בפשטות, שלכן זו תוכנית כל כך גאונית.
אני אומרת- מה ידוע לנו חוץ מזה? איזו עדות יש להתחלה?מדידות אסטרונומיות שאפשרי שמבוססות על מידע חלקי למדי של היקום? ולמה שיקום בעל מימדים בלתי נתפסים ומרחבי זמן ואינספור אופציות שאולי לא נוכל להעלות בדעתינו יהיה כה צפוי לאנשים היושבים על כדור ארץ קטן, מבודדים מכל האפשרויות הללו?
בראשית המאה ה-19 העלה היינריך וילהלם אולברס את הפרדוקס הקרוי על-שמו: אם היקום נצחי ואינסופי, כיצד ייתכן ששמי הלילה שחורים? האור שמפזרים הכוכבים אמור, תחת הנחות אלה, להצטבר לאנרגיה אינסופית. וגם כאן אני אומרת שישנה אפשרות שאנו מבינים רק חלק מכל העיניין. אחרי הכול אם היקום הוא “סופי” איך ייראה “קצה היקום”? המסה השחורה והחומר האפל יסתיימו ואז? אז נגיע לאזור ללא מרחב וזמן- אזור ה”ריק” וה”אין”? מדוע שני אלה לא מתמזגים או דוחים זה את זה, שהרי אם היקום נקטע באחת תוך הנחה שהוא סופי ומוגדר זה יוצר מצב לא יציב וניגוד עם ה”דבר” שיהיה בצידו השני? ישנה הנחה שהחלל, היקום שלנו בנוי בצורה מעוגלת וככלל אנו נסתובב בו באופן אינסופי, אך אין זה אומר שליקום אין היקף (בלתי נתפס) מוגדר. הנחה זו לדידי מחזקת את שתי התיאוריות בבת אחת מה שכבר לא מניח את הדעת, מנין לנו שיש בכוחנו לראות אמת בלתי תעלה על הדעת שכזו? אולי יקומים מקבילים נובעים זה מזה באופן בלתי נגמר? לאנשים ישנם הוכחות על התחלת היקום וגילו המשוער (13.7 מיליארד שנה) אבל אף אחד לא יגיד לנו למה זה קרה מלכתחילה? מה היה לפני זה? אולי התודעה הוא הדבר שקיים מאז ומעולם, ואין לו התחלה, זה הדבר היחיד שיש במערכת הזו, המשכיות, מרחב זמן שקיים ומקיים את עצמו ויוצר את עצמו בכל רגע נתון.ואולי זוהי מערכת אוטונומית שאינה זקוקה לתודעה? ומהי תודעה בעצם?…
האפשרות הזו היא האפשרות המצמררת שבה אנחנו מתנערים מכל ההנחות המושכלות שלנו ומודים מול עצמנו שכבר קרה שראינו את העולם באופן אחד והתגלה משהו אחר לגמרי שבהתחלה נשמע מגוחך, שנחשב לחילול הקודש ולסטייה. אבוי- לרוב ההשערות השערוריתיות הללו היו נכונות. גם לאנשים הכי מתקדמים בזמנם קרו תקריות סוג- “כמה מביש, העולם לא באמת עומד על צבים מונומנטאליים…”
יהיה זה משוא פנים לשלול את האפשרות שהידע שלנו כרגע יכול להיות עדיין מוגבל מכדי להבין נכונה את המתכונת בה היקום פועל. אין התחלה ואין סוף, יש תחלופת אנרגיה. יש ממידי זמן מקבילים ושונים. אולי הכל נודד לו באופן בלתי נגמר על סרט הזמן וחוזר על עצמו פעם בפעם, מפץ אחר מפץ, אולי היקום הוא ה- ∞ האינסופי שנע בלולאה סביב עצמו.
והמידע הזה הוא בערך כל מה שנוכל לאמר לבטח. איכשהו התדהמה שמכה בליבך כשאתה מנסה לתאר את זה או להכיל את זה במחשבתך נראת לי יותר מתאימה מהוודאות של האפשרות הנתפסת. וודאות היא לעיתים קרובות מדיי משהו שגם אפשר להפריח. וכמו כן נכון להגיד- ” דרכי האל נסתרות מעינינו”.
את האפשרות הבלתי נתפסת אני מתארת כאי קטנטן שבו יושב מלומד שסבור כי העולם כולו מתחיל ונגמר בחול שהוא עומד עליו ובשמיים שמעליו. הוא חקר לעומק את מבנה האי, הוא יודע ממה עשוי האוויר סביבו והחול והמים ובעלי החיים. ואז אני רואה את רבדי היקום הכסופים והזהובים שסביבו והאנרגיה שבתוכו והמימד המקביל אליו ואולי האי הקטנטן הנוסף שנמצא כמה מאות קילומטרים ממנו, ממש על כדור הארץ והמלומד אפילו לא מודע אליהם.
האפשרות הבלתי נתפסת לחלוטין
ישנה כמובן גם האפשרות הבלתי נתפסת לחלוטין שגורסת שכיצור בעל מחשבה יוצרת וכחלק מהתודעה הקיומית של היקום כל מה שתוכל להעלות במחשבתך תוכל גם לחוש בידיך, משמע מה שתאמין בו- יהיה בהכרח האמת.
הנה שיר קטן שנכתב ע”י ארווין שרדינגר בשנת 1942 (נלקח מספרו של אמיר אקסל ע”מ 44-45, תורגם לעברית ע”י עמנואל לוטם) . ארווין שרדינגר הוא פיסיקאי שבאמצעות הניסוי המחשבתי שלו- “החתול של שרדינגר” המחיש את תופעת ההחבר או הסופרפוזיציה במכניקת הקוונטים והיא- חלקיק קוונטי יכול להימצא גם כאן וגם שם באותו הזמן עצמו.
היש אינו קיים משום שאנו חשים בו
ואינו הופך לאין משום שחדלנו לחוש בו.
משום שהוא ישנו הווים אנחנו, ונהיה לעד.
לכן כל הישות ישות אחת היא.
והנותר אחרי מות האדם, משמעותו
שהאדם לא חדל כלל להיות.
ספרים קשורים:
Bang! The Complete History of the Universe- Brian May, Patrick Moore, Chris Lintott
המסע אל שחר היקום- אמיר אקסל
הקודקס של ארכימדס- רויאל נץ, ויליאם נואל
ההיסטוריה של האלוהים- קארן ארמסטרונג
פאוסט- יוהן וולפגנג גתה
הסוד, הכוח- רונדה ביירון
רעיון שנידון בהרחבה בספר “ההיסטוריה של אלוהים” מאת קארן ארמסטרונג. [1]
גם כאן רעיון שהובא בהרחבה בספרה של קארן ארמסטרונג “ההיסטוריה של האלוהים”.[3]
[4] Bang! The Complete History of the Universe- Brian May, Patrick Moore, Chris Lintott כל התופעות הקוסמולוגיות מתוארות בהרחבה בספר זה
