בשעה שבע וחמש-עשרה דקות בדיוק, היא יוצאת מהבית כשהיא מושכת מאחוריה את דלת הכניסה, מחכה לקליק, ולאחר מכן נשענת בכל גופה נגד הדלת, להבטיח שאכן ננעלה. היא עוצרת, הבעת בהלה על פניה, עיניה אצות – היא נזכרת במשהו. היא שולחת את ידה לתוך תיקה, מפשפשת. אינה מוצאת. היא מתיישבת על המדרגות, בידה שמאלית היא מגרשת קווצת שיער שובבה שהחליטה להחליק וללטף את עיניה. היא ממצמצת במהירות, מורידה את התיק מכתפה ובתנועה חדה, הופכת אותו. מטבעות מצטלצלות, הטלפון הנייד נופל ושומט את כרעיו, שפתון מתגלגל במדרגות, היומן נוחת בכבדות וארנקה מחרה מחזיק אחריו. מפתחות אין.
היא מתרוממת, שולחת את ידה לכיסי הג’ינס, המפתחות אינם.
היא שולחת את ידה לכיס האחורי, שולפת צרור מפתחות, מביטה בו בתמיהה, פורשת את המפתחות על כף ידה, מושכת בכתפיה וקומצת את ידה, וחיוך שדוהה מייד מבצבץ מזווית פיה.
היא רוכנת שוב, פוסקת את אונות התיק, ודוחפת אל תוכו את כל מה שנפל. היא יורדת מדרגה מדרגה, ואוספת את המטבעות שהתגלגלו. במדרגה התחתונה, היא רואה מטבע של עשרה שקלים שממשיכה לסובב על צירה. היא מתכופפת, עוצרת, ושבה ומתרוממת כשהבעת סוד על פניה. היא מביטה בסיפוק של מי שהיטיב לבצע עבודה מורכבת, ומניחה למטבע להמשיך ולסוב.
וכמו בכול יום, היא משליכה את התיק על כתפה השמאלית, מכניסה את צרור המפתחות לתיק ויוצאת לרחוב.
הזקן שומע את צלצול השעון המעורר, מרים את ראשו מעל העיתון שהוא קורא, מרכינו על מנת להביט מעל משקפי הקריאה, מקפל את העיתון, עוצר את צלצול השעון, שם על ידיו את כפפות הבישול, וכשידו השמאלית נשענת על הכיריים, הוא פותח בימנית את דלת התנור ומביט בעניין רב בלחמניות החומות. ניחוח עז של לחם טרי רושם חיוך רחב על שפתיו. הוא מכבה את התנור, מקרב את השרפרף שהכין מראש, עד לפי התנור. בזהירות הוא משתופף אל תוך השרפרף כשידו האחת תומכת בשיפולי הכיריים. כשהוא ישוב על השרפרף, הוא נוטל לחמנייה, הופך אותה ודופק על תחתיתה. חלול. הוא מניח בזהירות את הלחמנייה על רשת הברזל וחוזר על התהליך עד שכול שמונה הלחמניות ניצבות זו ליד זו על הרשת. הוא נעזר שוב בשפת הכיריים על מנת לסעוד את עצמו, קם, אנחה רכה נמלטת מבוישת מבין שפתיו שהחיוך נמחה מהן.
הוא נעזר בידו השמאלית ומיישר את גבו. שפתו העליונה כמו משלימה את תנועת הגב.
הוא פונה, נוטל את מקטורן העור המיושן מעל הכסא שעליו ישב, משליכו על כתפיו, מנסה לקלוע בידו השמאלית בשרוול, מחטיא. הוא שב ומוריד את המקטורן, משחיל קודם את ידו הימנית בשרוול, ואז את זו השמאלית. הוא מתקרב לדלת הכניסה, מוריד את מגבעת הלבד שלו מעל המדף, ונועץ אותה על ראשו המקריח. הוא מביט במראה, מזיז בקפידה את המגבעת עד שמקומה החדש מרצה את גנדרניותו. מעל מתלה אחר, הוא מוריד צעיף משי ועונבו לצווארו. הוא מקווץ את שולי הצעיף אל תוך המקטורן, רוכסו ושב לבדוק במראה. הוא שב למטבח, בוחן בידו את חום הלחמניות, נוטל אחת, ומחליקה אל תוך שקית נייר חום. הוא שב לדלת הכניסה. מבט אחרון במראה שתלויה מול מדף המעילים. הוא מזיז שוב את המגבעת נוטל מקל הליכה שבראשו גולת כסף, פותח את הדלת, מעביר את שקית הנייר עם הלחמניה לידו הימנית, מניף את מקל ההליכה אל מתחת לבית השחי, שולח את ידו השמאלית לכיסו, שולף צרור מפתחות, מחליק אחד מהם למנעול, טורק את הדלת ונועלה.
הדוורית מתקרבת, הוא מרכין ראשו קלות, ונוגע בדש הכובע. על המדרכה לפניו, נערמים עלים שנטשו את העצים הכורעים תחת קור הסתיו והרוח. הוא אוחז במקלו כבאלת גולף, בודק שאיש אינו מביט בו, וחובט בתנועה עגולה בערימת העלים.
מרוצה, הוא מיישר את מקטורנו, אוחז בבדל החולצה שחמק מאסוריו, ומשיבו אל תוך מכנסיו. הבעת שביעות רצון זוהרת על פניו.
הוא מהמהם משהו אל תוך צעיף המשי ואצבעות ידו הימנית, מתופפות ליווי קצבי.
מרחק כמה בניינים, הוא רואה אותה, ידיה חובקות עדיין בעוצמה את גופה הדק. חיוך חולמני וגלמוד מציץ מבין שפתיו. הוא עובר ליד תיבת הדואר האדומה, מניח עליה את שקית הנייר שבה עטף את הלחמנייה, מוציא כפפות עור דקות מכיסו, שולח את ידו הימנית ומניח לכפפה ללפפה. זרזיף של גשם מרמז מעל, הוא מביט, מסיר את מגבעתו ומכסה עימה את שקית הנייר. גם ידו השמאלית עוטה כפפה עכשיו. הוא מניח לידו הימנית ללטף את התפר בכפפת ידו השמאלית.
בתחנת האוטובוס מצטופפים נוסעים רבים. היא מצטנפת בפינה, עיניה נעוצות בכביש. הוא מגיע מאחור, עוצר. הוא אינו נכנס מתחת לסככת התחנה. הוא מסתכל בה. היא חשה במבטו. רעד חולף בגופה, כגל גלמוד בים.
האוטובוס מגיע, בולע את הנוסעים ויוצא למסלולו.
היא נותרה בתחנה.
עכשיו, היא מביטה בו, פיה משתרבב בחיוך נוגה כל כך, שהוא נזכר פתאום בבתו שלפני שנים רבות פרצה בבכי תמרורים כשניסתה “להציל” עש מאור הנר, ומצאה שהניצול, נמעך בין אצבעותיה המצילות. הוא נאנח. מאיפה הן צצות, התמונות האלה?
“אנחנו לא יכולים להמשיך ככה. ” אמרה, מביטה בו.
“איך ככה?” שאל.
“ככה. כל בוקר. בתחנה.”
“את רוצה שאשאיר לך את הלחמנייה ליד הבית?”
היא מנענעת בראשה בחוזקה, כמבקשת להימלט.
“חוץ מלתת לך לחמנייה, שאמרת שהיא טעימה לך כל כך? אני לא חושב שיש עוד משהו.”
היא מתחילה לפסוע בצעדים מהירים. הוא נשען על סוכת האוטובוס ומביט בה. לפני חמישים שנה, הייתי מסתכל בה? הייתי מציע לה לחמנייה כל בוקר?
לפני חמישים שנה עוד לא התחלתי לאפות לחמניות. עם תשובות כאלה, אני תמיד אמשיך לא להבין שום דבר. אני מדבר את מחשבותיי, אבל הן לא מגלות לי את סודן. הוא מנתק את גבו ממשענת סוכת האוטובוס, מאבד שיווי משקל, ממהר לתמוך בעצמו עם ידו הימנית שבה הוא אוחז במקל ההליכה. כאב חריף חולף בידו כשהיא פוגעת בקיר סוכת האוטובוס. המקל נופל מידו.
הוא שב ומשעין את גבו, ומרשה לרגליו לקרוס אט אט תחתיו. הוא עוצר את נפילתו בשתי ידיו.
הוא ישוב על המדרכה. השקית שבה הלחמנייה נופלת ונפרמת. הלחמנייה מתגלגלת לאורך המדרכה ונופלת לפתח הביוב. לא ידעתי שהייתה כבדה כל כך.
היא עוצרת ומסתובבת. היא משחררת את ידיה ורצה לעברו. היא מגיעה אליו, רוכנת ואוספת את השקית הפרומה.
“איפה הלחמנייה?” הוא אומר.
הים. הים שוטף הכול. את כול האהבות את כול האכזבות, את כול מה שכבר היה ואת כול מה שיהיה. שחפים אין בים הזה, רק גלים וסלעים ורוח ומלח. וקצף, כל כך הרבה קצף. הוא משפשף את עיניו בתנועה אלימה. אנחנו רק גרגר של חול. לא את, את לא. אבל אני, אני רק זיכרון של ים ששוטף את הכול.
“בוא ונחזור הביתה.”
עיניו נאורו. הוא מביט סביב בגניבה, וממלמל: “הבת שלי בבית. פשוט תגידי לה שבאת לעזור לי לסדר את המסמכים למשלוח. את יודעת איך היא, מאז שאשתי מתה…”
חטא קדמון. רק היא מבינה שאני ערום. באין תפוח, לחמנייה.
הוא מתבונן סביבו, תמה למצוא את עצמו במקום בו הוא נמצא. דוק צועף על עיניו. הוא ממצמץ מהירות. לשווא.
היא מגישה לו את מקלו.
“קום. מה אתה עושה על הרצפה?”
הוא מביט בה מבלי לראותה. הוא שולח יד מהססת כמנסה להסיר לוט בלתי נראה מעיניו.
הוא ממלמל דבר מה.
“מה אתה אומר? אני לא מבינה.”
“למה אני על הרצפה? מה את עושה במקל שלי?”
הוא ממשיך במהרה, כחושש שלא יספיק לומר הכול.
“מוכרח לרוץ. הייתי בדרך לבנק. המנהל שוב טעה במכירת המניות. תודה לך, על העזרה. את צריכה לבוא אלינו לפעמים. אשתי תשמח כל כך. כבר הרבה זמן שאיש אינו מבקר אותנו. הייתה לנו בת, את יודעת. כן בת. כל בוקר הייתי נותן לה לחמנייה טרייה, שיהיה לה לארוחה בגן. כל בוקר, הייתי צריך לרוץ אחריה. היא תמיד הייתה שוכחת הכול. סליחה שאני לא יכול להישאר.” הוא נאחז בידה ומנסה להתרומם. “שכחתי את חגורת הביטחון. חייבים לחגור. את יודעת כמה תאונות קורות פשוט מפני ששוכחים לחגור?”
“בוא,” היא אומרת ברכות.” בוא אני אקח אותך הביתה, אבא. ותבטיח לי שתחכה לי בבית. ושלא תכניס ותוציא יותר אבנים מהתנור.”
הוא קם מתיישר, מאבק את מכנסיו.
חלוקים על שפת האגם בדרום אוסטריה. הוא זוכר את ידה נשלחת לעבר אחד מהם ואת צחוקה, כשאינה מצליחה להקפיצה על פני הגלים. ואולי זה היה בסרט. לא, הוא עדיין שומע את צחוקה, חש בחום ידה שלופתת בידו, מושכת אותו לתוך חיבוק יוקד.
היא מושכת אותו בעדינות לרגליו. “את המטאטא אני אקח, אבא, אבל תוריד את המגבת מהצוואר.”
הוא מניח לה להתיר את המגבת הכרוכה לצווארו, נשען עליה קלות.
כמו כל יום, הם פוסעים אט, אט אל עבר הבית, ידה מחבקת את מתניו.
“מחר,” הוא אומר, “מחר, אביא לך שתי לחמניות.”
קראתי את הספור עד הסוף. כל אחד וזכרונותיו. ב”גדול” אני אוהבת לחמניות.
שלום,דן,הסיפור שלך,מעורר המון תהיות וכיווני חשיבה.סיפור עצוב ונוגע.
זיכורונת הם לפעמים כמו שבבים שתקועים לנו בעימקי הבשר גם כאשר אנחנו מנסים להתעלם מהם ולימחוק אותם מהתודעה,הם חוזרים אלינו בכל מיני תחפושות בכדי שלא נזהה ונדע מהיכן מגיע הכאב הישן שרצינו מזמן לשכוח.לחמניה חלולה היא אולי מה שאנחנו רוצים להראות כלפי חוץ כחוזק וחסינות שאין בנו.
האבנים שהזקן מכניס ומוציא מהתנור היא המרירות שנשארה לו בלב,בעיני.
בתו של האיש ,מבינה אותו עד בלי די,מנסה גם להאיר לו את הדרך.אוהבת אותו גם ללא תנאים,של חיים למען עצמה.
הוא כמובן ממשיך להאמין שמחר הוא יתן לה ויביא לה את הכל,כל מה שהוא לא יכל עד כה לתת לה ועדיין חסר לה.{שתי לחמניות}.