על "ציירת מופשטת" של האמן טל סלוצקר

(בתמונה- עודד כרמלי על פי טל סלוצקר)

טל סלוצקר לא מתרשם. שמנינו שמנמנים וענקינו מטר שמונים וגם שדיך, ברוכה, לא בדיוק חוסמים את המדרכה שעליה מתהלך סלוצקר כאקדוחן משופשף מסרט של טרנטינו: עינו יבשה ועפעפיו אינם מתעופפים.

עינו הטרנטינואית של סלוצקר יבשה אחרי שנים של בהייה בדימויים משונים ברחוב הבנים של רעננה זו או אחרת. עיר הבירה משדרת את דימוייה הישר לרשתיות נערי הפרוורים הקרובים – אלה הרעננים, הראשל"צים, הרמת-גנים. הבנים מרחוב הבנים לא מתרשמים מהאף.בי.איי, ממישל פוקו, מגנג-בנג. אלה הבנים שיום סביר אחד נכנסים לבית הספר ויורים במוריהם. אלה הבנים שקוראים את ניטשה ואז מרוצצים את ראש חברם בחורשה בכפר סבא.

לכן הפורנו הקשה קל לו, לטל סלוצקר. בעבודת הענק "ציור ביד", שגודלה שני מטר תשעים על מטר חמישים, אנו רואים שחקנית פורנו ששני איברי מין תלושים מזיינים אותה בפה ובכוס. לשמאלה מרחף פרצוף אופקי של דוגמנית נוספת, כמו אופק שצץ מחלון נוסף של ווינדוס ומאיים לגנוב את עיניו של המאונן מהסרטון המתנגן במרכז. המתחרה השלישי על תשומת עינו של המאונן-צופה הוא היער הפרוש מימין לסקס: יער דהוי של לא-כלום, שממה כרותה שמאיימת להתמרכז בציור ובתודעה מיד עם הפורקן ביד.

המתבונן בעבודות של טל סלוצקר מתבונן בסרט שנתקע על תמונה אחת. הוא אינו שואל מדוע שלפו עליו אקדח וכיצד יחמוק ברגע האחרון מהירייה מבלי לפרוע את הבלורית – העיקר ששלפו, העיקר שיחמוק.

("ציירת מופשטת ")

כך, בעבודה "ציירת מופשטת" אנו מוצאים את עצמנו גוהרים מעל אישה, ספק זונה ספק זונה רצוחה, הצפה באמבט מוטל מרצד, פשוקת רגליים וזקורת אחוריים. המים הם המטביעים אותה והם המתעלסים איתה. מים כהים כדם מעלימים את המשך רגלה השמאלית. להמשך רגלה השמאלית אין חשיבות, היא נשכחת. גם לרוכן מעליה אין חשיבות, הוא חסר גוף שגופו לא חסר, הוא מתבונן בלבד, הוא מאונן בלבד.

למראית עין, סדרת העבודות המציירות את מנגנוני הפסיכיאטריה מציגות לנו תמונה שונה. סלוצקר מתנגד לאשפוז בכפייה, וכדי להתנגד לדבר עליו להיות נוכח בו ומעורב. אבל כפי שלמראית עין לפנינו תצלומים ולא ציורים, כך רק למראית העין לפנינו התנגדות: המאושפז בכפייה, בכותונת משוגעים, עומד ופניו אל קיר לבנים סניטרי, כותנתו מפוספסת באור הירח או באור זרקורים. זהו מת'יו מודין, עירום וציפורי, שמיילל אל הירח ממסעד מיטת אשפוזו בסרט בירדי. הצוהר האחד, קיר הלבנים, המגבות המקופלות על עגלת השירות הכסופה הם הסממנים הארכיטיפיים ביותר של האשפוז הכפוי, של הסיוט ההוליוודי "אני כאן בגלל טעות נוראה".

היעדרותו הפיזית והפסיכית של סלוצקר מעבודותיו – כאילו הן הצטיירו מעצמן, כאילו כולנו כבר מכירים אותן ולכן הן נחלת הכלל – בוחנת את המתבונן בהן. המתבונן הנעדר מהעבודות הוא המרתק בעבודותיו של סלוצקר: פרצופו, כשהוא צופה בדימויים הללו. פרצופו, כשהוא לועס אותם כקש במערבון.

"הוי! / אתם! / חובבי / חילול שם, / שואה, / אינוס קטין – / את הדבר הנורא מכל / ראיתם: / את פני, / כאשר / אני / רגוע לחלוטין?" – ולדימיר מאיקובסקי, "ענן במכנסיים". מרוסית: עמנואל גלמן.