חמישה שירים מאת ברברה גולדברג – בתרגומו של משה דור

המשוררת האמריקאית ברברה גולדברג ביקרה פעמים רבות בישראל.
היא נולדה ב-1943 בווילמינגטון שבמדינת דלאוור להורים שנמלטו בעור שיניהם מאירופה המנואצת וגדלה בניו יורק. ספר שיריה הראשון ראה אור ב-1985 והאחרון, “בתו של שר האופים”, הופיע לא מכבר בהוצאת האוניברסיטה של ויסקונסין. כל ספרי שיריה זכו בפרסים, ו”בתו של שר האופים” קיבל את פרס פולאק החשוב. היא היתה שותפה למשה דור לעריכה ולתרגום לאנגלית של שתי אנתולוגיות של שירה ישראלית חדשה ושל מבחר שיריו של רוני סומק, “האש נשארת באדום”. באחרונה פרשה לגימלאות מעבודתה ככותבת נאומים בכירה של ארגון הגימלאים האמריקאי.

מִסֵּפֶר שופטים

פַּעַם הָיָה יְהוּדִי מֻגְדָּר כְּמִי שֶׁתָּמִיד
נוֹשֵׂא מִזְוָדָה, מוֹרַשְׁתּוֹ הִיא סֵפֶר וְכָל לְבוּשׁוֹ
לְעוֹרוֹ. וּפַעַם הֻגְדְּרָה אֶרֶץ זֹאת כְּהַבְטָחַת

חָלָב, הַבְטָחַת דְּבַשׁ. עַכְשָׁו אַחִים-לְמֶחֱצָה נִלְחָמִים
עַל דּוּנָם שֶׁל קַרְקַע, תִּקְרָה שֶׁיִּתָּכֵן לִבְטֹחַ בָּהּ. עַכְשָׁו אֶרֶץ
זֹאת הִיא הַבְטָחָה שֶׁיָּצְאָה מִדַּעְתָּהּ, תְּאוּנַת לַהֲטוּטָן. צְאוּ

לָרְחוֹב וְשַׂחֲקוּ בְּרוּלֶטָּה רוּסִית. לְכוּ לְמוֹעֲדוֹן
וְתִמְצְאוּ גּוּפִים צְעִירִים שֶׁפֻּצְּצוּ לַחֲתִיכוֹת, בִּגְדֵּיהֶם
עֲדַיִן נוֹצְצִים. עַכְשָׁו הַיַּעַר בּוֹעֵר. שִׁלְדֵּי עֵצִים

חֲרוּכִים אֵינָם מַעֲנִיקִים מָזוֹן אוֹ מַחֲסֶה. עִזִּים
גּוֹרְסוֹת כָּל צוֹמֵחַ בְּשִׁנֵּיהֶן. עַכְשָׁו הַמַּצְלֵמָה קוֹפֵאת
עַל מַפְגִּינִים מִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים חוֹבְשֵׁי כּוֹבְעֵי בֵּיְסְבּוֹל

וְחוּלְצוֹת-טִי דֵּהוֹת, כְּאִלּוּ הֻתְאֲמּוּ בִּידֵי אוֹתוֹ חַיָּט
לְשַׁמֵּשׁ מַדֵּי חֵמָה. פַּעַם הָיוּ גְּבָהִים אֵלֶּה פְּלֵטַת הָרֵי גַּעַשׁ –
סֶלַע הַבַּזֶּלֶת נִרְאֶה כְּפִלְפֵּל טָחוּן, אוֹ

זִיפֵי זָקָן עַל לֶחִי. אֵיךְ לִשְׂרֹד בַּמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבּוֹ
סִכְסוּכֵי דָּמִים נִמְשָׁכִים עִדָּן וְעִדָּנִים, שֶׁבּוֹ מַקְלוֹת וַאֲבָנִים
וּמֻחְלָטֻיּוֹת שׁוֹלְטִים וְשׁוּם דָּבָר, אַף לֹא הַחֵטְא, הוּא מְקוֹרִי?

.

.

נקודת מוצא

כָּאן כֻּלָּנוּ אוֹרְחִים נוֹטִים לָלוּן, בְּאֶרֶץ שֶׁאֵין לָהּ
צְבָא קֶבַע. יֵשׁ פֹּה יַעֲרוֹת גֶּשֶׁם
וּבָהֶם חֲמִשָּׁה מִינֵי קוֹפִיפִים. צִפֳּרִים
וְדָגִים הַמַּבְזִיקִים צִבְעֵי נֵיאוֹן. בִּקְצָרָה
אֶרֶץ שֶׁפַע שֶׁבָּהּ אִישׁ אֵינוֹ רָעֵב,
בְּלִי סְרָטִים, בְּלִי מִסְעֲדוֹת סִינִיּוֹת, בְּלִי
בָּרִים שֶׁל קָרִיּוֹקִי. כֻּלָּנוּ אוֹרְחִים נוֹטִים לָלוּן.

אֵיזֶה מָקוֹם הוּא זֶה? גַּן עֵדֶן? אֲבָל יַבְחוּשִׁים
עוֹקְצִים אֶת קַרְסֻלֵּינוּ וְאֵין לָנוּ נוֹזֵל לִדְחוֹתָם,
וְלֹא כַּדּוּרִים נֶגֶד דִּכָּאוֹן, לֹא צֵל
בּצָהֳרֵי הַיּוֹם. בַּלַּיְלָה הַכּוֹכָבִים
נֶהְדָּרִים, אַךְ לְאַחַר זְמַן-מָה אֲפִלּוּ עֲלֵיהֶם
תִּקְפֹּץ זִקְנָה. אוֹ שֶׁמָּא בָּנוּ הָאָשָׁם וּבַיָּם
שֶׁמְּלִיחוּתוֹ חוֹרֶגֶת הַרְבֵּה מִן הָרָצוּי. אֲנוּ אוֹרְחֵים נוֹטִים לָלוּן.

וְהָאֵל הַמַּשְׁגִּיחַ עַל גּוֹרָלֵנוּ, מֵעִיף אֶת
עֵינוֹ הַזַּכָּה עַל כָּל מַה שֶּׁמִּתְנוֹעֵעַ
אוֹ שׁוֹקֵט עַל עָמְדוֹ – אֵד הַמִּתְנַשֵּׂא מִנְּזִיד
אוֹקוּנוֹס אָדֹם, גַּרְגְּרֵי-יַעַר כְּתוּשִׁים בִּדְלַעַת חֲלוּלָה
הַמְּשַמֶּשֶׁת לִשְׁתִיָּה – הַאִם גַּם הוּא אוֹרֵחַ נוֹטֶה לָלוּן
הַמִּתְבַּדֵּל מִן הֶהָמוֹן, אֵינוֹ דּוֹבֵר אֶת הַשָּׂפָה אוֹ רַק
עוֹטֶה תַּחְפֹּשֶׂת, שֶׁהִתְיַשֵּׁב כָּאן דֶּרֶךְ קֶבַע וּמְעוֹרִר לְטוֹב?

.

.

פעם, הבופאלו

מַדּוּעַ נִמֱצָא גֶּשֶׁר דַּמְבַּרְטוֹן רָאוּי לְהִתְכַּבֵּד
בִּשְׁנֵי בּוּפָאלוֹ, רָאשֶׁיהֶם הַכַּבִּירִים מֻשְׁפָּלִים
כְּדֵי לְהִסְתָּעֵר כְּבַיָּכוֹל, אִם מִישֶׁהוּ יַחֲלִיט לַחֲצוֹת?

קְפוּאִים בִּיצִיבָה זֹאת, הֶעְדֵּר הַתְּנוּעָה מְשַׁוֶּה לָהֶם
כִּמְעַט צִבְיוֹן שֶׁל אֲבֵלוּת, קוֹרְאִים תִּגָּר עַל זְמַנֵּנוּ, עַל
הַמָקוֹם הַזֶּה שֶׁבּוֹ הַחֲדָשוֹת מָעֳבָרוֹת בְּלִוְיָן בִּמְקוֹם

בֶּעָשָׁן. רוּחוֹת הָרְפָאִים שֶׁלָּהֶם עוֹדָם מְשׁוֹטְטִים
בַּמִּישׁוֹר מַעֲרָבָה מִכָּאן, עֲדָרִים עֲצוּמִים, מִתְנַהֲלִים
בִּפְסִיעוֹת שֶׁל כֹּבֶד-רֹאשׁ, מִתְפָּרְצִים בִּסְעָרָה רַק

אִם הֻפְחֲדוּ אוֹ הֻּתְקְפוּ, מְרִימִים עֲנַן אָבָק מִגּוֹן הָאוֹכְרָה.
פַּעַם נִקְטְלוּ בְּחֵץ אוֹ בְּבַצֹּרֶת אוֹ בְּטֶבַח,
עַכְשָׁו גֶּשֶׁם חֻמְצָתִי מוֹצֵץ אֶת לְשַׁדָּם. וּפַעַם

דְּיוֹקָנָם לִחֵךְ אֶרֶץ זֹאת עַל מַטְבְּעוֹת שֶׁל
חֲמִשָּׁה סֶנְט שֶׁחָמְקוּ בְּעַד יָדֵינוּ. בּוּפָאלוֹ: אֵלֶּה
שֶׁלְּשׁוֹנוֹתֵיהָם הָעָרְכוּ עַל שׁוּם טַעֲמָן, וְהַנְּפוֹצוֹת עַל

לְשׁוֹנוֹתֵינוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בְּהוֹרְאוֹת עָגָה לְהַבְהִיל,
לְבַלְבֵּל – אֲפִלּוּ חֶרְדַּת קֹדֶשׁ. אֵלֶּה הַשְּנַיִם גוֹרָלָם נִגְזַר
לְהִצְטַמֵּק בְּעֶטְיָהּ שֶׁל הַפְרָזַת הַמֵּאָה הַזֹּאת, מִשְׁתַּנִּים

מֵעַל לְחַיֵּי יַלְדֵי יְלָדֵינוּ, אִם לֹא קֹדֶם לָכֵן, וְנֶהְפָּכִים
לִדְמֻיּוֹת חַסְרוֹת רֹאשׁ, פְּרָסוֹת, שִׁדְרָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר
לְהַכִּירָן. מַה יִּקְרֶה לְהַדְרַת הַכָּבוֹד, לַגֶּשֶׁר, לַצַּד הָאַחֵר?

.

.

הַמְשַׁמֶּרֶת

הַטִּפּוּל בַּתִּלְבּשׁוֹת אֵינוֹ מַטְרִיד אוֹתִי, מַה שֶּׁמְּעַצְבֵּן הוּא הֶעְדֵּר
תְּחוּשַׁת דְּחִיפוּת, הַעֲמִידָה הַבְּטֵלֵה מֵהַצַּד. אָכֵן, הַקְּטַנּוֹת יוֹתֵר
הִגִּיעוּ אֵלַי רִאשׁוֹנוֹת, וְעוֹדָן מַגִּיעוֹת, שֶׁכֵּן יְלָדִים לָבְשׁוּ אוֹתָן. יֵשׁ

וַאֲנִי מִתְעַסֶּקֶת בְּתִלְבֹּשֶׁת שֶׁמְּהַוָּה שִׁנּוּי פָּעוּט, שֶׁהִיא מְעַט נָאָה יוֹתֵר,
אוּלַי בִּגְלַל שׁחַד, אוֹ תּוֹסֶפֶת מָזוֹן קְטַנָּה. אוֹ תּוֹסְפוֹת מְשֻׁלָּשִׁים
שֶׁנִּתְפְּרוּ בְּמִכְנְסֵי אֲסִירִים לְשֶׁעָבָר, שֶׁצָּעֲדוּ בְּמִצְעָדִים שְׁנָתַיִּים

בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים, וְעָלוּ בְּמִשְׁקָל. יֵשׁ כָּאֵלוּ עִם כְּתֵפַיִּם מְרֻפָּדוֹת,
מִזְמַנִּים מְאֻחָרִים יוֹתֵר, שֶׁל נַגָּנֵי תִּזְמֹרֶת, שֶׁהֻזְמְנוּ לְהוֹפָעוֹת
לְעִתִּים קְרוֹבוֹת לְאַחַר הַמִּלְחָמָה. אוֹתוֹ אֲרִיג גַּס, כָּחֹל וְאָפֹר,

אַךְ תָּפוּר כַּחֲלִיפָה. מַה שֶּׁמַּצִּיק לִי זֶה שֶׁאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ דָּבָר
עַל הַתְּקוּפָה. אִלְמָלֵא הִתְמַקַּחְתִּי עִם הַצּוֹעֲנִים, לֹא הָיָה בְּנִמְצָא
שׁוּם מֵבִין דִּבַּרְנוּ בְּאוֹתָהּ שָׂפָה, הָיָה לָנוּ אוֹתוֹ אַף שֶׁמְּסֻגָּל

לְהָרִיחַ זִיּוּף – בַּד שֶׁשֻּפְשַׁף בִּשְׁמָרִים שֶׁל קָפֶה, כִּתְמֵי הַטָּנִין*
שֶׁהֻצְּגּוּ כְּלִכְלוּךְ, צֶבַע הַכּוֹכָבִים הַשָּׁגוּי מֵעִקָּרוֹ. לֹא כָּל כָּךְ גָּרוּעַ
לַעֲבֹד כָּאן לְמַטָּה, בַּמַּרְתֵּף, כְּשֶׁשָּׁאוֹן לָבָן דּוֹלֵף הַחוּצָה

מֵחֲדַר הַמְּכוֹנוֹת, הַלַּחוּת הַנְּמוּכָה, וְהַנּוּרוֹת שֶׁבִּגְלָלָן נִדְמֶה שֶׁתָּמִיד
שׂוֹרֵר אוֹר יוֹם, הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁתָּמִיד זֹוֹרַחַת. וַדַּאי, הֲיִיתִי מַעֲדִיפָה
לְשַׁמֵּר יֹפִי, אֲבָל זֶה מַכְנִיס יוֹתֵר וַעֲדַיִן יֵשׁ לְאֵל יָדִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוּמָנוּתִי.

*טנין: אבקה לבנה שמשמשת בבורסקות וגם לייצור דיו ותרופות.

.

.

המפקדה

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בְּכִסֵּא זֶה, בְּמִשְׂרָד זֶה, בְּחֵדֶר
זֶה עִם חַלּוֹן שֶׁלֹּא נִפְתָּח זְמַן כֹּה רַב עַד
שֶׁמִּתְיָרֵאת אֲנִי שֶׁאִבַּדְתִּי אֶת אֲמָנוּת הַנְּשִׁימָה. תַּפְקִידִי

הוּא לְנַסֵּחַ בִּשְׁבִיל אֲנָשִׁים חֲזָקִים נְאוּמִים שֶׁחַיָּבִים לַעֲבֹר
תַּחַת עֵינָיו שֶׁל אָדָם הַחוֹשֵׁשׁ לְאַבֵּד אֶת עֲבוֹדָתוֹ.
הַתַּחְבּוּלָה הִיא לִכְתֹּב בְּסִגְנוֹנוֹ בְּאֹפֶן שֶׁיוּכַל לִזְכּוֹת

בְּאַשְׁרַאי. בְּדֶרֶךְ זֹאת אֲנִי נַעֲשֵׂית לְמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר בִּלְעָדָיו.
מוּזָר עַד מָה רוֹוַחַת כְּתִיבַת-רְפָאִים. הַיּוֹם שָׁמַעְתִּי
אֶת מִלּוֹתַי יוֹצְאוֹת מִפִּיו שֶׁל רֹאש הַצֶּוֶת, הַתּוֹבֵעַ מֵאִתָּנוּ

לְרַכֵּךְ אֶת הַסְּבִיבָה לִקְלִיטַת הַמּוּתָג, לְהַפְצִיץ אוֹתָהּ
בַּמֶּסֶר שֶׁהָאִגּוּד הַזֶּה חָדָשׁ וּבַעַל כֹּשֶׁר הַמְצָאָה,
מְסַיֵּעַ לְגִילָאֵי חֲמִשִּׁים וְיוֹתֵר לֵהָנוֹת מֵהַחַיִּים. אֲנִי

עָבַרְתִּי אֶת סַף הַחֲמִשִּׁים וְאֵינֶנִּי נֶהֱנֵית מֵהַחַיִּים. אוּלַי
מִפְּנֵי שֶׁהִרְחַקְתִּי נְדֹד מִטִּבְעִי שֶׁלִּי. traditore, בּוֹגֶדֶת,
דּוֹקְטוֹר לַאֲחִיזַת עֵיַנִים, אֲנִי שֶׁמַּטְרָתִי לְהַבְהִיר, הוֹפֶכֶת

אֶת הַמִּישׁוֹר לֶעָקֹב. לִפְעָמֶים אֲנִי מַרְגִּישָׁה כִּמְעַט בַּבָּיִת כָּאן, וְכָאן
מַשְׁמַע מִקֶּדֶם לְעֵדֶן, בְּרֹבַע הַעֲסָקִים, בְּקַו-הַמֵּטְרוֹ הָאָדֹם,
נִזּוֹנָה הֵיטֵב, מְטֻפֶּלֶת יָפֶה, צוֹלַחַת בְּצֵידִי בְּאֶרֶץ נוֹד.

מאנגלית משה דור