"המתים קמו לתחייה , הם כאן כדי לזלול אותנו".
המוטו של סרטי הזומבים המודרניים.
מגזין "יקום תרבות " קיים לאחרונה מופע על נושא האימה והגותיקה. ולרגל זה הנה מאמר שני בסדרה העוסקת בסרטים העוסקים ביצורי האימה שהם בין המפחידים מכל והם פופולאריים מאוד בקולנוע ובתרבות הפופולארית בשנים האחרונות "הזומבים ".
המאמר הקודם בסדרה עסק בסדרה של סרטי אימה ספרדיים העוסקת בזומבים שמוצאם בארץ ישראל ,הזומבים הטמפלרים.
וכאן נעסוק במתים חיים מסוגים אחרים וממוצא שונה.
הזומבים של האיטי
"הזומבים " שם שלקוח במקורו מ"המתים החיים" מהאי האיטי הפכו לבסיס של ז'אנר שלם של סרטי אימה שבראשיתו היה קשור לאמונות האיטיות שיובאו בדרך כלל ממערב אפריקה.
המערב העדיף למצוא בדת הוודו שבה מאמינים עשרות מיליונים דוקא את הצדדים האפלים שלה, למשל עניין הזומבי. בשנות השלושים והארבעים נוצרו סרטים כמו הזומבי הלבן (White Zombie, 1932), בכיכובו של כוכב סרטי האימה המפורסם בלה לוגוסי ו"אני הולך עם זומבי" ( 1943) של הבמאי הידוע ואל לאוטון, שתיארו את הרפתקאותיהם של לבנים המגיעים להאיטי המסתורית והאקזוטית, מתמודדים עם תרבותה הביזארית ועם מכשפי הוודו, ולבסוף נתקלים בתוצר המפחיד מכל – הזומבים, המתים המהלכים.
אחד הסרטים המעניינים ביותר על נושא הזומבים בכלל הוא סרט מתח של במאי סרטי האימה ווס קראבן The Serpent and the Rainbow (1988) שהוא אולי הסרט הטוב ביותר שנעשה על הזומבים של האיטי ומבוסס על סיפורו האמיתי של החוקר ואד דיויס שפירסם אותו בספר רב מכר בשם זהה ב-1985. בעקבות מחקר של שנים בהאיטי, מצא דייויס שיש בסיס אמיתי לאמונות הזומבים ומה שקורה במציאות הוא שאנשים שנראים כמתים, משותקים לחלוטין באמצעות סם ומוקמים כביכול לתחייה באמצעות תרכובת מיוחדת הידועה למכשפי הוודו של האיטי.
כך, דייויס גילה את הדרך שבה יוצרים המכשפים בהאיטי זומבים.דיויס הגיע למסקנה שיצירת הזומבים היא בין השאר סוג של ענישה כנגד אנשים שמפרים את חוקי החברה המקומית, או של האגודות הסודיות, אנסים, אנשים ששוכבים עם כמות גדולה של נשים ומפיצי סיפורי דיבה. מבחינה זאת, יוצרי הזומבים משמשים כמעין שוטרים השומרים על חוקי החברה באמצעות הפיכת מפירי מוסכמות לזומבים.
הסרט מבוסס על ספרו המרתק כשלעצמו של דייויס אבל הוא דרמטי ופוליטי יותר. זהו אחד הסרטים החזקים ביותר שנעשו על האיטי, ועוצמתו הייתה בכך שלא היה זה סרט אימה רגיל על העל טבעי אלא סוג של אלגוריה פוליטית שעסק גם במשטר הדיכוי הפוליטי של "בייבי דובלייר" ששרר בהאיטי, והשתמש בכישוף הוודו ככלי לטרור המוני כנגד מתנגדיו. האיש הרע של הסרט היוצא כנגד הדמות של דייויס היה איש המשטרה החשאית של האיטי המשתמש בכישוף הוודו כאמצעי שליטה והוא יוצא לעצור את המחקר של המדען מארה"ב ואת גילוייו המדהימים. (במציאות איש לא הפריע לדיויס לבצע את מחקריו), כיום הסרט נראה כתיאור פשטני מאוד של מאבק החוקר הלבן הטוב באנשי הוודו השחורים המרושעים והרודניים.ולימים גם ממצאיו של דיויס לגבי תופעת הזומבים הפכו לשנויים מאוד במחלוקת בעולם המדע ויש הרואים בהם כמופרכים לחלוטין.
במקביל לסרטי הזומבים של האיטי נוצרו גם סרטים על מתים-חיים של תרבויות אחרות. נזכיר את סרטי הערפדים כמו "דרקולה" על מאות גירסאותיו והמשכיו, שהוא מת-חי מהמסורת הנוצרית. נוצרו סרטי ז'אנר "המומיות", גם הם על מתים שקמו לתחייה אך במצרים. ובהמשך נוצרו סרטים גם על מומיות מתרבויות אחרות שקמו לתחייה, במרכז אמריקה, מומיות אצטקיות ומתרבות מאיה, מומיות אטרוסקיות מאיטליה. בדרך כלל, המתים החיים האלה היו יצורים איטיים שאמנם קשה היה להרגם אבל זה לא היה בלתי אפשרי ,לפחות עד שקמו לתחייה בסרט הבא, כפי שאירע בסרטי המומיות. אבל אין לאמר שבצפייה היום הם נראים כמפלצות מבעיתות באמת.
הזומבים האמריקנים
בסוף שנות השישים נוצר ז'אנר חדש של סרטי "זומבים", נטול כל קשר לתרבות אקזוטית או עתיקה כלשהי. הזומבי נטש את תרבות הוודו של האיטי והפך למוצר צריכה של התרבות האמריקנית המודרנית. מייסד הז'אנר היה ג'ורג' רומרו, במאי לא ידוע עד אז של סרטים דלי תקציב, שפעל בעיר התעשייתית פיטסבורג, הרחק מהזוהר ההוליוודי. סרטיו הציגו אמריקנים רגילים שמתו וקמו לתחייה בהמוניהם, לרוב מסיבות לא ברורות, כתוצאה מניסויים מדעים לא ברורים או מקרינה שמקורה בחלל, למשל, אבל זה לא באמת היה חשוב. אם עד כה הזומבי או המומיה היו מתים-חיים יחידים, הרי הזומבים האמריקנים פעלו בהמוניהם והיו מסוכנים ומפחידים יותר מכל זומבי קודם, הם רצחו אנשים על ימין ועל שמאל, ואלו שלא רצחו, נאכלו על ידי הזומבים הקניבאלים, הפכו מיד למתים חיים כמוהם והמשיכו לרצוח יחד עימם. הזומבים לרוב הוצגו כיצורים איטיים ולא יציבים, אך בגלל מספריהם העצומים היו בלתי מנוצחים.
רומרו התפרסם במיוחד בסרטו "ליל המתים החיים" (1968), סרט בשחור לבן שנעשה בתקציב אפסי ונחשב היום כיצירה קלאסית של ז'אנר האימה, שתיאר את התעוררותם הבלתי מוסברת של המתים בבית קברות ואת מסע הרצח והסביאה ההמונית שניהלו כנגד כל מי שהם מוצאים כולל כנגד קרובי משפחה חיים, שגם הם הופכים לזומבים רצחניים מיד עם מותם. הגיבור השחור, ששורד בסוף הסרט (רומרו היה יוצא דופן בכך שהציג גיבור שחור לסרט אימה בתקופה כזאת) נורה למוות בידי כוחות הצבא שהגיעו כמובן בשעה מאוחרת מדי.הסרט היה יוצא דופן בזמנו לא רק בגלל הקטעים המצמררים וחסרי התקדים של רצח ואכילה, אלא גם בסירובו המוחלט לתת לקהל רמז של סוף טוב.
המסר של הסרט היה ברור: המתים קמו, הם כאן כדי לזלול אותנו. המסר התקיף הזה נשאר גם בסרטים הבאים של רומרו.
"ליל המתים החיים " הגירסה מ-1990.
כה גדולה הייתה הצלחת "ליל המתים החיים" שב-1990 נוצרה לו גירסה חדשה צבעונית בבימויו של האמן תום סאביני שאם כי נעשתה בתקציב גדול הרבה יותר, הרי כבר לא השיגה אפילו עשירית מהעוצמה של הסרט דל התקציב המקורי.
רומרו יצר מצידו סרט המשך, גם הוא סרט קלאסי בז'אנר, "שחר המתים" (1978) שתיאר את המשך השתלטות המתים החיים על העולם ואת המצור שהם מטילים על קניון ענק שהלקוחות הנמצאים בו הם מיקרוקוסמוס מאוד לא מחמיא של החברה האמריקנית. שם הוא כבר הציג את הזומבים בצורה שונה למדי: הם עדיין קניבלים רצחניים מפחידים אבל בו בזמן הם בעצמם כמעט קרבנות של החברה האמריקנית הצרכנית ללא גבול, ולא סתם יצורים מזוויעים כפי שהיו בסרט הקודם.
גם ל"שחר המתים" נעשתה גרסה חדשה ב-2004, שהצליחה מאוד. ברימייק, הזומבים הוצגו לראשונה לא כיצורים איטיים אם כי רצחניים אלא דווקא כיצורים מהירים מאוד ולכן רצחניים, מסוכנים ומפחידים כפל כפליים. רומרו עשה עוד שני סרטי המשך:
"יום המתים" (1985) שזכה להצלחה פחותה בהרבה מקודמיו ותיאר בסיס צבאי הנאבק בזומבים שהשתלטו על מרבית כדור הארץ אבל אנשיו עסוקים הרבה יותר במאבקים פנימיים מאשר באויב המשותף (וגם הוא כמו קודמיו זכה לגירסה חדשה ומעודכנת בידי במאי אחר ), ו" כוכב המתים" (2005) שבו המתים החיים השתלטו על העולם ומכל האנושות הלא זומבית שורדת רק קבוצה קטנה הנלחמת ללא תקווה רבה על הישרדותה בעיר מבוצרת היטב. גם סרט זה מציג את הנוסחה הקבועה, שהיא שבני האדם מתגלים בדרך כלל כגרועים יותר גם מהזומבים הקניבלים המטורפים.
לצד כל קטעי האימה והזוועה הבלתי נמנעים והחריפים, הציג רומרו תמיד גם ביקורת סטירית חריפה מאוד כנגד תרבות הצריכה האמריקנית שקורבנותיה מוצגים כ"זומבים" האמיתיים שמקבלים את העונש הראוי מהזומבים המתים. רומרו לא הסתפק בסרטים והוא אחראי גם לסדרת קומיקס מקבילה על פי תסריט שלא הוסרט על זומבי אינטליגנטי הנאבק בחיים המטורפים ובמתים הקניבלים.
בעקבות ההצלחה, הוסרטה סדרה מקבילה לזאת של רומרו בשם "שובם של המתים החיים" תוצר של בעל הזכויות התסריטאי רוסו, שלו היו את הזכויות על המותג "המתים החיים". (רומרו החזיק זכויות רק על המילה "המתים"). הזומבים של רוסו הפכו לכוכבי משחקי וידיאו שמצידם הפכו לסדרת סרטים מצליחה בכיכובה של מילה ג'נוביץ, ששמרה על הפורמט הקבוע: מתים חיים הקמים לתחייה כתוצאה מניסוי מדעי שיצא מכלל שליטה ומאיימים בכל סרט להשתלט על כלל העולם ורק קבוצה קטנה נאבקת בהם ללא הצלחה אמיתית. אפילו נוצרה סדרת אנתולוגיות של סיפורים שנכתבו בידי סיפורי אימה שונים המתרחשים בעולם של רומרו שבו המתים החיים רודפים את בני האדם האמיתיים ששרדו. הצלחת סרטיו של רומרו הביאה לגל של חיקויים באיטליה ובארה"ב, כשכל אחד מהם מזעזע וקשה לעיכול יותר מקודמו, אלא שהאלגוריה החברתית והסאטירה החדה שקיימות בסרטיו של רומרו, בדרך כלל נעלמו אצל חקייניו.הזומבים כיום הם חלק מרכזי בתרבות הפופולארית האמריקנית ובסיס לסדרות קומיקס וסדרות טלוויזיה (!) מצליחות ביותר.
היום הז'אנר נראה כמצליח ואופנתי יותר מאי פעם בארה"ב וניתן גם לנחש את הסיבה. לרוב איקונים של סרטי אימה זוכים להצלחה גדולה משום שבאיזו שהיא צורה הם משקפים בעיה אמיתית ולא פנטסטית כלל המעסיקה את הציבור והחברה. פרנקנשטיין למשל שיקף את הפחד מהמדע ויכולותיו המסוכנות, והערפד את הפחד מהזר והבלתי ידוע.
ראו עוד על הזומבים
ריצ'רד מתיסון -האיש שיצר את הזומבים
אלי אשד על הערכות מדינת ישראל למגיפת הזומבים
סקירה מעניינת. תודה!