כשאני נוסעת במכונית הקטנה שלי המונעת מחציתה באנרגיה היברידית וחצייה על בנזין תשעים וחמישה אוקטן בשדרות ניצה בנתניה ועוברת ליד מלון ‘גליל’ נצבט לי הלב. אני נזכרת בלילה חורפי בשנה שעברה בו לקחתי תיק קטן עם כלי רחצה והוספתי לזה את תיק העבודה שלי, תיק ובו ספרי לימוד ומבחנים בספרות. לא לקחתי פיג’מה סתם יצאתי מהבית כי לא יכולתי לסבול את עצמי.
בעלי צעק לי כל ערב באופן קבוע: “אולי תפסיקי לדבר באינטרנט עם האיש הזה. את השתגעת לגמרי! “. כל פעם כשנדלק הסקייפ ועלתה דמותו של גבר זר עם כובע מוזר על הראש והוא ישב לידי עלה לו הדם לראש והוא החל לזעוק. “תראי, אני כבר לא יכול לסבול זאת” הוא התחנן אליי. אמרתי לו “מה אכפת לך אני לא עושה שום דבר רע. רק מבררת לעצמי כיצד להתפלל.” הוא הביט עלי ולא האמין לי שהתחלתי להתעניין בענייני הדת. הרי כלל לא הקפדתי בשמירת מצוות. אולי הדלקתי נרות שבת. בקושי הכרתי תפילות בבית הכנסת. בכל שנה ביום הכיפורים ניסיתי כל פעם מחדש לעקוב אחר המתפללים ופעם אחר פעם הלכתי לאיבוד. גם כשנתנו לי סידור למועדי ישראל במתנה והסבירו לי בעל פה כיצד לעקוב אחר התפילה לא הצלחתי להחזיק מעמד ואיבדתי את עמוד התפילה. פסוקים מסודרים בבית הכנסת התעופפו באוויר לידי ולא הצלחתי לסדר אותם בצורה ראויה ולא יצאו לי קולות תפילה כפי שרציתי. הגעתי לבית הכנסת כדי להתבונן במתפללים. סקרתי את הנשים. מודה ביני לביני שאיני מכירה אף אחת מהן. והן למזלי, לא הכירו אותי, אחרת הייתי מרגישה נורא שאיני מצליחה לקרוא בזמן ולו מילה אחת מן התפילה. רוב שנותיי הרגשתי כתינוקת שנשבתה ואין סיכוי כמעט שאחזור בתשובה. הכיוון שלי הוא יותר שאלה ואני שואלת יותר שאלות משיש לי תשובות. לכן כשהתמדתי בשיחות עם איש הדת בעלי התחיל להביע דאגה רבה. זה נראה לו מוזר שהתחלתי לנהוג חזרה לכיוון תשובה. והכיוון הזה היה בלתי מוכר.
חשבתי שתבוא לי הישועה הנה סוף סוף מצאתי לי כוהן דת משלי. הוא התייצב כל יום על המסך, נשמע ידידותי לעילה ולעילה. היה כתוב על הסקייפ שלו “כשתרצה לדבר תתקשר”. הוא לא רצה לכתוב אליי רק לדבר בקול. “תפתחי את המצלמה” הוא אמר לי. ירד המסך של שנינו. יכולתי לראות את חדרו והוא ראה את סלוני. אצלו ראיתי חדר קטן וסגפני. מאחור עמד משהו שנראה כסכך מחג הסוכות. פריטים נמצאו סביבו ולפעמים הניף אותם מולי באוויר. היו אלה מתנות קטנות שקיבל ממאמינים. סמלי המדינה היהודית. סמלים ישראליים. אוהב ישראל. אוהב יהדות. כל ערב התייצבתי מולו, סליחה, לא כל ערב- כל רגע פנוי התחברתי למחשב! קפצתי מן המטבח למחשב וכשנכנסתי אם הוא היה על הקו הוא כבר ידע שאני זמינה. עברו כמה שניות וכבר שוחחנו ארוכות. זו הייתה שיחה חמה ותומכת. הרגשתי שמצאתי לי חבר נאמן. האמת, אני מתגעגעת לשעות הגנובות. שיחות ארוכות עם איש הדת, כובע מוזר ועברית מתחדשת. וכאן החלה כל הצרה. אהבתי לגנוב לו מילים. גם כשדיבר בעל פה קלטתי מילים. בכל כמה דקות שמעתי מילים חדשות. הוא היה יורה מילים לאוויר ואני הייתי קולטת אותם בלא שהרגיש. לפעמים הייתי ממש רושמת און ליין את המילים שנראו לי חשובות. אחר כך הוא הרגיש שָׁדוּד ואני הרגשתי שודדת. לא הייתי ממש בשוד מזויין. הצטיידתי במילים שספגתי מתוך השיחות ויצאו לי שורות נהדרות. זה נקרא הפרייה הדדית. מצא חן בעיניי לשמוע את השפה העברית מפיו. שמעתי עברית בפעם הראשונה בחיי מאיש דת. לא הייתי שייכת לחצר כלשהי והנה מצאתי לי את איש הדת שמוכן לדבר אלי.
כששוחחתי לא אמרתי לו את האמת. רציתי ללכת לרבי והוא נקרה בדרכי. הוא סיפר לי על חלומו הגדול שנגנז. וזה ממש שכנע אותי שהוא באמת הכוהן המתאים לכל השיחות. בחלומו הוא מנהיג את צאן מרעיתו במדבר. מתגורר בערד ועולים אליו מאמינים. במדבר הוא יכול לדבר. את מבינה הוא אמר לי. מִדבָּר זה מלשון מְדבֵּר. כעת חלפו הימים. אנו כבר לא מדברים. שקט אצלי במחשב. כשהוא עולה ואני רואה אותו איני מצלצלת אליו והוא אינו מצלצל אליי. איני יודעת מה לומר לו. והוא אינו יודע מה לומר לי. נגמרו המילים בינינו.
כשאני נוסעת בשדרות ניצה ליד מלון גליל אני נזכרת בלילה חורפי בו ישנתי בלי פיג’מה על מיטה זרה. אנשים רצו בפרוזדור ואני לא הצלחתי להירדם. נבהלתי מעצמי ומתעוזתי. עמדתי על דעתי שאני צריכה לדבר עם איש זר, האמנתי שהוא איש טוב. ועדיין מאמינה. זו כל האמונה שלי. מאמינה בבני אדם. כשהגעתי לחדר הזר צלצלתי לאיש הזר מן המכשיר הנייד, הוא הקשיב לי והביע דאגה. למה עשית זאת הוא שאל. הכול יהיה בסדר. הוא אמר. ואכן בסוף בעלות השחר לאחר לילה ללא שינה קמתי להביט וראיתי את חופו של הים. השמש עלתה במזרח והים במערב. וביניהם עמדתי על מרפסת זרה. קמתי לביתי והספקתי להחליף בגדיי. לא דיברתי עם אף אחד באותו יום. לאט לאט חזרו העניינים לשגרה. אחר כך בעניין שבשגרה ביקרתי כמה פעמים את החבר החדש, כהן הדת מירושלים. היום נטשתי אותו. איני מבקרת אותו. לפעמים אני מבקרת את עמוד הפייסבוק שלו. הוא מסמן לי לייק אם זה משהו שקשור אליו. שככו הסערות.
כשברחתי מן הבית חשבתי שעשיתי מעשה נורא ואיום. כשדיברתי עם כוהן הדת לא חשבתי שזה כל כך נורא. כעת כשאיני מדברת עמו אני מרגישה שמשודדת הפכתי לבוגדת. אני לא מתעניינת. לא שואלת מה שלומו. לא יודעת להיות חברה שלו. התרחקתי ממנו. והוא התרחק ממני.
כשאני נוסעת בשדרות ניצה בנתניה, אני חשה החמצה. איש נעלם לאיטו מעולמי. הוא אינו יכול לשבת עמי על ספסל בגינה מול הים. אני תוהה על הבטחות שלא קיימנו. הבטיח להגיע לבקר כאן. לו הגיע לבקר בעירי היינו יושבים לנו בבית קפה בשדרות ניצה והייתי מקשיבה לסיפור חייו. כשהוא ביקש ממני שאכתוב את סיפורו לא ידעתי כיצד אעשה זאת. הוא העדיף לא לכתוב, רק לספר בעל פה. הוא הבטיח לבוא לבקר אותי בעיר שלי, להיות בהשקה לספר שכתבתי ואף פעם לא הצליח להגיע, אצלו ננעלים השערים וצריך בקשה מיוחדת לשחרר אותו כדי שיגיע.
כהן הדת היה רחוק מעולמי וקרוב באותה מידה. הקשר שלו ליהדות חזק משלי. בקיאותו במקורות גבוהים משלי. מילותיו מגביהות עוף עד לאלוהים. אלוהיי אלוהיו. דתו דתו ודתי דתי. בכנסיית הקבר הקדוש, זה שמת לפני אלפיים שנה הוא הדריך אותי במקומות הקדושים למאמינים. אני לא מבקרת בעיר העתיקה. כבר לא נכנסת משער יפו דרך רחוב הנוצרים. כבר לא מדברת עם איש הדת. הקשר בינינו נותק. הוא עדיין מאמין ואני בכלל לא מתפללת אולי זו כל הבעיה. לא חזרתי בתשובה. רק ביצעתי בריחה קטנה. ברחתי ועדיין לא מאמינה שברחתי מרחק כל כך קטן. פשוט יצאתי מהבית ועצרתי בקרבת מקום, נכנסתי למלון הכי קרוב. וזה לא היה ביג דיל. סתם תרגיל של ילדה קטנה.
