בעת פרסום רשימה זאת מתקיימות הבחירות לראשות ההסתדרות בין עייני וקבל.אולם הויכוח על תפקידה ומקומה של ההסתדרות בעולם המודרני של ראשית ה מאה ה-21 נמשך וימשך.

חיים מזר חוזר לפרשת מאבק בין ההסתדרות בשנת 2003 ובין מי שהיה אז שר האוצר  והיום ראש הממשלה בנימין נתניהו.האם תוכל ההסתדרות החדשה להתמודד ביתר הצלחה עם נתניהו מאשר היא התמודדה עימו ב-2003?

לעתידה של ההסתדרות בעקבות השביתה נגד התוכנית הכלכלית של שר האוצר- 2003

                                                חיים מזר

 lהערה: המאמר נכתב ב-5-6.2005 ובוחן את הדינמיקה של  שביתה  

מבוא

 

בניין ההסתדרות בתל אביב

התוכנית  הכלכלית ששר האוצר, בנימין נתניהו, הצהיר עליה ואשר אמורה היתה להוציא את המשק מהשפל הכלכלי בו היה מצוי, כללה מרכיבים שפגעו בשכבות החלשות ובמעמד הביניים בשל הנטל הכספי שהיה מושת עליהם, הם לא היו עומדים בו. יושב  ראש ההסתדרות עמיר פרץ גילה אמנם הבנה למצב הכלכלי של המשק, אך יחד עם זאת לא היה מוכן לקבל את מכלול הגזרות שאמורות היו ליפול על ציבור זה. מתוך מטרה לרכך גזרות אלה הוא הכריז על סכסוך עבודה. מבחינה ארגונית עמדו זה מול זה שני כוחות והם ההסתדרות ומשרד האוצר. ניצחון של  אחד מגופים אלה על פני משנהו או מוכנות ללכת לפשרה מכאיבה בתום מאבק ממושך ומתיש תלוי בעוצמתם, בלכידות שלהם ובמידת נחרצותם לעמוד על שלהם לאורך זמן. לשביתה זו היתה חשיבות היסטורית רבה וזאת על רקע השינויים שהתחוללו בהסתדרות בשנים האחרונות ובירידת מעמדה.

 העימות המוסדי

 

ההסתדרות אמורה להיות גוף חזק המסוגל לעמוד מול משרד האוצר והעומד בראשו בעוצמה רבה. גם אם מוכנה היתה להתפשר על חלק מתביעותיה(וזה מטבעו של משא ומתן) זה היה נעשה מתוך עמדה של כוח. על פי הגיון זה, הסתדרות חלשה עלולה לבצע יותר ויתורים. לא היו ברשותה הכוחות לעמוד על שלה. אך יכול להיות גם מצב הפוך בו דווקא עמדת החולשה שלה היתה מחייבת אותה להציג עמדה של כוח כדי שלא להראות עד כמה מצבה קשה. במקרה כזה, את הוויתורים היא היתה משתדלת שלא לעשות נתח אחר נתח. בדרך זו, ויתורים  פעם אחת בראשיתו של משא ומתן מזמינים לחצים נוספים להמשיך לוותר. ההסתדרות על כן היתה משתדלת לדחות את הוויתורים הבלתי נמנעים לשלבים מתקדמים יותר של המשא ומתן.

בפועל מצבה של ההסתדרות היה קשה ביותר וזאת בשל מספר סיבות. מבחינה כספית בקופתה הצטבר חוב של 4.5 מיליארד שקל מה שחייב תוכנית שיקום מקיפה ויסודית שאילצה לבצע צמצומים בכוח האדם  שלה ומציאת מקורות הכנסה נוספים(רביב 11.2.03 :4 ). “לאחר שבע שנים של ניהול הצליח עמיר פרץ להביא את ההסתדרות לפי תהום ממש. היא לא הצליחה לשלם את המשכורות בזמן, היא פיטרה והורידה שכר, היא החזיקה מנגנונים מיותרים…היא שילמה שכר גבוה למרות הגירעון השוטף וסבלה מחוסר יעילות בולט(שטרסלר 11.4.03. ג3 ). המצב הגיע לידי כך שוועד העובדים איים שאם העובדים לא היו מקבלים את משכורת חודש אפריל עד ה-15.5. הוא היה נוקט בצעדי מחאה לרבות השבתת  ההסתדרות(רגב 2.5.03: 7 ).

 

מבחינת החברים  בהסתדרות, סך האנשים שביקשו את הגנתה הצטמצם במהלך השנים. ב-2003 מספר החברים בה היה 550,000  איש לעומת 1.5 מיליון חברים ב-1995. כאשר חיים רמון שהיה אז יושב ראש ההסתדרות ניתק אותה מהמקור הכספי הראשי שלה, קופת חולים. להסתדרות היה ברור שאם משרד האוצר היה מצליח לממש את תוכניתו לפטר 10,000 איש במגזר הציבורי ולקצץ בשכרם של הנשארים בשיעור של 9%  היה בכך משום “פגיעה בהסכמי עבודה שהושגו בעקבות משא ומתן ממושך שהיו הופכים למיותרים את ועדי העובדים שיחתמו עליהם לסטטיסטים”(ביאור 28.3.03: 7 ). מעבר לפגיעה בתנאי העבודה של העובדים לטווח הארוך, המשמעות היתה היעלמותה של ההסתדרות לא רק כגוף ייצוגי, אלא גם כגוף העומד בפני עצמו ללא  שום השפעה כלכלית וחברתית. מאבקה של ההסתדרות כנגד משרד אוצר היה בבחינת להיות או לחדול.  חולשה זו אילצה את ההסתדרות לקבל את ברכתם של הוועדים הגדולים כמו הבנקים, חברת החשמל והתעשייה האווירית. אלה יכלו להכתיב את תנאי המשא ומתן ליושב ראש ההסתדרות. גם אם עמיר פרץ היה מוכן להתפשר עם שר האוצר, החשש  שיכול היה להתעורר אצלו הוא  שאי  קבלת דרישותיהם של ועדים אלה היתה מחלישה את עמדת המיקוח שלו ומחלישה את מעמדו האישי. זה עלול היה למנוע את בחירתו לקנדנציה נוספת  לתפקיד יושב ראש ההסתדרות.

 חיים רמון העלה טענה שדווקא העובדה שעמיר  פרץ הקים מפלגה משלו, בשם “עם אחד” שזכתה במספר מושבים בכנסת עלולה היתה לעמוד לו לרועץ( רביב  11.2.03 : 6). בניסיון לקעקע את סכסוכי העבודה של עמיר פרץ, עלולים היו להיות מי  שיטענו כי הוא אינו פועל בתום לב וכי מאחורי הטענות הפורמליות שעליהם הצהיר, עלולים היו להסתתר מניעים פוליטיים שכוונתם היתה לנגח את הממשלה ולתקוע מוטות בגלגליה של מדיניות הממשלה. המשמעות המעשית היתה  שאפילו  למען מראית העין, טוב היה אילו לא הקים מפלגה. המספר הקטן של חברי הכנסת שעמיר פרץ קיבל בבחירות 2001 ובבחירות 2003 יכולים להעיד על כך שמעמדה של ההסתדרות בציבוריות הישראלית ירד בכלל וכי היא בכלל לא רלבנטית.

 ממול להסתדרות עמד משרד האוצר הקובע את המדיניות הכלכלית שמידת נחרצותו ולכידותו  סביב התוכנית הכלכלית הן שיכולות לקבוע באם התוכנית ממומשת במלואה או שצריך  לוותר ולהגמיש את עמדתו בשל הצורך ללכת לקראת ההסתדרות. בעימות זה אנשי האוצר לא עמדו כמקשה אחת והתפתחו בקרבם שתי  עמדות עמדה אחת מעשית ויוצגה על ידי הממונה על השכר יובל רכלבסקי והשר מאיר שטרית. העמדה השניה יוצגה על ידי שר האוצר בנימין נתניהו והממונה על התקציבים אור יוגב(קים 20.5.03 : ב1 ). במצב זה האוצר חייב היה להגמיש את עמדותיו. על בעלי התוכניות המקוריות הופעל לחץ כפול. מצד אחד ההסתדרות ומצד שני בעלי הגישה המתונה בתוך משרד האוצר, הקרובים יותר לעמדות של ההסתדרות ועל קובעי המדיניות  הכלכלית היה להתחשב בכך.

 העימות האישי

 

במקביל לעימות המוסדי התרחש גם עימות אישי בין שר האוצר ליושב ראש ההסתדרות, שני אנשים כוחניים, מה שיכל להעצים את העימות בכללותו. שניהם היו למודי אכזבות בחייהם הפוליטיים. נתניהו נבחר לראשות הממשלה כשהוא חסר ניסיון פוליטי והוא נכווה קשות במהלך כהונתו. הוא היה מוכן לעשות הרבה כדי להראות שהוא למד משגיאותיו. חשוב היה לו להראות שהוא מוביל תוכנית כלכלית ראויה ומבחינתו מסמוסה במשא ומתן ואי קבלתה היו נחשבים ככישלון. מה עוד שהוא ראה את עצמו מועמד שוב לתפקיד ראש הממשלה. מנגד עמיר פרץ ששאף להגדיל את כוחה האלקטוראלי  של מפלגתו משני מנדטים בבחירות  1999                       לשישה מנדטים בבחירות 2003 ובסיכומו של דבר קיבל שלושה מנדטים בלבד. מבחינת מערך הכוחות בכנסת מפלגתו היתה שולית. זאת, יש לראות  על רקע מפלתה הקשה של מפלגת העבודה שבכל סיטואציה שהיא לא יכלה להרכיב שום ממשלה. לא היה על כן בידיו של עמיר פרץ שום אמצעי לחץ כדי להעצים את כוחו במסגרת איזה שהן שיחות להקמת קואליציות.

 

עמיר פרץ

אלה שמכירים אותו טענו שהוא אדם קשה. חברי ממפלגת העבודה  “מספרים על נטייה למגלומניה ועל החשיבות שהוא מייחס לגינוני כבוד ושררה. חברים בהסתדרות מודים שרק על פיו יישק דבר ואוי לו למי שיעמוד בדרכו או יפגע בכבודו”(בן סימון 11.4.03 : ב 4 ). הכוחניות של עמיר פרץ ושל נתניהו לוותה  בעקשנות רבה מאוד והמאבק ביניהם היה גם על כבוד. ישנם נושאים שעבורם היו מהותיים ביותר מבחינת  תפישת העולם שלהם. “בנימין נתניהו לא מוכן לוותר בנושא הפיטורים במגזר הציבורי והפחתת השכר וממשיך בחקיקה  בעניינים אלה. עמיר פרץ לא מוכן לשמוע על פיטורים ודורש להוציא מהלכסיקון את המילה חקיקה” (ליאור, רגב11.5.03: 7 ). פיטורים של אלפי עובדים וניודם בלי התערבות הוועדים היו מביאים כפועל יוצא לצמצום כוחה של ההסתדרות( לווין  14.4.03 :3  ). זה  עלול היה לערער בהכרח את  הרלבנטיות שלה. מבחינתו של   עמיר פרץ מימושו של יעד זה היה מביא בהכרח לאיבוד נכסיו  הפוליטיים. לכך לא היה מוכן.

 אפיוני השביתה ותגובת משרד האוצר       

 

בכדי ששביתה תהיה אפקטיבית השובתים יכולים להחריף אותה עד שתורגש במשק כולו. הדרכים המשמשות לכך הן שלוש. דרך אחת היא הארכת משך השביתה כאשר שובתים בעלי תפקידי מפתח במדינה, במטרה לפגוע במערכות אשר עליהן הם ממונים. דרך שניה היא השבתת חלק ממגזר מסוים עד להשבתתו המוחלטת ודרך שלישית היא של שובתים הבאים מתוך מגזר מסוים והם מצרפים אליהם מגזרים נוספים עד שהשביתה מקיפה את המשק כולו( מזר  37:1995  ). הסתדרות בשביתתה נגד תוכנית האוצר שילבה בין דרכי פעולה אלה במינונים שונים. עם פתיחת השביתה הוכרז כי היא תהיה ללא הגבלת זמן “והיא אמורה להקיף את כל המגזר הציבורי, נמלי הים והיבשה, התחבורה הציבורית והרשויות המקומיות, חברת החשמל ומקורות, בתי המשפט ובנקים וגם כמה מפעלים במגזר הפרטי” (חרסונסקי, גולן, גרינשטיין  29.4.03 : 2 ). אולם במהלכה של השביתה היו עליות ומורדות בהיקפה. עמיר פרץ הודיע על הקלות בעקבות הפגישה המשותפת עם נשיא המדינה משה קצב ועם שר האוצר. הנשיא ביקש מהם לנקוט בכל מאמץ כדי לחדש את ההידברות בין נציגי האוצר וההסתדרות. הקלות אלו החלו ב-30.4 ונמשכו עד מוצאי יום העצמאות (ביאור, סער, מועלם , בלומנקרנץ, רטנר 2.5.03 : א5 ).

משרדי הממשלה אמנם המשיכו בעיצומים ובעקבות פניה של רשות הנמלים והרכבות, ההסתדרות שקלה להפסיק ב-5.5.03 את העיצומים בארגונים אלה (ביאור, בסוק, בלומנקרנץ  5.5.03 : א11 ). ב-12.5.03 ההסתדרות החליטה להחריף את המאבק  ולהשבית את מרבית מגזרי המשק  (חרסונסקי, גרינשטיין, זלינגר 13.5.03 : 8 ). ב-17.5 נציגי ההסתדרות איימו כי אם המשא ומתן בין הצדדים לא יהיה לשביעות רצונם, הם יחריפו את השביתה עוד יותר והיא תכלול מגזרים נוספים (רגב, ליאור  18.5.03 :14 ). באותו יום לאחר משא ומתן ממושך שנמשך עד לתוך הלילה השביתה הגיעה לסיומה בבוקרו של ה-18.5.

 שביתות במוסדות ציבוריים ובמשרדי ממשלה מטבען שהן גורמות נזקים לפעילות  העסקית והיצרנית השוטפת. כך למשל, במידה ונמלי הים והאוויר מושבתים אין שום אפשרות לייבא חומרי גלם ולייצר מוצרים תעשייתיים וכפועל יוצא חברות שונות מנועות מלעמוד בהתחייבויות שלהן כלפי גורמים בינלאומיים. באם מנהל מקרקעי ישראל מושבת, אין שום אפשרות לבצע עסקאות נדל”ן הטעונות אישור שלו. בידי משרד האוצר אפשרות להשתמש באמצעים חריפים יותר. הוא הזהיר את ההסתדרות כי אם זו תחדש את השביתה לאחר יום העצמאות הוא יעלה בפני הממשלה החלטות שימנעו ממנה “לחנוק את המדינה ולפגוע באזרחיה(ביאור, בסוק, בלומנקרנץ  5.5.03 : א11).

 ב-8.5 שר האוצר נקט באמצעי חריף יותר והכריז על שביתת מגן. הוא הנחה את המנכ”לים של משרדי הממשלה והגופים בשירות המדינה שלא לאשר עוד עבודה חלקית. במשרדים אלה, במסגרת שביתת ההסתדרות העובדים נקטו בעיצומים. הם אמנם באו לעבודה, אך לא סיפקו שירותים לכל מי שהתדפק על דלתותיהם. לעובדים אלה התייחסו כמי שהשביתו את עבודתם לחלוטין ולא קיבלו תשלום עבור ימי השביתה ( ליאור 8.5.03  : 6). הרציונל שעמד מאחורי החלטה זו שקיבלה את גיבויה מעובדי משרד האוצר הוא שאמנם הזכות לשבות היא זכות בסיסית במדינה דמוקרטית, אך יש לדאוג לכך שבידי יוזמי השביתה לא תהיה עוצמה רבה מדי וכי גם לשביתה יש מחיר. לא  תמיד השביתה עשויה להועיל(שטרסלר 9.5.03 : א2  ).    

 

מספר ימים לאחר מכן ב-15.5.03  שר האוצר התבטא בצורה חריפה  במיוחד וטען ש”מה שמתרחש היום זו שערורייה. קומץ ועדים  מחזיק את המדינה בגרון ומשבית אותה. זה בלתי נסבל. זוהי שאלה של זמן עד שהוועדים המונופוליסטים יחדלו להתקיים. אם ההסתדרות תמשיך בטקטיקה זו נשלול מהם בחוק את היכולת לשתק את המדינה. השביתה הנוכחית  היא אחת השביתות הגדולות האחרונות במשק” (חרסונסקי, גולן, גרינשטיין, מורגנשטרן 16.5.03: 3 ). דבריו אלה של בנימין נתניהו התבססו על הצעת חוק שהניחה חברת הכנסת רוחמה אברהם לפיה לא  תתקיים שביתה בשירות הציבורי, אלא אם כן התקיימה לפניה הצבעה חשאית בין  העובדים והתקבלה החלטה ברוב קולות התומכת בכך. שר האוצר קיבל גיבוי מראש הממשלה אריאל שרון כאשר הצהיר ב-14.5 כי אם לא יושג הסכם עם ההסתדרות, התוכנית הכלכלית תובא לקריאה שניה ושלישית תוך שבוע(רגב, ליאור, בר, אייכנר, שדה  15.5.03 : 9  ).   

 

לגיטימציה             

 

גורם חשוב שעל מנהיגי איגודים מקצועיים להביא  בחשבון בהכריזם על שביתה הוא מידת הלגיטימיות של פעולותיהם בקרב ציבור השכירים ובציבור בכללותו. במידה והתמיכה הציבורית בהם היא גורפת, נמצאת בידיהם עוצמה פוליטית רבה המאפשרת להם להיות תקיפים ביותר כנגד מושאי  שביתתם. במקרה זה הוויתורים שלהם מינימאליים. אולם אם התמיכה הציבורית בהם היא חלקית או נמוכה, הם עלולים למצוא את עצמם במצב מביך. לא ברור את מי הם מייצגים והם עלולים להיקלע למצב בו יצטרכו  לסגת מחלק גדול יותר של דרישותיהם. התוצאה הבלתי נמנעת היא שכוחם הציבורי והפוליטי ייחלש.

 עמיר פרץ ניסה להציג חזות אחידה, אך הצלחתו היתה חלקית. בקיעים בחזית זו נמצאו בהסתדרות עצמה, בקרב ציבור השכירים ובמגזר הפרטי. עובדי ההסתדרות לפני ובמהלך השביתה היו במבוכה לא קלה. קשה היה להם להזדהות עם מטרת השביתה כאשר מצבם דמה לזה של אלה שבשמם עמיר פרץ יצא בשביתה. התוצאה היתה שוועד עובדי ההסתדרות עשה לעמיר פרץ, מה שזה ניסה לעשות לבנימין נתניהו(לווין 14.4.03 : 2 ). בשל מצבה הכספי ההסתדרות נאלצה לדחות מספר פעמים תשלומי משכורות. באפריל העובדים קיבלו את משכורתם באיחור של חמישה ימים לאחר לחץ כבד מצד ועד העובדים והיו להם דברים קשים על הנהלת ההסתדרות וכפי שאמרו זאת בעצמם: “אי תשלום המשכורות מוציא לנו את החשק להשתתף במאבקים של ההסתדרות. איך אפשר להיאבק למען  העובדים במשק כשאנחנו בעצמנו לא מקבלים שכר או שמקבלים אותו באיחור” (רגב 12.5.03  :7  ).

  במשרדי ממשלה, בחברות ממשלתיות וברשויות חלק מהעובדים המשיכו בעבודתם בהיקף מלא בזמן השביתה מכיון שהם הועסקו בחוזים אישיים. חלק מהם הועסקו מטעם חברות קבלניות לכוח אדם ועובדים אחרים היו עובדים חיצוניים שאינם מאורגנים בהסתדרות ולא היה להם שום קשר פורמאלי ולא פורמאלי עם הוועדים(ביאור, ים, מועלם  2.5.03: א5  ). צורת העסקה זו העידה על בעיה מהותית שאיתה ההסתדרות אמורה היתה להתמודד. במבט רטרוספקטיבי אפשר לראות כי צורת ההעסקה דרך חברות כוח אדם הופכת יותר ויותר נורמטיבית והתוצאה הבלתי נמנעת היא שהתקפות של ההסתדרות כמייצגת של כלל המועסקים במשק הולכת ופוחתת והיא מאבדת מכוחה. משעה שהיא מכריזה על שביתה את מי היא מייצגת, את כלל העובדים או רק את אלה החברים באיגודים המקצועיים? היתה אפשרות שבטווח של מספר  שנים קדימה ההסתדרות היתה מאבדת מכוחה יותר ויותר והופכת לבלתי רלבנטית. אם כך אכן היה המצב, עמיר פרץ אולי היה נלחם את אחת ממלחמותיה האחרונות של ההסתדרות  בטרם תאלם דום.

אי לגיטימיות גורפת כלפי השביתה מצאה את ביטויה במגזר הפרטי הכולל את העצמאיים, בעלי העסקים והתעשיינים. הם היו למעשה צד שלישי בעימות שבין ההסתדרות לבין משרד האוצר ובעטיה של שביתה זו נגרמו להם נזקים כבדים. כבר בתחילת השביתה תעשיינים רבים הפגינו בשעריו של נמל חיפה והטיחו בהסתדרות האשמה חריפה ביותר. “ההסתדרות פגעה במשק המנסה להתאושש ממשבר בן שנתיים וחצי וסיכנה אלפי מקומות עבודה(ביאור, סער, מועלם, בלומנקרנץ, רטנר 2.5.03 : א 5 ). הגדיל לעשות נשיא התאחדות התעשיינים עודד טירה שהנחה את הנהלת המפעלים לאמוד את כלל הנזקים שנגרמו להם במהלך השביתה בכדי להגיש תביעות נזיקין כנגד ההסתדרות ( ביאור, בסוק, סער  14.5.03 : א8 ).

 קבוצת אוכלוסייה שעמיר פרץ לא יכול היה לפגוע בה במהלך השביתה היא המובטלים, מכיון שהעימות בין ההסתדרות למשרד האוצר היה בחודש אפריל ונכנס גם לחודש מאי, העובדים היו נשארים בלי כסף לקראת החגים. אי תשלום דמי אבטחה והבטחת הכנסה לציבור זה, היה מקומם עליו אנשים אלה והוא היה מאבד בסיס כוח חשוב ולכן הנחה את עובדי שירות התעסוקה והביטוח הלאומי להעביר לחשבונותיהם כספים אלה.

 הסיבות לשביתה

 

ההסתדרות יצאה לשביתה בשל תוכניתו של משרד האוצר לבצע שינויים במשק הישראלי, לבטל את מוסד הקביעות של העובדים, קביעת מבנה חדש למגזר הציבורי וביצוע שינויים במערך הפנסיוני. מה שקומם את עמיר פרץ במיוחד היה הניסיון של שר האוצר לכפות על ההסתדרות הסכם באמצעות חקיקה. בתוך האוצר הדעות היו חלוקות ביחס לאפשרות פעולה מסוג זה. אחד המתנגדים הבולטים לכך היה השר מאיר שטירת והוא השתדל רבות אצל שר האוצר כדי שזה יגיע להבנות עם ההסתדרות לפני הגשת התוכנית הכלכלית לאישור הממשלה. חילוקי דעות אלה חיזקו את עמיר פרץ בעימות שלו  עם שר האוצר(קים 11.4.03: ב5). מעבר לטיעונים הרגילים בדבר חובתו להגן על החלקים החלשים בציבור, לחקיקה מעין זו היתה משמעות פוליטית. היא היתה מביאה לחיסולם של האיגודים המקצועיים ושל ההסתדרות עצמה. זה היה עבורו בבחינת ייהרג ובל יעבור. מנקודת מבט של הרעיון הדמוקרטי, בטווח הארוך זה עלול  להביא לדה לגיטימציה של האיגודים המקצועיים ובידי האוצר תהיה עוצמה רבה מדי. לא יהיה שום מנגנון שינסה לעצור אותו. בנושא זה הצליחה  ההסתדרות למנוע מהאוצר שימוש בחקיקה.

בשאר הנושאים שהיו במחלוקת, הצדדים הגיעו להבנות שבמבט לאחור נראים אופטימאליים והם( ליאור, רגב  19.5.03 : 17 ):

 1. קיצוץ תקציבי-האוצר היה מעוניין לקצץ 7 מיליארד  שקל לשנתיים עם אופציה לקיצוץ נוסף. שני הצדדים הסכימו על קיצוץ של 4 מיליארד שקל לתקופה של שנתיים.

 2. פיטורים-האוצר היה מעוניין לפטר 4800 עובדים עד פברואר 2004. שני  הצדדים הסכימו על פיטורים של עד 600 עובדים ופרישה מרצון של 780 נוספים.

 3. שכר- האוצר היה מעוניין בהפחתת שכר של   7.5%-22% בהתאם לגובה ההכנסות(8% ). שני הצדדים הסכימו על הפחתה של 1.75%-17%  בהתאם לגובה הכנסות( 4%-5% בממוצע ).

 4. קביעות-האוצר היה מעוניין לבטל את מוסד הקביעות ולבצע פיטורי עובדים שלא על דעת ההסתדרות. שני הצדדים הגיעו לידי הבנה שמוסד הקביעות לא יבוטל.

 5. קרנות השתלמות- האוצר היה מעוניין בהפחתת ההפרשה של מעסיק לקרן השתלמות. שני הצדדים הסכימו שלא תהיה פגיעה בקרן ההשתלמות.

 6. תוספת יוקר- האוצר היה מעוניין לבטל את תוספת היוקר בינואר 2004. שני הצדדים הסכימו לבטל את תוספת היוקר . יבוטלו גם תוספות שכר חדשות  עד סוף 2004.

 7. הנושא הפנסיוני נשאר פתוח למשא ומתן מאוחר יותר.

 סיכום

 שביתה זו של ההסתדרות שונה משביתות קודמות שלה בכך שמאבק זה כנגד האוצר נעשה כאשר מעמדה הציבורי והפוליטי נחלש בצורה עקבית בשנים שלפני כן. זה החל עם ההפסד של מפלגת העבודה בבחירות להסתדרות. למפלגה שהקים חיים רמון לקראת בחירות אלה ניתן השם מפלגת “רם- חיים חדשים” והוא פרש ממפלגת העבודה. עם שובו למפלגה זו, תפש את מקומו בהסתדרות עמיר פרץ שהקים מפלגה חדשה לקראת הבחירות  לכנסת ב-1999 היא מפלגת “עם אחד”, אלא שמפלגה זו זכתה בבחירות אלה ב-2 מנדטים ובבחירות 2003 קיבלה 3 מנדטים בלבד. כוונתו של עמיר פרץ היתה לבנות מפלגה חדשה שתתבסס על  ההסתדרות, אלא שמספר כה מועט של מצביעים, מעיד יותר מכל שהמסרים של ההסתדרות בכלל, על מה שהיא  ייצגה בעבר ואמורה היתה לייצג במהלך השביתה לא נקלטים יותר. תרמו לכך גם ניתוקה של ההסתדרות מקופת חולים ומצבה הקשה מבחינה כספית וארגונית כאחד, מה שהביא אותה לסף של נפילה אלי תהום שאם אכן היתה מתרחשת, תקומה לא היתה יכולה להיות. בהתחשב בכך שהלגיטימציה הציבורית לשביתה לא היתה גורפת והתחוללו בה בקיעים שעלולים היו להתרחב אם היתה נמשכת עוד מספר שבועות, רבים היו חוזרים אט אט לעבודה.  עמיר פרץ היה מאבד מכוחו הציבורי והפוליטי. המעט שנשאר מההסתדרות היה מתפורר.

 יש על כן לראות בשביתה זו סימן באשר לעתידה של ההסתדרות. סביר להניח שבשנים הקרובות מעמדה של ההסתדרות ייחלש עוד יותר. איגודים מקצועיים ימשיכו להתקיים כי יהיה בהם צורך, אבל הם יהיו בעלי מבנים ואפיונים שונים. מבחינה תוכנית, במבט קצת עתידי, אלה יהיו איגודים של שכירים ולא של עובדים במובן המסורתי שפותח על ידי מפלגות השמאל לדורותיהם. זה יהיה מה שהוא אחר, שונה לחלוטין מהצביון שאליו התכוונו המייסדים  ההיסטוריים של ההסתדרות.

 

מקורות

 

ביאור ח. –”ההסתדרות נחלשה ומחפשת שותפים למאבק”   הארץ    28.3.03   עמ. א7

ביאור  ח. סער ר. מועלם  מ. בלומנקרנץ ז. רטנר ד.- “ההקלה בשביתה-עד לאחר יום העצמאות”  הארץ   2.5.03  עמ. א7

ביאור ח. ים . מועלם  מ.- “שביתה כמעט כללית: מאות עובדים באו כרגיל”  הארץ  . 2.5.03  עמ. א7

ביאור ח.  בסוק מ.  בלומנקרנץ ז. – “נתניהו: נשקול למנוע בחקיקה מהוועדים לחנוק את המדינה”  הארץ

5.5.03   עמ. א1

ביאור ח.  בסוק מ.  סער ר.- “פגישה לילית בין נתניהו לפרץ בניסיון להפסיק את השביתה” הארץ 14.5.03   עמ. א11

בן סימון ד. –”גבולות הכוח של אביר הכלכלה החופשית”  הארץ 11.5.03 עמ. ב4

חרסונסקי י.  גולן י.  גרינשטיין י. –”השביתה הגדולה”  מעריב 29.4.03  עמ. 2-3

חרסונסקי י.  גרינשטיין י.  זלינגר  א. –”שוב: מאמץ למנוע את השביתה” מעריב   13.5.03  עמ. 8

חרסונסקי י.  גרינשטיין י. מורגנשטרן  ר.  –”השביתה האחרונה”  מעריב    16.5.03 עמ. 8

לווין ר. – “מוסר כפול”  מעריב    14.4.03 עמ.  2-3

ליאור  ג.- “שובר את הכללים”  ידיעות אחרונות   8.5.03   עמ. 6-7

ליאור  ג. רגב  ד. –”על אגו גדול ואזרח קטן”  ”  ידיעות אחרונות   11.5.03  עמ. 7 

ליאור  ג. רגב  ד. -“נתניהו לא עומד בפרץ”    ידיעות אחרונות   18.5.03  עמ. 16-17

מזר ח. –”דינמיקה של שביתות” ועדים  אוגוסט  1995  עמ. 36-37   

קים  ח. –”השקט שלפני הסערה”  הארץ  11.4.03  עמ.  ב5 

קים  ח. –”למה נתניהו הפסיד?”  הארץ     20.5.03  עמ.  ב1  

רביב א. –” המפעל בצרות” מגזין ממון מוסף כלכלי של  ידיעות אחרונות   11.2.03 עמ.  4-6

רגב ד. –”ומי לא שילם לעובדים? ההסתדרות”  ידיעות אחרונות    12.5.03  עמ. 7

רגב ד. ליאור ג. בר ד.  אייכנר ד. שדה  ד. –”ועכשיו: הבנקים והבורסה שובתים”  ידיעות אחרונות   15.5.03 עמ.  9

רגב ד. ליאור ג.- “הסכמה או חרפה”  ידיעות אחרונות   18.5.03   עמ. 14

שטרסלר נ.- “תורת ניהול”  הארץ   11.4.03  עמ.  ג3

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × שלוש =