>> עוד על המחבר אהרון לירון (אלטשולר)
מאז ומעולם ניסה האדם להבין את רזי העולם. לפני פיתוח המחקר המדעי, התחבורה והתקשורת, חי האדם בסביבתו המצומצמת ובה הגה את הגיגיו והאמין במה שהורו לו אבותיו ומוריו כאמת מוחלטת. באותה תקופה התווכחו בני שבטים או לאומים שכנים אמונתו של מי היא הנכונה וטבעו את המטבע הלשונית “דת האמת” או “הדת האמיתית”. כיום, כשמרחבי כדור הארץ נגישים, והאמונות נחקרו, אנו יודעים שמספר האמונות עצום ורב. אלה מאמינים ברוחות האבות המשפיעים על ההתרחשויות ואלה מאמינים בכוח עליון המכוון את ההתרחשויות, ויש אפילו שרידי אלילות פה ושם. עובדות אלה מביאות אותנו לתהות – מהי דת, ומדוע נוצרה? אפשר להניח כי בני שבטים או עמים קדמונים חיפשו הסבר לתופעות חיים שלא הבינו את סיבותיהן, כמו תופעת המוות, ולתופעות שיוצרים איתני הטבע, כמו ברקים ורעמים, גשמים וצמיחה, בצורת ודלקות, שיטפונות ורעידות אדמה, וכל אחד מהם נתלה בתיאוריה שיצרו אנשים מקרבו כדי להסביר את התופעות שסיבתן נעלמה מהגיונם, כי בהעדר ידע יוצרים תיאוריה ומאמינים בה. מניסיונם האישי למדו שלפעילות האדם יש תוצאות, טובות או רעות, לכן הסיקו שאת תופעות הטבע מפעיל מישהו הנעלם מעיניהם. לכל תופעת טבע הצמידו מפעיל נעלם אחר. כך יצרו את האלים, וכיוון שהכירו תוצאות של פעילות בני אדם עיצבו גם את האלים, שבדמיונם הפעילו את תופעות הטבע, בדמות בני אדם. בשלב מאוחר יותר איחדו את האלים תחת אל עליון או שאל עליון תפס את מקום האלים הבודדים, ויצרו את המונותיאיזם. בשלב התפתחותי נוסף של התיאוריה בוטלה הדמות המוחשית של האל והפכה לאל מופשט.
בדרך כלל שיכנו האמונות הדתיות את האלים “למעלה”, בשמים. הדבר היה סביר כאשר הארץ נחשבה שטוחה, והצבע התכלכל של האטמוספרה, הנקרא שמים, נתפס במוחות בני האדם כתקרה של הארץ, לכן נקראו השמים בסיפור הבריאה רקיע, דהיינו משטח רקוע, שטוח. כאשר בדמיונם של בני האדם הייתה לארץ (השטוחה) תקרה, הם דימו כי מעל התקרה שוכנות דמויות שקראו להם אלים או מלאכים, ויש קומות נוספות – “שבעה רקיעים”. לאחר התגליות המדעיות כי לחלל אין סוף, וכי האטמוספרה נראית כחולה משום שכאשר קרני אור השמש פוגעים באטמוספרה, גלי האור הכחול מתפזרים בה טוב יותר מהצבעים האחרים, התברר כי אין מעל כדור הארץ שום תקרה, כי השמים אינם יותר מאשליה אופטית, וממילא אין דמויות השוכנות מעל ה”תקרה” הזו, אלא בדמיונם של בני האדם, אך כוח האמונה גדול מכוח ההיגיון, ומאמינים הנחשפים לעובדות המדעיות ממשיכים לדבוק באמונה שניטעה במוחם בינקותם. את הסיבה לכך יש לחפש ככל הנראה בתחום הפסיכולוגיה.
האמונה כי מעל הארץ יש תקרת רקיע יצרה בדמיונם של בני אדם את האמונה כי לאחר מותו של אדם נשמתו עולה “למעלה”, ושם “בית דין של מעלה” דן אותו על פי מעשיו בימי חייו, ולאחר מכן הוא נשלח ל”גן עדן” הנמצא “למעלה”, בשמים, או ל”גהינום” הנמצא “למטה”, בשאול. לאחר ההוכחות המדעיות שהארץ כדורית, וכי כדור הארץ מסתובב בחלל סביב השמש, מסתבר שגופם של בני אדם בכל נקודות כדור הארץ נמצאים בנקודת זמן אחת בתנוחות שונות, כשאלה ראשם למעלה, אלה ראשם למטה, ותנוחת אחרים נמצאת בכל כיוון אפשרי. מדוע, אם כך, חשים כולם כי הם עומדים כשרגליהם למטה וראשם למעלה, וכי הארץ נמצאת מתחתם והשמים מעליהם, כשלמעשה חלק מהם נמצאים במצב הפוך, כשהארץ נמצאת באופן ציורי מעל רגליהם והשמים מתחת לראשם? הסיבה לתחושה זו היא כוח הכבידה, דהיינו כוח המשיכה של כדור הארץ. כל מה שפונה לכיוון המתרחק ממרכז כדור הארץ נחשב למעלה, וכל מה שפונה מכל נקודה בכיוון הפונה אל מרכז כדור הארץ נחשב למטה. למעשה, התחושה שיש “למעלה” ו”למטה”, ושאנו עומדים תמיד כשרגלינו למטה וראשינו למעלה היא לא יותר מאשליה. כך בדיוק חשים גם בני אדם הנמצאים בצד המנוגד של כדור הארץ. וכשם שאין תקרה מעל ראשינו שבה שוכנות דמויות אלים או מלאכים שבני אדם קדמונים יצרו בדמיונם, ואין שם מי שחיים בגן עדן בעונג, כך אין שאול מסתורי בבטן האדמה שבו שוכנים מלאכי שאול, ואין שם מי שמתענים בייסורים בגהינום.
כשאנחנו מסתכלים על עמים ושבטים שונים ועל אמונותיהם, אנחנו נדהמים לנוכח המגוון העצום של פתרונות שנתנו. מדוע, אם כן, מאמינים אנו דווקא באמונה שאנו נוטים אליה? בדרך כלל, התשובה היא כי זו האמונה שנטעו בנו מינקותנו, עם חלב אמנו, והיא ניטעה בנו כאקסיומה. אילו נולדנו בעם אחר או בשבט אחר, בוודאי הייתה אמונתנו שונה, ואין ספק שאז היינו מגינים על אמונתנו ההיא באותו להט שבו אנו מגינים על אמונתנו הנוכחית. המומחה האמריקאי ליחסי אנוש, דייל קרנגי, שאל באחד מספריו: מדוע אינך אוכל נחשים? והשיב: כי לא נולדת בהודו…
פעם שמעתי אדם מבוגר מסביר לבחור צעיר שהתווכח בנושאי אמונה דתית הסבר מעניין: נניח שאתה הולך בשדה ורואה נמלים הולכות בשביל אל קנן. אתה נתפס למצב רוח משועשע, לוקח נמלה אחת מן השביל, שם אותה על ידך, והיא מטיילת עליך עד שהיא נופלת לקרקע. אתה עוקב אחריה ורואה שהיא משוטטת בשדה, ובמקרה היא מגיעה לשביל המוליך אותה בחזרה אל קנה.
האם הנמלה יודעת שבן אדם לקח אותה מן השביל, והיא טיילה על ידו עד שנפלה לקרקע? יש להניח שלא, מפני שאמצעי הראייה שלה אינם מאפשרים לה לראות מה שהתרחש בבירור. יש גם להניח שאין היא מסוגלת כלל לתפוס את ממדי גופו, שהם קולוסאליים לעומת גופה. האם היא יודעת שהוא עשה זאת כדי להשתעשע? יש להניח שלא, הן מהסיבה האמורה בקשר לאמצעי הראייה שלה, שלא אפשרו לה לראות את הבעת פניו, הן משום שבוודאי אינה יודעת לתרגם את הבעת פניו, והן משום שרמת שכלה הוא רמה של שכל “נמלי”, שכל של נמלה.
כאשר הצליחה במקרה להגיע אל שביל הנמלים שבו יכלה לחזור אל קנה, הרי במונחים של בני אדם – קרה לה נס. האם היא מסוגלת להבין שקרה לה נס? יש להניח שלא, שהרי שכלה הוא שכל “נמלי”. כך, כשאתה מנסה להסביר באמצעות שכלך האנושי “מה למעלה ממך”, הבא בחשבון שאמצעי הראייה שלך מסוגלים לראות רק דברים מוחשיים, ששכלך האנושי הוא שכל “נמלי” ביחס למה שמתרחש ביקום, והאמונה שנטעו בך היא תיאוריה בלבד, המקובלת על מי שלימד אותך, אך היא תיאוריה אחת מני רבות, ואין איש בתבל כולה היודע דברים לאשורם. בשכלך האנושי אינך יכול לדעת “מה למעלה ממך”. אתה יכול להבין, לכל היותר, שיש “למעלה ממך” דברים נעלים מבינתך אשר שכלך האנושי לא ישכיל לדעתם לעולם.
פילוסופים ותיאולוגים קוראים להשקפה זאת השקפה אגנוסטית, מונח שמקורו ביוונית, ומשמעותו: אי-ידיעה. את המונח טבע תומס הנרי הקסלי בשנת 1869 (ולפי גרסה אחרת, בעת מפגש של החברה המטפיסית בשנת 1876). ההשקפה האגנוסטית אינה כופרת בהימצאות האל. בכך היא נבדלת מאתאיזם, אך היא טוענת ששאלת קיומו של האל, כהנחת המאמינים, או אי-קיומו, כהנחת האתאיסטים, אינה ניתנת לפתרון באמצעות השכל האנושי. המסקנה היא שכל מה שסיפרו לנו על האל ופמלייתו, אלה תיאוריות ומיתולוגיות שניסו למלא את מקום החלל בידע, ומה שלא קורה היום גם לא קרה בעבר.
אילו היו כל תופעות החיים והטבע מיטיבות עם האדם ומנעימות את חייו, ספק אם היה האדם מתעמק במחשבותיו לחפש את סיבתן ודרכים לשנותן, אך כיוון שחלק מתופעות החיים והטבע מביאים עליו פורענויות ופוגעים בו, חיפש דרכים לשנותן, הן בדרך הגיונית והן בדרך מיסטית, כל אחד לפי רעיונות שצצו במוחו. האמונה באל היא כנראה צורך נפשי של האדם, שפחד מאיתני הטבע. כאשר האמין באל, הייתה לו כתובת שאליה יכול היה לפנות בעת מצוקה ולייחל לטוב. האמונה באל נותנת תקווה, שהאדם בחולשתו כל כך זקוק לה, ואז הופיעו “משרתי האל”.
מאז נוצרו הדתות השתמשו הוגיהן או מפיציהן באלמנט הפחד מפני כוח נעלם או כוחות נעלמים הגורם או הגורמים לפורענויות בטבע, כדי להפיץ את הגיגיהם. לכוח הנעלם קראו אל. היו הוגי דעות שייחסו לכוח הנעלם, האל, תכונות אנושיות, לרבות רצון וזעם. את הפורענויות פירשו כתוצאות זעמו של האל, והציעו לשחדו באמצעות מתת כדי לסלקן. כיוון שהפורענויות הפילו חללים, הסיק האדם כי זהו המתת שהאל מבקש, כביכול, ואמר לעצמו: ‘אני אגיש לו מראש קורבן, אפייסנו, ואחיה בשלווה. זעמו של האל לא יתעורר או שזעמו ישכך.’ האדם ניסה לפייס את האל או האלים בקורבן אדם או שהתחכם והמציא תמורה לנפשו מן החיה ומן הבהמה. אמצעי אחר היה חנופה לאל. היו מי שייחסו לאל חוש ריח כמו לאנוש, ולעצמם – ידע מדויק מה הריח שהאל אוהב, והאמינו כי ריח הקורבן מְרַצֵּה אותו: “וירח ה’ את ריח הניחוח” וכו’ (בראשית ח’ כ”א); “והקטיר הכוהן המזבחה לריח ניחוח לה’, וכיפר עליו הכוהן, ונסלח לו.” (ויקרא ד’ ל”א). כך נוצרו דרכי הפולחן.
משרתי האמונה והפולחן שיעבדו את מאמיניהם התמימים בשכנעם אותם כי הם ידענים בהליכותיהם של הכוחות העלומים, וגורל המאמין תלוי בשירות שהם נותנים למאמיני התיאוריה שלהם, לכן הם עצמם מקודשים, ויש לכבדם ולדאוג לקיומם, שהרי הם דואגים לקיומו הטוב של המאמין. כיוון שהם דואגים לגורלו באמצעות הפולחן, הרי שגם הפולחן מקודש. את התיאוריה שיצרו עשו למקודשת ומאיימת. מי שאינו מאמין בדרך שהורוהו, תבוא עליו פורענות.
הפחד מפני כוחות נעלמים הוליד הכנעה, וההכנעה לא הייתה לרצונם של בני אדם בעלי יצר שלטון. יצר השלטון של אלה תבע את עלבונו, וגם הם חיפשו דרכים למנוע את הפורענויות. דרך אחת הייתה פיוס האל בניסיון להשפיע על פעולותיו העתידות. ככל שהרצון להשפיע על האל גבר, הוא הפך באופן ברור יותר לרצון האדם לכוון את פעולותיו או להשתלט עליהן, ואז נוצר האמצעי המאגי. אם במקרה צלח השינוי המיוחל, היה זה סימן לכוחו של ‘משרת האל’. אם השינוי המיוחל לא הושג, תלה ‘משרת האל’ את אי-הצלחתו במעשי המאמין. כך נולד רעיון החטא.
שימוש באמצעים מאגיים, שבאמצעותם אדם משפיע כביכול על האל, הופך את ‘משרת האל’ בעיני המאמינים לשולט בתופעות הטבע. אם הוא שולט בנעשה בטבע, הרי שהוא שולט באל או שהוא ניחן בתכונות של אל, לכן יש לפייסו במתת, ולסגוד לו או לצלמו. האדם המשתמש בכישוף או המקריב קורבן מעיד על עצמו שהוא מייחס לאל תכונות אנוש, ומניח ביסוד מעשיו כי הוא מסוגל לאלץ את האל או להשפיע עליו לשנות את רצונו ואת החלטותיו.
נשאלת השאלה: כלום היו כל עובדי האלילים כה טיפשים אשר “למעשה ידיו ישתחוו, לאשר עשו אצבעותיו”? (ישעיה ב’ ח’). התשובה שלילית. הם לא היו טיפשים. הם היו יוצרי האל, וכאשר סגדו למעשה ידיהם, סגדו לכוחם היוצר אלוה. זה היה מאבק החולף בנצחי, אשליה אומללה שבה ניסה האדם לחפות על היותו יצור חולף, שאתמול בא לעולם, ומחר ייצא ממנו.
כוחות איתני הטבע מחלקים את התבל לשני מחנות: הכוח העליון השולט מחד גיסא ומחנה המשועבדים הנכנעים מאידך גיסא. בתווך עומד האדם העריץ שאינו נוטה להשלים עם היותו נמנה על קבוצת המשועבדים, ומנסה להתחרות בכוח השולט באמצעות פעולותיו המאגיות.
אדם אָלים שהצליח לשעבד אחרים, יוצר גם הוא שני מחנות – הרודן, המציג את עצמו לעתים כאל, ושלוחיו, מחד גיסא, וקהל הכנועים, החייבים לשרתו, לכבדו ולפייסו, מאידך גיסא.
הרגע שבו יצר אדם את דמותו כאליל היה רגע מסוכן לכפופים לו, כי חפצו של אדם, בדרך כלל שליט, להידמות לאל, מקורו בגאווה ועריצות. הטבע מפגין את כוחו בעריצות ובגאווה, בזלזול בכל העומד בדרכו, ביוצרו מגפה, דלקה, שיטפון, רעידת אדמה, התפרצות געשית וכד’. העריץ הגאה שם עצמו עליון על זולתו, ואם הוא עליון, רשאי הוא לעשות בזולתו כרצונו, כי במה הוא שונה מן האל? לפני שנולדה הדמוקרטיה, השליט שלט “בחסד עליון”, כוחו נחשב “אלוהי”. בגאוותו דרש את הערצתו מכל נשלטיו, ומי שיתנגד לו, יש להילחם בו בדרכים קשות, כשם שדרכי האל איומות ונוראות הן בזעמו, כביכול.
לכאורה, היהדות אינה מאפשרת סיטואציה כזו, מאחר שהיא הציגה את הכוח הנעלם כאל מופשט שאין לו דמות, אך היהדות לא הרחיקה לכת, ולא קבעה שמהותו של הכוח העליון רחוקה מתפיסה במוחו של האדם, שהרי גם היהדות ייחסה לאל תכונות אנושיות. בשעה שהתחוללה פורענות, גם היהדות ראתה בה את זעם האל, ייחסה אותה לאשמת האדם, הולידה את אשמת החטא – “ומפני חטאינו גלינו מארצנו” – ומצאה צורך לפייסו בקורבנות. ככל שרבו פגעי טבע שונים, פגעי מחלה ואסונות במלחמת האדם עם החיות, הרבה האדם היהודי לחטט בנפשו ולחפש חטאים, סיבות לזעם האל, ודרכים לשכך את חמתו. השימוש באלמנט הפחד ביהדות מפני כוח עליון מתבטא בכינוי המאמין: “ירא שמים” או “חרד”. הרצון להיטהר מהחטא, והפחד מתוצאותיו, שיעבדו גם ביהדות את המאמין ל’משרת האל’, – כוהן או רב, המסוגל כביכול להשפיע על תופעות הנחשבות מעשי האל, והמאמין מצא צורך לכבדו, להעניק לו מתת ולדאוג לרווחתו הכלכלית.
הנביאים השתדלו להרחיק מן היהדות את האלילות הגסה עצמה וגם את שרידי פולחן הכשפים המאגי. מצד שני, היהדות לא פסלה את ניסיונות פיוס האל בהקרבת קורבנות. הקרבת קורבנות כדי להשפיע על מעשי האל היא למעשה חיקוי הטכניקה של עובדי האלילים.
כשלא ניתן היה להקריב קורבנות, קבעו להן תחליף בתפילות, בהסתמך על הביטוי “ונשלמה פרים שפתינו” (הושע י”ד ג’). יחד עם זאת יש להדגיש כי לתפילה אין אופי מאגי אם היא מבטאת בקשה. למעשה, זו הייתה דרכם של חז”ל. בעת מצוקה הם ביקשו רחמים. בקשה היא הבעת תקווה. רשאי אדם לייחל לטוב, ואם זה מקל עליו, מה טוב.
היש עוד סימן מובהק לתלישותה של מערכת המחשבות והרגשות הדתיים בסגנונם הגלותי מן העולם הרציונלי מאשר העובדה כי גם כיום יש יהודים טובים החולמים בכל הרצינות על חידוש פולחן הקורבנות “כשייבנה בית המקדש במהרה בימינו?”
יש הסבורים, ולא רק ביהדות, שתכלית האמונה באל להביא את האדם להכרה שתפקידו בעולם לסגוד לאל. להלל הזקן הייתה דעה שונה על תכלית האמונה באל. כאשר בא אליו נוכרי וביקשו: “גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת,” אמר לו הלל: “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זוהי כל התורה כולה, והיתר פירוש הוא, לך למד.” הלל לא תמצת את כל התורה כולה בדברים הקשורים באמונה באל, אלא בדברים הקשורים ביחסים שבין אדם לחברו. משמעות דברי הלל היא שהאמונה באל והציוויים הדתיים באו לעולם כדי שבני אדם יוכלו לחיות זה בצד זה. אם ברצוני לחיות בעולם הזה חיים סבירים, עליי להתחשב בזולתי ולנהוג בדרך שכולה מידות טובות. הלל סבר כנראה כי האמונה באל היא אמצעי שנועד להשיג מטרה זו. אפשר להסביר את גישתו של הלל בכך כי המחשבה שאדם מסוגל לתפוס את דרכי האל ולהשפיע עליהן, משמעותה היא שאני מייחס לו תכונות, רצונות ומחשבות של אדם, ואין הרהור אווילי מזה. הלל הוציא מכלל אפשרות את יכולתו של האדם להשפיע על מעשי האלוהות.
דברי הלל מזכירים את דברי הנביאים, שדרשו מקהלם: “הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי, חִדלו הָרֶע, לִמדו היטב (לִמדו לעשות טוב), עשו משפט וכו'” (ישעיה א, ט”ז-י”ז) – דברים שבין אדם לחברו.
היש הבדל בין גישתו של הלל שאמר: “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זוהי כל התורה כולה” לגישתו של רבי עקיבא, שציטט את הביטוי ”ואהבת לרעך כמוך” מספר ויקרא י”ט י”ח, ואמר: “זה כלל גדול בתורה”? לכאורה סבר הלל הזקן שאינך צריך לאהוב את רעך. די בכך שלא תציק לו, בניגוד לדעתו של רבי עקיבא, שהדגיש את הביטוי “ואהבת לרעך כמוך”, אך מפי ידידי, הפרופ’ אריה איסר, שמעתי הסבר הגיוני לדברי רבי עקיבא, המקרבם לדברי הלל: וכי יכול אדם לאהוב כל רֵעַ? הרי לא כל רֵעַ מושלם, אלא אהב את רעך כמוך. יודע אתה שבכל אדם, וגם בך עצמך, יש פגמים. איך יכול אתה לאהוב את עצמך? אתה סולח לעצמך על הפגמים שבך. באותה גישה אהב את רעך, משמע: סלח לו על פגמיו כפי שאתה סולח לעצמך על פגמיך, קבל אותו כפי שהוא.
לפי הסבר זה, דעתם של הלל ורבי עקיבא זהה. שניהם דרשו להתחשב בזולת, לא להציק לו, וכך לעשות את העולם מקום טוב לחיות בו.
כל זמן שישראל חי כעם על אדמתו, ברור היה לכל הדוברים בשם האלוהות כי “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה”, או כי “ואהבת לרעך כמוך” הוא תכלית התורה, והפולחן הוא תפל או נטע זר, אך בגלות, כאשר היה חשש מפני התבוללות, התחלפה הזהות היהודית הלאומית בזהות דתית, גבר הצורך להפגין את ההשתייכות הדתית, והפולחן נעשה עיקר.
אם נבחן את היהדות בימינו לפי החוקיות הפנימית שלה, נמצא כי בשיווי המשקל בין יסודות הדת המתבססים על האמונה שבלב, ובין הפולחן המצמצם את הדת לסממני ביטוי חיצוניים, נחל הפולחן ניצחון לכל אורך החזית, והמידות הטובות שבין אדם לחברו נפלו בין הכיסאות. בכך טמונה סכנה לדמותה של היהדות. העדפת הפולחן והדגשת סממנים חיצוניים בימינו יצרה חלוקה גסה בין אותם אנשים הקוראים לעצמם “דתיים” והחושבים שהם באמת דתיים לבין אותם אנשים שה”דתיים” קוראים להם “חילונים”, ובשיחתם עם ילדיהם נוהגים לקרוא להם “גויים”. (“הוא לא הולך לבית הכנסת. הוא גוי.”) כאשר אומרים בימינו שאדם חזר בתשובה, לא מתכוונים לכך שנעשה אדם ישר, אנושי והגון בעל מידות טובות המתחשב בזולתו, אלא מתכוונים לכך שהתחיל לקיים מצוות פולחניות, שחלקן כלל לא כתוב בתורה.
אם אתה נוהג לקיים את כל מצוות הדת שבהן מתבטאת הדבקות הדתית לדעת הנביאים, אותן מצוות שהלל ראה בהן כל התורה כולה, אם הנך הישר באדם, צנוע ביותר, מאמין בכוח האלוהי, אוהב שלום, אמת וצדק, נכון תמיד לסייע לזולתך ונוהג כך בפועל, אבל אינך מתפלל שלוש פעמים ביום, ועל אחת כמה וכמה – אינך חובש כובע, כלומר אינך מקיים דברים שכלל אינם כתובים בתורה, אינך אדם כשר, אינך “יהודי טוב”, וספק רב אם תמצא רב שיאמר כי אתה אדם דתי. מצד שני, יכול אתה להונות את הבריות ולהתרים אנשים לטובת “ישיבות” או משפחות במצוקה שאינן קיימות; יכול אתה לנצל בלי בושה אדם העובד בשירותך, להלין את שכרו ולקצצו; יכול אתה להעיד עדות שקר למען אינטרס או אדם שאתה חפץ ביקרו, אבל אם תחבוש לראשך מגבעת שחורה, תגדל זקן ופיאות, תעטה מעיל כהה ארוך, תתפלל שלוש פעמים ביום תפילה חטופה בלי לחשוב על תוכנה של אף מילה אחת שפיך פולט, תענה “אמן” לברכות שליח הציבור, תעלה לתורה ותקרא בה “לא תענה ברעך עד שקר”, “לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר”, ותפטיר ברוב חשיבות ברכת “אשר נתן לנו תורת אמת”, או אז יהודי “דתי” הנך, כשר ונפלא. אם בנוסף לכך תזמין פעם את קהל המתפללים ל”קידוש” לאחר התפילה ותגיש להם כיבוד, יהללוך כל שכמותך כ”יהודי טוב”. בעיניהם חשוב הפולחן, לא חשובה האמונה.
אם נבדוק כמה מתוך עשרת הדברות עוסקות באמונה באל וכמה מהן ביחסים שבין אדם לחברו, נמצא כי שלוש הראשונות עוסקות באמונה באל ושבע הנוספות הן מידות מוסריות העוסקות ביחסים שבין אדם לחברו. בשמירת השבת יש התחשבות גם בבהמות עבודה: “לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך”, וכו’ (שמות כ’ י’).
כפי ששאלנו לגבי עובדי האלילים, נשאל גם הפעם: כלום כה טיפשים הם אותם “דתיים” המטיפים מוסר לזולתם השכם והערב, ובכל זאת עושים ההפך מן המותר לעיני האלוהים, שהם אומרים כי הם מאמינים בו, שהוא רואה הכול ומאזין לכול, ושופט הכול, ואחר כך הולכים לבית הכנסת, וביום הדין שופכים שיחם במתח רב, ובמוצאי יום חתימת הדין מתפרקים ממתיחותם, ולפתע כולם שמחים, וחוזרים לבתיהם במוצאי יום הכיפורים כנאשם שזוכה בדינו, ולמחרת חוזרים לסורם?!
התשובה שלילית. ה”דתיים” אינם כה טיפשים. הם פשוט נוהגים כעובדי אלילים. הם הורידו את אלוהי ישראל לדרגת אליל, שאינו רואה ואינו שומע, אבל יש לו רצונות המוכתבים בידי בני אדם, דרכים הנקבעות על ידם, ובידיהם לאלצו למלא את רצונם. “צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.” לעומתם נהגו חז”ל בצניעות. הם לא גזרו. כזכור, הם ביקשו רחמים.
לא במקרה מזלזלים “יהודים טובים” במי שהדביקו לו את הכינוי “גוי”. אם אין זה ביטוי לרגשי נחיתות המחלחלים בקרבם, האין כאן יוהרה של מי שבכוחו לגזור גזרות על אלוהים כלפי מי שאינו “פיקח” כמותם לנהל את דרכי האלוהים? יוהרת המתוחכם כלפי ה”תמים”?
תורת משה, הנחשבת תורה שנכתבה “מפי הגבורה”, דלה בכמותה מכל ספרי התורה שבעל פה. אומנם, כל יוצרי התורה שבעל פה ומנהגי היהדות מסתמכים תמיד על תורת משה, אבל בסופו של דבר הם שקבעו מה רצוי לפני הקדוש ברוך הוא ומה פסול בעיניו. לשיטתם, מנהג נקבע בידי אדם ודין תורה נקבע מפי הגבורה. אף על פי כן קבעו כי “מנהג מבטל דין”!
הפרופ’ משה דוד קסוטו ז”ל היה יהודי דתי. הוא הכיר גם את התרבויות הקדומות במזרח הקדמון. מי שיקרא בספרו “מאדם עד נח” יגלה כי סיפורי עשרת הדורות הראשונים, מאדם עד נח, שחיו לפני המבול, הם עיבוד ספרותי של סיפורים בבליים מיתולוגיים על עשרת המלכים הראשונים, שעשה את עשרת הדורות הראשונים לבעלי אופי אנושי, בני תמותה פשוטים, וסיפורי עשרת הדורות השניים, מנח עד אברהם, שחיו אחרי המבול, מקבילים לסיפורי הבבליים על עשרת המלכים השניים. הפרופ’ קסוטו פירק לגורמים את כל המספרים על שנות חייהם המפליגות של הדורות הראשונים וכל המספרים על שנות חייהם עד שהולידו בנים ובנות, ושנות חייהם מאז ועד מותם, והראה שכולם משחקים מתמטיים הבנויים על שתי שיטות ספירה עתיקות: שיטת ה-60 השומֶרית (המוכרת לנו מהשעון, המתחלקת ל-5 ול-12) ושיטת ה-7 שנודעה במזרח הקדמון, הידועה מהספרות הקדומה האכדית והכנענית, המוכרת לנו משבעת ימי השבוע. בסיפורי עשרת הדורות הראשונים, רוב המספרים מסתיימים בספרה 5 או בכפולותיה המסתיימות ב-0, כי כל חמש שנים מורכבות מ-60 חודש. מספרים אחרים מסתיימים בצירופים או בכפולות של 5 שנים ועוד 7 או כפולותיו, ולעתים הם צירופים או מכפלות של 5 שנים פחות 7 או כפולותיו.
דבר שני, בסיפורים הבבליים מספר שנות חייהם של עשרת המלכים השניים קטן במידה משמעותית ממספר שנות חייהם של עשרת המלכים הראשונים. כך גם בתורה, מספר שנות חייהם של עשרת הדורות השניים קטן במידה משמעותית לעומת מספר שנות חייהם של עשרת הדורות הראשונים, אלא שבסיפורי הבבלים עשרת המלכים הראשונים חיו עשרות אלפי שנים, ולעומתם, לעשרת הדורות הראשונים בתורה ניתנו מספרים של מאות שנים, המתקבלים יותר על הדעת, ובני אדם רבים אומרים עליהם: ‘אולי פעם בני אדם באמת חיו מאות שנים?’
כל מי שיבדוק את המספרים בתנ”ך, ובספרות התלמודית והמדרשית יגלה שהם בדרך כלל מספרים טיפולוגיים, כמו 3, 7, 10 (צירוף 7+3), 12 (60:5), 40, 60, 120, 300, 600, 1200, 3,000, 6,000, 12,000, 30,000, 60,000, 600,000 (60 ריבוא), צירופיהם או כפולותיהם, כלומר מספרים ספרותיים החוזרים על עצמם, ואינם משקפים עובדות.
למקרא דברים אלה נשאלת השאלה: אם נכונה אמונת המאמינים, לפיה התורה נכתבה בידי משה מפי הגבורה, כלום הכתיב הקב”ה למשה עיבוד ספרותי של מיתוסים בבליים שיסודותיהם בתרבות השוּמֶרית-אכדית?
בניגוד לאמונתם התמימה של יהודים תמימים, אמרו חז”ל: “תורה – מגילה מגילה ניתנה” (גיטין ס’ ע”א). כדי לבדוק למה כוונו דבריהם, די בכך שניקח את סיפור המבול, נרשום בצד אחד את קטעי הסיפורים שבהם כתוב יהווה ובצד שני את קטעי הסיפורים שבהם כתוב אלוהים. נמצא שני סיפורים שלמים. באחד מהם המבול נמשך ארבעים יום ובשני מאה וחמישים יום. באחד מהם נכנסו לתיבה מן הבהמה הטהורה ומעוף השמים שבעה שבעה, ומן הבהמה אשר לא טהורה היא, שניים שניים. בסיפור המקביל לא היה הבדל. כולם נכנסו לתיבה שניים שניים. בסיפור אחד מסופר על העורב ובשני על היונה.
סיפור המבול אינו הסיפור הכפול היחיד. קיימים גם שני סיפורי בריאה (בראשית א’, ב’ א’-ג’; ב’ ד’-כ”ה); שני סיפורי בריאת אדם. בראשון ברא זכר ונקבה (בראשית א’ כ”ז), ובשני ברא תחילה את האדם ואחר כך ברא מצלעו את חווה (בראשית ב’ ז’; כ”א); שני סיפורי כריתת ברית בין האל ואברהם, אחד ברית בין הבתרים בפרק ט”ו והשני ברית מילה בפרק י”ז; שני סיפורים על מקור שם העיר באר שבע (אחד בבראשית כ”א כ”ב-ל”ב; ואחד בבראשית כ”ו כ”ג-ל”ג) ועוד. כולם מאופיינים בכך שבאחד מהם האל נקרא אלוהים ובשני הוא נקרא יהווה או יהווה אלוהים.
חוקרים שהעמיקו בדברים משערים שבתורה ניכרים יסודותיהם של ארבעה ואולי חמישה מקורות שקובצו יחד. יהודים “דתיים” רואים במחקרים אלה דברי כפירה.
בעיני יהודים “דתיים”, הטיפוס היהודי של “תלמיד חכם”, למדן, נעשה דמות אידיאלית. הלמדן אינו עוסק בדרך כלל בתורת משה שנכתבה “מפי הגבורה” ובדברי הנביאים, אף על פי שאלה נכתבו כדעת המאמינים ברוח הקודש. את אלה הוא מכיר רק מקריאה בפרשת השבוע ובהפטרות. הלמדן היהודי עוסק בתורה שמדרבנן – בתלמוד. במקום לבצע מעשים הוא שוקע בפילוסופיה. אין ספק כי חז”ל התכוונו לתרגם את תורת משה ללשון החיים. לא במקרה קבע רבן שמעון בן גמליאל: “לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה” (אבות א’ י”ז), אבל הבאים אחריהם התפלפלו בלי לקיים את המעשה, שהוא תכלית כל מערכת חוקי התורה. האידיאל היהודי בגלות היה ביאור מסולף למאמר התלמודי “נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שמביא לידי מעשה (קידושין מ’ ע”ב).” כוונת חז”ל הייתה, ללא ספק, שגדול הוא אותו לימוד אשר מביא לידי מעשה, אבל יהודים טובים התחכמו והוסיפו מקף באמצע: “גדול תלמוד – שמביא לידי מעשה.” הם התעלמו מכוונת חז”ל ועשו את הלימוד לעיקר אף על פי שתלמודם כלל לא הביא לידי מעשה. משמעות דבריהם היא: “גדול תלמוד” – גדול כוח המלל האנושי מעשיית הטוב, שהוא צו אלוהי. אם אין התלמוד מביא לידי מעשה, הוא חסר ערך, כפי שאמר רב הונא: “כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה” (עבודה זרה י”ז ע”ב).
הדבקות במסר המסולף הזה מביא כיום בעלי משפחות דתיים רבים לבחירה באבטלה מרצון, ודן את משפחותיהם לחיי עוני. גדולי חז”ל התפרנסו מעבודה: הלל התפרנס ממלאכה, שמאי היה בנאי, ר’ יוחנן, רב חנינא ורב אושעיה היו סנדלרים. רבי יצחק – נפח, רבי שמעון בן חלפתא ורבי חייא – חקלאים, וכו’. בימיהם לא המציאו עדיין אמרה כדי להתחמק מעבודה.
יום אחד נולדה השאלה: מיהו הקובע את הנעשה בעולם? כלום הכול בידי אדם או הכול בידי שמים? – מי קובע מה רצוי ומה לא? התשובה הפיקנטית שניצחה הייתה: “הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים.” בין השיטין של התשובה מסתתרת אולי מחשבה תת-הכרתית, בלתי מודעת, אבל מחוכמת וערמומית: אם אבצע פשע, יש לי אליבי, שהרי “הכול בידי שמים”. אם אני ירא ממנו או לא, זהו ענייני. אלוהים כזה, שאחריות מעשיי עליו, ואני הוא הקובע מה הוא צריך לראות כרצוי, הוא אלוהים נפלא, כמעט ידיד שאפשר לטפוח לו על השכם, ויחד עם זה “לעבוד עליו”, להרשות לעצמנו מיני מעשים בלתי הוגנים, ובכל זאת להימנות על חוג מקורביו. הן בסופו של דבר, לאחר שנתפלל אליו יכיר בנו כאנשים טובים וישרים. הן קבענו שתפילתנו באה במקום הקורבן המכפר, שבעבר הרחוק אילץ את האלוהים שלנו ואת כל האלילים לכפר על עוונות המאמינים המסכנים שחטאו. נלך לבית הכנסת, נתפלל וניטהר.
ברצוני להצביע על כמה תופעות מצערות נוספות המרחיקות את הציבור החילוני מהחוגים הדתיים. בית הכנסת אמור להיות “מקדש מעט”, אך הראיתם גם אתם כפי שראיתי בנעוריי בבית כנסת מסוים יהודים טובים הנוהגים לירוק על הרצפה או גורפים את חוטמיהם אל הרצפה ומשפשפים את הרוק או הליחה בנעליהם שפשף היטב? ההרחתם גם אתם שם, בכניסה, את צחנת בית השימוש שאפפה את בית התפילה במקום אווירה של קדושה? וכלום לא הזכירו לכם הרעש וההמולה בבתי כנסת מסוימים את הרעש וההמולה בשוק? הכך מכבדים “יהודים דתיים” את מי ש”מלוא כל הארץ כבודו?” הכך בא אדם להרהר במחשבות נעלות אודות קדושתו וגדולתו?
“יהודים טובים” אינם חשים עד כמה הכיתתיות המופלגת שלהם משופעת בשנאה ובפסילת זולתם. ברומא, סמוך לפיאצה נבונה, מצוי תבליט קלסתר פניו של פשקוויל, האדם הראשון שהשתמש בכרוז כדי להביע דברי מחאה. ברומא של היום לא תמצאו “פשקווילים”. אינני יודע היכן תוכלו למוצאם, פרט למקום אחד, שבו תמצאום כמעט תמיד. לכו לשכונות “מאה שערים” ו”גאולה” בירושלים, לא חשוב מתי. על קירות הבתים ברחובותיהם מודבקות תמיד מודעות לרוב. כמעט תמיד תמצאו ביניהן גם “פשקווילים” בעלי אופי של מודעות שטנה. לנוכח תופעת השטנה הפומבית מתחשק לשאול: האם השנאה היא מצווה מדאורייתא או מדרבנן?
תופעת פסילת הזולת הכיתתית מתבטאת גם במתן הכשרים. הכשר של הרבנות העירונית או הרבנות הראשית אינו טוב דיו בשביל חוגים חרדיים. הכשר של הבד”ץ החרדי אינו טוב דיו בשביל חוג חרדי מסוים, שהקים לצורך זה מוסד למתן תעודות כשרות משלו. מציאות זו מעוררת את החשד: מה הבסיס לפסילות אלה – דתי או כלכלי?
ואגב מתן הכשרים, מהי התניית מתן תעודת כשרות למסעדה או למלון בדברים שאינם קשורים כלל במזון, אם לא ניצול כוחני לסחטנות ולכפיית התנהגות המנוגדת לרצון רוב הציבור? האם התורה מתירה סחטנות? איך קוראים להתנהגות כזו באיטליה?
הערת אגב: כלום שמעתם שהיו מקרים בהם ניתן הכשר תמורת תשלום בלי לוודא כלל שמקבל ההכשר נוהג לפי ההלכה?
הייפלא אֵפוא שבדור בו חזר עם ישראל לחיות כעם על אדמתו מתוך שאיפה ליצור אוטוריטה לאומית מכובדת, והעבודה כבשה את מקומה בחיים, ואין עוד צורך להערים על שלטון זר עוין, ואין בארץ סכנת התבוללות של עם ישראל, דוחה הנוער היהודי החדש את ההתנהגות היהודית בסגנונה הגלותי, והתנ”ך חזר לשמש לו מקור התעניינות והשראה?
מצד שני, הייפלא כי יש נוער חילוני הרואה בחוגי הדתיים הקיצוניים את הכיתתיות, ההשתמטות מגיוס לצבא, ההתחמקות מעבודה, הרצון להתפרנס על חשבון קופת המדינה בלי לתרום לביטחונה ולביסוסה הכלכלי?
היהדות הגלותית מחזיקה כיום מעמד עקב גל העלייה שהגיע מארצות מצוקה, עקב הילודה הגדולה בקרבה, המגדילה את אחוז המצביעים שלה בבחירות, ועקב הסכמי מפלגות הנותנים אפשרות לשליחיהן לקיים רבים מבני עדתם בכספי ה”חלוקה” ממקורות ממשלתיים במקום לצאת לשוק העבודה ולהתפרנס מיגיע כפיהם. אין הם מביאים בחשבון שמצב זה יכול להימשך רק עד גבול מסוים. מצד שני, כשיהודים חרדים נרתמים לעבודה, הם מתגלים כעובדים מצטיינים ונאמנים. אחרים, שגורלם שפר פחות, אינם עובדים ונידונים לעוני.
מדוע אין רבניהם מדריכים את תלמידיהם בדרכו של שמעיה: “אהב את המלאכה” (אבות א’ י’), ובדרכו של רב, אשר אמר לרב אסי: “פשוט נבלה בשוק וטול שכר, ואל תאמר: כוהן אני, אדם גדול אני, ושנוא עליי הדבר” (פסחים קי”ג ע”א)? האמרה הידועה: “פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות” היא למעשה וריאציה על דבריו. מדוע אינם מאמצים כמוטו את דברי רב יהודה, שאמר: “כל שאינו מלמד את בנו אוּמנוּת כאילו מלמדו לסטות” (קידושין כ”ט ע”א)?
הנימוק שצעירים חרדים אינם יוצאים לשוק העבודה וגם לא לצבא, כאילו הם שומרים על רוחו של העם היהודי, הוא תירוץ זול. יש פתרונות רבים לשמירת חוג של לומדי תורה בהקדשת מספר שנים מוגדר ללימוד אחרי הגיוס לצה”ל, פרט למצטיינים שיקדישו את חייהם ללימודי יהדות כפי שצעירים חילונים מצטיינים ממשיכים בחיים אקדמיים אחרי שחרורם מצה”ל. אם הנהגתם אומנם דתית היא, כלום לא מוטב שתנחה אותם ברוח התנ”ך, לפיה “יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך” (תהילים קכ”ח ב’)?
אחרי ביקורת כל כך נוקבת, מה הדרך הנכונה ללמוד תנ”ך ולהשקיף על הדת היהודית?
אין כל בעיה ללמוד תנ”ך. תחילה, בגיל צעיר, כפשוטו, ואחר כך, בגיל מבוגר, בניתוח מדעי-היסטורי. לימוד כזה יכול רק לעורר כבוד כלפי כותבי התנ”ך ועורכיו, שלא נרתעו מלכלול בו טקסטים המכילים אירועים מביכים. גם את הדת יש לראות בראייה מדעית היסטורית – אלו דברים בהם האמינו קדמונינו היו יפים לשעתם ואלו דברים אינם תואמים עוד את צורכי ימינו. בעבר, כוחה של היהדות היה בגמישותה ובהתאמתה לצורכי החיים. הפסיקה המרובה על פי בית הלל מלמדת שחז”ל השתדלו להקל על המאמינים, ואילו כיום, הרבנים מתחרים ביניהם מי מהם יהיה מחמיר יותר וקיצוני יותר. בכך הם מרחיקים את החילונים מן העולם היהודי במקום לקרבם אליו. לעתים נדמה שחשוב לרבנים יותר הלך הרוח בחוג הקרוב אליהם מהלך הרוח בעם כולו. בעבר, כאשר גבר כוחו של בית הלל בהלכה, סייע הדבר לקרב אנשים לתורה. כיום נראה שכוחו של בית שמאי גובר, ואין הדבר מסייע לקרב אנשים לתורה. במקרה הטוב, חילונים מקיימים חלק מהטקסים היהודיים המסורתיים, כמו עריכת ליל הסדר והדלקת נרות חנוכה, עריכת ברית מילה וקיום הלוויה יהודית מסורתית. מה שמפריע בהלוויות ומשניא את הדתיים על החילוניים, אלה הטפילים הנצמדים לאבלים בחיפוש פרנסה קלה, אם בשליפת ברכות תוך בקשת תרומה, אם במכירת סרט אדום ל”סגולה”, כביכול, ואם בבקשת מתת תוך אמירת הביטוי “צדקה תציל ממוות” (משלי י’ ב’).
על אף הביקורת שיש לי, נוח לי במסורת אבותיי, כי בה גדלתי, ובתוך עמי אנוכי יושב. את המסורת היהודית אפשר להסביר הסבר הגיוני בראייה היסטורית. דתות אחרות שחקרתי מכילות בתורתן דמיון מופלג שאינו מתקבל על הדעת.