הוא פותח בקבוק וויסקי קטן שהביא עמו ומוזג בנדיבות לספל קפה צבעוני. דקה לפני הוא עוד בדק שיש קרח במקפיא, למרות שידע שהסיכויים לכך קלושים. הוא מתיישב עם הוויסקי החם ומביט שוב בדפים שפרושים לפניו על השולחן. נשארו לו רק עוד כמה דקות בודדות, הוא יודע.
הוא בוחר מילה אקראית באמצע הסיפור ומתחיל לקרוא. יצירה טובה יצאה לה, הוא מזהה מיד. כמו תמיד, סיפור “נכון”. הוא שנא את הסיפורים האלה. כמה שהוא אהב אותה, את הסיפורים הוא שנא. לא שהוא חשב שהם לא טובים, חס וחלילה, הוא פשוט שנא את הנושאים “החברתיים” האלה שהסיפורים אמורים “לטפל” בהם.
הוא לוגם מהוויסקי ופניו מתעוותים. את כל העולם היא רוצה לשנות, אבל לשים מים במתקן של הקרח פעם בשבועיים היא לא מסוגלת. בטח, זה לא חלק מההסכם. הפנטית הזאת, כבר שנה וחצי שהם נפגשים ככה – בשבת בבוקר, שבוע כן שבוע לא. מילא הוא, הוא מאוהב, איך לעזאזל אפשר להאשים אותו. אבל היא, היא עושה את זה רק בשביל הספרות. מדהים.
החבר שלה, החבר הזה גם הוא חולה לא קטן. פעם בשבועיים משאיר אותם לבד והולך לרכוב על אופניים עם חברים. בשבועות שמזג האוויר לא מאפשר, הוא נוסע לחדר הכושר. שבת בבוקר, גשם בחוץ והבנאדם מרים משקולות – אפילו פעם אחת לא קרה שהמנוול נשאר להפריע. אלוהים, מה היא כבר אמרה לו שהוא כל כך שאנן. “אל תשכח, אני נפגשת מחר עם הייצור מהסדנה”, היא בטח מזכירה לו כל יום שישי. לא שהיא חושבת שהוא שכח, אבל בטח סתם בא לה להגיד שהיא נפגשת עם “יצור” – שלא ידאג.
זה מגעיל, אבל הוא ממשיך לשתות מהוויסקי החם. הוא פגש אותה בסדנה לכתיבה יוצרת. הם היו שני הצעירים היחידים שם. בין כל הפנסיונרים שמחפשים תחביב, הם התחברו מיד. היא היתה חביבת המורה. הוא לא ממש הרשים. המרצה – איזה פוץ שהוציא שני ספרים בשנות ה-70 – הצליח כל פעם בדרכו הפתלתלה והמנומסת להחמיא לו ולבקר אותו נמרצות בעת ובעונה אחת.
בכל מקרה, עכשיו זה כבר ממש לא משנה, עכשיו הכל נגמר – הילדה מתחתנת. היא הודיעה לו בסוף הפגישה הקודמת. יותר מהכל הוא הרגיש כמו אידיוט. אידיוט-מאוהב שפנטז שגם היא מרגישה משהו. אם הייתָ שואל אותו שתי דקות לפני זה אם יש סיכוי שגם היא בעניין שלו, הוא היה פוסל זאת על הסף. “אם זה תלוי בה”, היה ודאי אומר. “נמשיך לשבת פה פעם בשבועיים עם הסיפורים הטרחניים עד שנמות מזקנה”. ולמרות זאת, ברגע שהיא סיפרה לו, הוא הבין פתאום איזו תקווה ואופטימיות הוא תחזק במרץ כל אותה תקופה.
כשחזר הביתה הוא לא ידע מה לעשות. המחשבה הראשונית היתה להפסיק עם העינוי הזה. להמציא איזה תירוץ ולסיים את הסדנה האלטרנטיבית הזאת. ולמרות זאת, זמן קצר לאחר מכן הוא הגיע למסקנה שאולי עדיף לחכות עד החתונה. לך תדע, אולי בסוף הם יתחרטו. לא עבר זמן רב וגם הרעיון הזה התרחב, כאשר אמר לעצמו שאולי עדיף להמשיך להישאר בסביבה לפחות עד שיהיה ילד אחד או שניים. מי יודע, אולי יהיה להם משבר של שנות הנישואין הראשונות.
ואז, פתאום, אחרי יומיים-שלושה של שלווה מחודשת, צץ בראשו הרעיון להרוג את הארוס. עכשיו הוא יודע שזו היתה מחשבה בודדת, הבלחה זרה ודוחה שהגיעה משום-מקום, חנתה לרגע בתודעתו והמשיכה הלאה. הוא גירש אותה מיד, לא נתן לעצמו להיסחף אל הפנטזיה המכוערת. הוא אפילו הלך אל השירותים וניסה להקיא. הוא לא הצליח, אבל לפחות הבהיר לעצמו שעשה הכל כדי שלא יישאר זכר מהפתרון החולני. ובכל זאת, ימים ספורים לאחר מכן הוא הודה בינו לבין עצמו שהיה משהו מאוד נעים באותה חצי דקה, בה דמיין כיצד הוא לוקח את גורלו בידיו, ונפטר מאותו אדם שניצב בינו לבין האושר המוחלט.
לאחר שסיים להיגעל מעצמו הוא התפנה לכעוס עליה. לא, הוא לא כעס שהיא לא אוהבת אותו. אפילו הוא, שבור-לב שכמותו, ידע שאהבה זה לא משהו שמישהו בוחר להרגיש. הוא כעס שהיא לא הבחינה במצוקתו. שנה וחצי של סיפורים, משלים ורמזים, ובסוף מתברר שהיא לא הבינה כלום. אלו הערות מנוכרות היא נהגה לרשום על גבי הסיפורים הרומנטיים שלו: “המשלב הלשוני לא אחיד”; “המוטיבציה של הדמות הראשית לא ברורה”; “הקונפליקט של הגיבור עם העולם מפוספס”; “הדיאלוג לא אמין” ועוד ועוד ועוד.
מנגד, אצלה הכל תקתק. כל סיפור היה מדויק ומלוטש כמו יהלום. שוב ושוב הוא חיפש שם את עצמו, אבל לשווא. לא פעם כשהם נפגשו במטבח אחרי קריאת הסיפורים, הוא רצה לקרוע את הדפים לגזרים, לזרוק אותם באוויר ולצעוק לה בפנים: הלו! גברת, יש לך פה אדם מדמם בדירה. נכון, לא איזה בן מיעוטים מקופח, או עני שאין לו אוכל במקרר, אבל בכל זאת, אדם מוכה גורל שלא מפסיק להתייסר.
כמובן שהוא אף פעם לא אמר משהו שאפילו התקרב לזה. במאמץ עילאי הוא הצליח תמיד לדבר איתה באופן ענייני על הסיפורים עצמם, להציג בפניה ניתוח ספרותי, כמעט אקדמי, של היצירות. לעתים הוא העז ונטל סיכון מחושב כששאל אותה מהיכן שאבה את ההשראה לסיפור כזה או אחר. לא, לא עניין אותו לשמוע שוב על סיורי התחקיר שלה בשכונות מצוקה, או לשמוע מפיה הרצאה נוספת בעלת אופי פוליטי-כלכלי-חברתי. בסך הכל הוא קיווה שהיא תשיב לו בשאלה דומה, שתביע עניין כלשהו במקור השראתו. לא שהיתה לו תשובה מוכנה בנושא, אבל בכל זאת, בייאושו הוא הרגיש שאפילו גמגום מבולבל יוביל אותו למקום טוב יותר מזה שנקלע אליו.
אבל היא מעולם לא שאלה והוא גם לא אמר, ועכשיו זה גם ממש לא משנה. טוב, לפחות המרוץ המטורף אחרי הסיפורים הסתיים. זה לא פשוט לכתוב כל שבועיים אחד חדש. היא, מהדורת חדשות אחת מספקת לה חומר לחצי שנה. אבל הוא, מאוהב-שטחי שכמותו, כל היום רק חושב על הפרצוף שלה ואיך שבא לו לנשק אותו. עכשיו לך תכתוב על זה סיפור.
פעם אחת הוא אפילו נאלץ לרמות. שבועיים שלמים הוא לא הצליח לחשוב אפילו על רבע רעיון. בסוף, ביום שישי בלילה, הוא נכנס לאתר אינטרנט של גולשים שמעלים יצירות לרשת ופשוט העתיק משם סיפור. הידיים שלו רעדו כשהוא הגיש לה אותו בבוקר. נכון, זה סיכוי של אחד למיליון, אבל אם היא איכשהו מכירה את הסיפור הזה, אם בדרך כלשהי היא היתה מגלה שהוא שיקר לה – הוא הרגיש שהוא לא יוכל לחיות עם עצמו יותר. לפחות לא אז, כשעוד חשב שיש לו סיכוי.
אז מה עושים עכשיו? נשארה רק מעשייה אחת בקנה והוא לא מתכוון לבזבז אותה סתם, הוא החליט שהוא שופך לה את הכל בפנים. כל השבוע הוא תיקן ושייף את הסיפור הזה, מוחק ומוסיף, בוחן בקפידה כל מילה ומשפט. מתקשה להחליט ומשנה שוב ושוב את קולו של המספר – מגוף שלישי לגוף שני, לגוף ראשון ובחזרה. לבסוף הוא נאלץ להשלים עם העובדה שכנראה אף פעם הוא לא יהיה מרוצה במאת האחוזים, תמיד תהיה עוד פסקה לחדד, שלא לדבר על הפחד שהוא לא הסביר את עצמו מספיק טוב – החשש שכל מה שיישאר מהווידוי הזה יהיה אותו בזיק של מחשבה חולנית על רצח. ובכל זאת, הוא ידע, חייבים לגמור עם זה איכשהו.
לפי איך שהוא מכיר את קצב הקריאה שלה ואם החישובים שלו נכונים, אז פחות או יותר ברגע זה את אמורה לשמוע את הדלת נטרקת. אל תקומי! בבקשה, אל תגידי דבר. מצטער שלא קראתי את הסיפור שהכנת להיום. מקווה שתסלחי לי. בכל זאת, אחרי שנה וחצי נראה לי שהבנתי כבר את המסר: העולם הזה דפוק, הוא חולה, יש בו משהו מקולקל. ולמרות הכל, אני, מאוהב-אגואיסט שכמותי, התעקשתי לחלום, בין כל סיפורייך למצוא לי קצת חום.
[…] הסיפור פורסם באתר יקום תרבות […]