היא עמדה מולו במקמוטיה דמויי קלף צהבהב, עיניה הבוהות עכורות, משמניה הכעורים רוטטים ודדיה הרופסים נעים כמטוטלת משוגעת. דמותה ריצדה במתכת הקעורה והמבריקה של התנור החשמלי שהתקלקל לפני מספר שנים ומעולם לא תוקן. רק שני סלילים מתוך הארבעה זהרו באור אדום ועגלגל, מסנוור עין. הוא שכב על מיטתם, שותפתם לרזיהם במהלך חמישים השנים האחרונות. שער ראשו האפור והמדובלל בצבץ מבעד לשמיכת פוך מהוהה שראתה ימים טובים יותר. גבות עיניו, עדיין שחורות וסבוכות, קרבו אחת לשנייה במעין רוגז קבוע והוא רטן: “ומה את משתגעת שוב, לא הספיק לך לילנו הלבן?” ונחר נחירה מלאת שאט נפש והסתובב על צידו, גבו כנגדה.
הם היו ערים כמעט עד השעה שתיים לפנות בוקר. היא צפתה בטלוויזיה בסדרה המטופשת ששנא. זו הייתה אחת התכניות שהצליחה לרתק אליה את תשומת לבה ליותר מחמש דקות. הוא לא הצליח להירדם וידע שלמחרת בבוקר יהיה עצבני ורטט ידיו יגבר. בכל זאת ניסה לא להפריע לה. עדיין אהב לראות את צדודיתה ברגעי שפיותה. היא לא ענתה. הייתה שקועה בעולמה. היא נעמדה יחפה מול המראה המוארכת שעליה היו תלויים צעיפים שראו ימים טובים יותר, עת נחו על כתפיה החשופות בלילות אביב קרירים והחלה לחולל בקצב משלה, חלוק מסמורטט משהו כרוך סביב גופה הבצקי, אותו גוף שבנערותה משך אחריו שובל מחזרים בלתי נלאים. כשלמדה רפואה מימנה זאת על ידי ריקודיה בלהקה שאף הופיעה בחו”ל. פעם אף שקלה לעזוב את המקצוע שבחרה למען הוריה, למען הריקוד אותו אהבה יותר מכול. הוריה מנעו זאת בעדה.
“מריקודים לא תעשי כסף, אישה צריכה להתפרנס, רופא זה מקצוע בטוח”, חזרו ואמרו לה, קובעים את עתידה.
“הבט בי”, זימרה בקול צייצני, “הבט באשתך אותה אהבת יובל שנים, האין אני מחוללת ומרקדת היטב לקצב המוסיקה?” היא הנידה סנטרה מעלה מטה, מזעזעת במוגזם את כתפיה השמוטות אנה ואנה.
“תפסיקי כבר”, ביקש, עוצם בלאות רבה את שמורות עיניו הטרוטות ומנסה עדיין לתפוס קורי שינה אחרונים מתמוססים ולישון.
השעה הייתה חמש לפנות בוקר. בחוץ טפטף גשם טורדני והיה עדיין חשוך כאמצע הליל. ‘ישנתי רק שלוש שעות’ הרהר בחוסר אונים. ידו הימנית הגבירה רעידתה. ניסה לאחוז בה בידו השמאלית אך ללא הועיל. הרטט גבר ולרגע חשב להטיח אותה בקיר עם הצבע הקלוף כדי להפסיק זאת. ‘חודש פברואר גשום מהרגיל השנה’, חלפה לפתע מחשבה במוחו והוא הרפה מידו. כאילו חיים משלה הופחו בה. הביט באשתו ונאנח. ‘מה היא חושבת לעצמה’, תהה בפעם המיליון, ‘הרי שנותיה הרבות עמה אך יכולותיה אַיִן’. ליבו נכמר בו עליה. זכר את הנערה התמירה, בעלת השיער המתבדר ברוח, בה נתקל במהרו לתחנת האוטובוס. זכר גם את השיער הגלי-ערמוני השזור בפסי דבש ואת זוג העיניים הירוקות שהביטו בו מופתעות מתחת למצח עגלגל. בעודו מסמיק ביקש סליחתה. מאז הם יחד.
“בואי, חזרי למיטה, את תתקררי”, דחק בה, נימת עדינות בקולו, בהחליקו על הסדין הבלוי שהיה אמור להיות מתוח על המזרן החדש שילדיהם קנו להם לרגל חתונת הזהב אך מעולם לא נראה כך. סדין שראה כביסות רבות ובאזורים רבים שלו כבר אפשר היה לראות מבעד לחוטי השתי וערב את התפרים של המזרן שמתחתיו.
“מה קרה לך, יצאת מדעתך? אני בדיוק לפני הפירואט המושלם שלי”, צווחה בגיל משוחרר והוא פחד שתעיר את השכנים. הם כבר העירו לו אמש שוב, ולפני עידן ועוד עידנים. הוא ידע שמרחמים עליו. הביטו בו בעין גנובה. ‘מסכן’, שמעם מלחשים במכולת ובחדר המדרגות כשחשבו שאינו מקשיב, גבר נאה ועדיין נראה טוב, צריך להישאר בבית ולטפל באשתו המטורללת.באותם רגעים חפץ להסתובב אליהם ולהעיף להם סטירה, שיסתמו את פיהם המרכל, המלכלך את תמתו, עלמה.
תמיד הבטיח שיטפל בה, שירגיע אותה, אך כל מאמציו היו לשווא. התרופה אותה רשם הרופא הייתה, במרבית הפעמים, נותרת מבוישת על השידה העמוסה לעייפה בירחונים שאהבה.הוא נהג להזכיר לה בהגישו את כוס המים, ממנה אהבה לשתות, אך היא סירבה לקחתה מידיו.
“אני אקח בעצמי”, ענתה בגאווה ילדותית, מטלטלת ראשה ושיערה המדובלל והדהוי מרחף כענן נוצתי בחלל החדר, כשדעתה שבה לבקרה לרגעים מועטים ומלאי חסד. צלילי השיר “אני רוקד בגשם” עם ג’ין קלי נשמעו ממקלט הרדיו ברקע ותאמו במדויק את קצב טיפות הגשם שתופפו על התריס שהיו חסרים בו מספר שלבים, כאילו ידעו באולפן איזה שיר לשדר, כי ידעו שאשתו עלמה, באמצע ריקודה.
“אתה רואה? הנה בא הפלייה”, צרחה בחדווה ונופפה בשתי ידיה, חלוקה מחליק מעליה, חושף מערומיה דוויי השנים. גופה הצליח לבצע סיבוב אחד מדהים ואז נשמעה צרחה אחרת, מלווה ברעש של שבירת חפץ כלשהו. כעת כבר זינק מהמיטה ובגניחת כאב כרע אליה על ברכיו.
“עלמה יקירה, עלמה, מה קרה?” ונגע בכתפיה וראשה שנטו בזוית משונה כלפי הזרוע.
“עלמה”, צעק וליטף לחייה.
היא לא זזה.
הושיט ידו אל כפתור המצוקה וניסה ללחוץ אך אצבעו לא נשמעה לו.
‘אלוהים, עשה שהלחצן המזורגג הזה יעבוד היום’, ושוב ניסה. הפעם נענתה האצבע הסוררת לתחנוניו והכפתור האדום השמיע את הזמזום המיוחל.
הוא נפנה אליה בהקלת-מה וניסה לדובב אותה.
“עלמה, עלמה, דברי אליי, זה אני דובי, הסתכלי עליי, הנה, רוצה כוס מים?”
פחד להזיזה, הרי שמע אלפי פעמים שאסור להזיז מי שנופל ואינו בהכרה.
טבל ידו במי הכוס ומשח על פניה הקמוטות, מנסה להשיב רוחה. עיניה היפהפיות הירוקות והענקיות כבר דהו מזמן, מבטן תועה ואינו מזהה אותו. הוי אלוהים, קול בכיו השבור נשמע בחלל החדר העלוב. ‘שיבואו כבר, שיבואו’, מלמל וליטף שערה הסבוך. לפתע חש ברטיבות סמיכה ודביקה. הוא משך ידו בבעתה וקרבה אל עיניו. לא היה סיפק בידו להרכיב משקפיו שעפו על הרצפה המרובבת, אי שם. ‘דם’, הבעיתה מחשבה את ראשו והביט שוב, אצבעותיו היו אדומות.
“הוי, עלמה, יקירתי, אהובתי, אל תעזביני עתה, אני זקוק לך, אני מצטער שכיניתי אותך בכל מיני שמות, לא התכוונתי באמת, הרי יודעת את שאני אוהבך, אל תשאיריני לבד”, בכה כעת, גרונו נשנק ואינו יכול לשאוף אויר.
החדר החל לסגור עליו. ניסה לקום ולפתוח את החלון. רצה לחוש אוויר קר וטרי מבחוץ. למרות ברכיו הכואבות משיגרון הצליח לעמוד. הוא הושיט ידו לעבר ידית החלון אך היא קצרה מלהגיע.
“הו אלוהים, עזור לי, איפה אתם יא בני זונות, איפה אתם כשצריך אתכם, כסף אתם יודעים לקחת, אבל כשמצלצלים אליכם, אתם לא מגיעים, בטח אין אף אחד במשרד, חורף, קר לכם ואתם בבית ישנים. אני זקוק לכם, יימח שמכם”, גרונו השתחרר והוא זעק עתה.
“הצילו, הצילו, אני צריך עזרה, הצילו, מישהו!”, בכה וניסה לזעוק שוב אך קולו בגד בו עתה.
במאמץ על טיפס על המיטה החורקת ושוב הושיט יד לפתוח את החלון. הפעם הצליח, משב רוח קר וחותך כסכין נהדף פנימה לחדר, משיב מעט את נפשו. בבואו להתגלגל חזרה לקצה המיטה, ניסה לגרור עמו את השמיכה כדי לכסות בה את אשתו.
“הנה, היא תחמם אותך עד שיבואו הפרמדיקים”, דיבר אליה והיא עדיין אינה עונה.
שובל דקיק של ריר נטף מזווית פיה השמוט על אריחי הרצפה האפורים, יוצר שלולית שקופה שזהרה באור המנורה הדלוח. הוא הניף בקושי רב את זרועו כדי למשוך את השמיכה ממקום כליאתה בין מסגרת המיטה ובמאמצים, שלא ידע כי עדיין מסוגל להם, השליכה על אשתו כשהוא מהדקה סביבה ומכסה היטב את גופה הגדול.
“עוד מעט יבואו”, ניחמה כדבר אם אל תינוקה שנפל וקיבל חבורה במצחו, “עוד מעט, כבר הודעתי להם”, מלמל כעת, רגוע מעט יותר ונשכב לידה, מכסה עצמו בשמיכה שחום המיטה עדיין נשתמר בה. הוא הידק ידיו סביב גופה הרך וחשב מעודד קמעה, ‘אשאר כך אתה, עוד מעט תתעורר וייקחוה לבית החולים והכול יהיה בסדר’.
* * *
עדיין היה חשוך אך קו האופק כבר החל להסתמן כפס דקיק ובהיר יותר. השחר עמד להפציע. שני פרמדיקים צעירים טיפסו במעלה חדר מדרגות חשוך. בכל קומה נאלצו ללחוץ מחדש על מתג החשמל. הם דפקו על דלת מס’ 13. משפחת חיות.
ועוד פעם.
ועוד פעמיים.
‘מה הולך פה’, תהו, מביטים אחד בשנייה, ‘הם לא פותחים’, “לא תהיה ברירה, ניאלץ לפרוץ אותה”, אמר הפרמדיק בחוסר בטחון. הוא היה פרמדיק ולא פורץ מנעולים. “אני יורד לרכב להביא משהו”, אמר, וכעת נשמע לחץ בקולו. הבחורה ניסתה שוב ושוב לצלצל בפעמון ולנקוש בדלת אך נותרה ללא מענה. ריח קלוש של עשן הורגש עתה בחדר המדרגות הקפוא ומלא הצחנה.
“זוזי מהדלת, אני פורץ אותה”, אמר הפרמדיק ובאבחת פטיש אחת נפרץ הבריח העתיק.
גל עשן אפרפר אפף אותם והם החלו משתנקים ומשתעלים.
“מה קורה פה? אתה רואה פה מישהו?”, שאלה הבחורה ופחד נשמע בקולה.
“כלום”, ענה ושניהם גיששו דרכם פנימה ואז נתקלו בדבר מה.
כשהדליקו את האור נבעתו לראות על הרצפה שמיכה מגולגלת ועשנה.
הסיפור לקוח מתוך הספר “ציקלון הזכרונות” בהוצאת כתב. הספר מאגד סיפורים קצרים שהתחרו בתחרות של פרוזה ישראלית חדשה בנושא “הגיל השלישי” . הספר יצא לאור השבוע ונמכר בחנויות המובחרות. הסיפור “הרקדנית” זכה במקום השני בתחרות.
גילוי נאות: ניסים כ”ץ היה אחד השופטים בתחרות.