מחזאי וסוכן חשאי : על כריסטופר מארלו
מאת אלי אשד
לאחרונה יצא לאור בתרגום לעברית של מאיר ויזלטיר המחזה של כריסטופר מארלו "דוקטור פאוסטוס", הנחשב לאחד המחזות החשובים ביותר של התיאטרון האנגלי בתקופה שלפני ואחרי שייקספיר. המחזה עוסק במכשף מהמאה ה16 הנחוש בדעתו לדעת הכל ולחוות הכל, גם הדברים המרושעים והשטניים ביותר, ובמיוחד להעלות מהאוב את היפהפייה הנודעת מימי מלחמת טרויה הלנה היפה. עבור הידע והכוח שהוא מביא עימו הוא מוכר את נשמתו לשד מפיסטופלס.
זוהי דמות שהיא כנראה שיקוף של מחבר המחזה ושל אנשים שהכיר, וזאת הזדמנות טובה לעסוק במחבר של המחזה הנחשב לגדול המחזאים האנגליים בזמנו של שייקספיר. הוא היה זכור אפילו אם היה כותב אך ורק את יצירתו הראשונה הלא ידועה ברובה "הירו לולאנדר" אך שכוללת את אחת השורות הידועות היום לכל דובר אנגלית אף כי רוב האנשים אינם יודעים כי הוא חיבר אותה:
"מיהו שאהב ולא אהב מן המבט הראשון?”
ואף יש כיום אנשים שחושבים שהוא הוא שייקספיר (שידוע בוודאות שהושפע ממנו עמוקות, יותר מכל כותב אחר), או יותר נכון כתב את המחזות שהופיעו תחת שם המחבר "ויליאם שייקספיר".
תמונה שחושבים שהיא פורטרייט של כריסטופר מארלו.התגלתה במאה העשרים.
כריסטופר מארלו היה הומוסקסואל וסוכן חשאי של המלכה אליזבת. הוא מת בקטטה שיש הרואים בה מזימה לחסלו.
בין מחזותיו הוא יצר את היצירה האנטישמית הקלאסית "היהודי ממלטה", שהשפיעה עמוקות על "הסוחר מוונציה" של שייקספיר והדמות של שיילוק (שאמנם הוא פחות מרושע ושטני מהדמות שיצר מארלו) והיא מעין גירסה מוקדמת של "הפרוטוקולים של זקני ציון" בהצגת היהודי כמפלצת אנושית כל יכולה.
מארלו המחזאי
מי היה כריסטופר מארלו המחבר המרתק והמיסתורי של "דוקטור פאוסטוס"? לא כל כך ברור. מה שברור זה שהוא היה המחזאי החשוב ביותר בתקופה של שייקספיר לפני שייקספיר. ומסתבר שהיו לו חיים אפלים ביותר ומוות כנראה אפל עוד יותר.
כריסטופר מארלו (1564-1593) היה משורר ממדרגה ראשונה ומחזאי מעולה, הוא המציא את הדרמה האנגלית המודרנית שעד אליו הייתה פרימיטיבית למדי. הוא היה הראשון למשוררים הטרגיקנים הגדולים בשפה האנגלית, והוא היה אדם בעל רוח עזה שהשיג שיאים של יופי מופלא בשפה האנגלית בעשרים ותשע שנותיו הקצרות. הוא כתב שבעה מחזות אשר הנושא העיקרי שבכולם הוא מאוויי האדם ושאיפתו לכוח השלטון ולידע.
לרוע המזל רוב מחזותיו הגיעו אלינו בנוסחים משובשים, ולרוב לאחר שעברו עליהם ידיים של אנשים אחרים, ובמיוחד "דוקטור פאוסטוס", מחזה שלמרבית הצער הגיע אלינו רק בגירסה מקוצצת מאוד מהגרסה המקורית של המחבר, למעשה בשתי גרסאות שונות מאוד זו מזו.
מארלו היה בן סנדלר, שקיבל מילגה ללמוד בקמברידג' באוניברסיטה, על מנת לפתוח בעקבותיה בקריירה כנסייתית. אך הוא הפר את התחייבותו זאת. לאמיתו של דבר, באוניברסיטה הפך לכופר בעיקר, והואשם בכך שהיה אתאיסט. כמו כן באוניברסיטה הפך לסוכן חשאי של הממלכה.
במחזותיו יצר מארלו טיפוס חדש של גיבור – איש הראנסאנס האופטימי שאין גבול לכוחותיו ויכול להשיג את כל שאיפותיו שהן מעבר לטוב ולרע.
כך היה למשל במחזה החשוב הראשון שלו "טמבורליין" שהתבוסס במעט על דמות היסטורית הכובש הטאטרי טימור לנג, שהקים אימפריה אדירה מסמארקנאנד והביס את אף את המעצמה התורכית. מארלו לקח את הדמות ההיסטורית, שינה אותה לחלוטין, ותיאר את עלילותיו של רועה סקיתי עני, שהודות לנחישות, לאנרגיה כריזמטית, ולאכזריות מוחלטת, משיג צבא וכובש עמו את כל ארצות המזרח, ולמעשה את רוב העולם המוכר. גיבורו של מארלו הוא מעין אדם עליון, שכמוהו לא ראה העולם הנוצרי. הגיבור הוא מעין אל שעושה מה שמתחשק לו. הוא אמנם מת לבסוף, בחלק השני של המחזה, שאותו כתב מארלו בעיקר בגלל דרישת הקהל והמפיקים, וממלכתו קורסת, אך לא בגלל שגיאה יוצאת דופן, אלא בגלל משום שהכל קורס ומת בסופו של דבר. אין בכך שום מוסר השכל מלבד זה שכולם ללא יוצא מהכלל הם בני תמותה..
אבל משום כך אולי עדיף למות לאחר שכבשת אימפריה ענקית …..
דוקטור פאוסטוס
כנראה כבר ב1588, לכל המאוחר, הגיע לידיו התרגום לאנגלית של הספר הגרמני שיצא זה עתה לאור בגרמניה, על המכשף שמכר את נשמתו לשטן, דוקטור פאוסטוס ב1587. מה שמראה על התפוצה המהירה עד להדהים של ספרים באירופה, שיכלו לעבור מארץ לארץ. ואולי היה בידיו מקור לטיני שקדם לספר זה שלא הגיע לידינו.
אלא שמארלו לא השתמש רק בספר הגרמני כמקור, הוא השתמש גם בספרי כישוף אמיתיים שהגיעו לידיו מאת מכשפים ידועים של התקופה כמו קורנליוס אגריפה, וככל הנראה התבסס ביצירת הדמות גם על אנשים שהכיר אישית, או ששמע עליהם, כמו הפילוסוף האיטלקי ג'ורדגנו ברונו. ששהה באותו הזמן באנגליה, ועל המכשף והסוכן החשאי ג'ון די. כתוצאה מכך המידע שמובא במחזה על כישוף, והלחשים השונים שמושמעים בו, היו אותנטיים יותר מאשר אלו שבכל יצירת ספרות אחרת של התקופה, שכן הם התבססו על מחקר עמוק ועל מקורות אמיתיים.
לאמיתו של דבר מחזה זה היה הראשון בעולם הנוצרי שבו הוצג המכשף לא כדמות שלילית לחלוטין, ולקורא היום ברור שאהדתו של המחבר נתונה לו.
המחזה זכה מיד להצלחה עצומה הצלחה שלא הייתה כמוה בתיאטרון האנגלי להוציא מחזהו הקודם של מארלו "טמבורליין". שורות ממנו היו מעט מוכרות לכל, כמו מהקטע המפורסם שבו רואה מארלו (???) את הלנה היפה מטרויה (שהיא אמנם רק צל או שד ולא ההלנה האמיתית) ומצהיר בתדהמה:
(בתרגום מאיר ויזלטייר)
"פנייך אלה הם אשר השיטו
אלף אניות בים לטרויה
לשרוף את מגדליה עד עפר
הלנה המתוקה, הפכי אותי לבן אלמות בנשיקה אחת.
"דוקטור פאוסטוס" נחשב בעיני הקנאים הדתיים באנגליה למחזה מסוכן במיוחד, וכותבים שונים סיפרו לעתיד שבעת הצגות שלו הופיעו לתדהמת הכל שדים אמיתיים שגרמו לבהלה המונית בקהל.
מארלו האנטישמי
היצירה הידועה ביותר לשמצה כיום של מארלו היא מחזהו האנטישמי "היהודי ממלטה", אולי המחזה האנטישמי ביותר בספרות האנגלית כולה, שגיבורו הוא יהודי מפלצתי בשם בר –אבא, המבצע מעשי רצח המוניים, והוא למעשה הרוצח הסדרתי הראשון בספרות.
בר אבא הוא שד הנהנה ממעשי רצח. הוא מצית כנסייה והורג את בתו. הוא מרעיל בארות, ומפיץ את המגפה של המוות השחור. הוא שוטם את כל אשר נשמת חיים באפו. בפיו מושמים דברי כפירה באל. וכל זה למה? משום שמושל מלטה הנוצרי פגע בו והחרים את רכושו על מנת לשלם ארנונה לתורכים השולטים במקום. בפגיעה זאת מתחילה פקעת פשעים של פראות אכזרית ושל תככים שטניים.
"עת אשוטט עם רדת הליל " מכריז בר אבא,
"ארצח חולים תחת הקירות
או שארעיל דרך בארות
לטובתם של גנבים נוצרים"
שנאתו של בר אבא לנוצרים גוברת אפילו על אהבת הכסף שלו והוא נהנה לרקום מזימות שיביאו למותם של רבים ככל האפשר מהם. אך בסופו של דבר לאחר שהביא לחיסולו של צבא התורכים, מושל מלטה הנוצרי מצווה לשרוף אותו וכך הוא בא על עונשו.
ככל הנראה "הסוחר מונציה" של ויליאם שייקספיר וגיבורו היהודי שיילוק נוצרו בהשראת היהודי ממלטה, אלא שאפילו שיילוק שתובע ליטרת בשר מלווה נוצרי הוא דמות שטנית הרבה פחות מבר אבא של מארלו. אמנם בביוגרפיה חדשה של מארלו מוסבר שלאמיתו של דבר מארלו מזדהה דווקא עם הדמות של היהודי הנבל, ויש להבין את המחזה כסוג של הומור, אבל ספק עם צופה התיאטרון האנגלי הממוצע יכול היה להבין זאת כך. "היהודי ממלטה" היה המחזה הפופולארי ביותר של התקופה, פופולארי אפילו יותר מדוקטור פאוסטוס, ונראה שהידיעות של רוב האנגלים על מיהם ומהם היהודים, אומה שכלל לא נמצאה בארצם, נלקחו ישירות ממנו.
מארלו הסוכן החשאי
מארלו היה סוכן חשאי של המלכה אליזבת, ושל מפקד השירות החשאי שלה, פרסי ולינגהם.
הוא היה סוכן חשאי מעת היותו סטודנט בקמברידג' (אוניברסיטה שנודעה לימים כבית גידול לסוכנים כפולים כמו קים פילבי ורבים אחרים), והיה אחד הסוכנים הבריטיים הראשונים, שכן השירות החשאי הבריטי הוקם בידי פרנסיס ולסינגהם רק כמה שנים קודם לכן.
מה בדיוק עשה עבור המלכה זה לא בדיוק ברור, שהרי היה זה סודי ביותר. נראה שבין השאר הוא נשלח לעיר הצרפתית ריימס, התמזג בין הקתולים והאנגלים ששכנו שם, וחיפש אחרי מידע על תוכנית פלישה אפשרית שלהם לאנגליה, בשיתוף פעולה עם הספרדים שתכננו את מתקפת הארמדה הגדולה שלהם על אנגליה, או התנקשות במלכה אליזבת שהייתה עבורם כופרת מרושעת.
נראה שמארלו פעל שם כסוכן כפול, כמי שמעמיד פנים שהוא סימפטי לקתולים אך למעשה דיווח עליהם לשירותי הביון של המלכה. ככל הנראה הוא הצטיין בעבודתו.
שלטונות האוניברסיטה שעניין היעדרויותיו הבלתי מוסברות נודע להם, הניחו שהוא הפך להיות קתולי בעצמו, וסירבו לתת לו תואר אקדמאי. אך לתדהמתם הם קיבלו מיכתב ממועצת המלכה שהורה להם לתת למארלו את התואר שלו ללא בעיות, שכן הוא רק פעל בשירות הוד מלכותה, ושעליהם לעשות הכל כדי לחסל כל שמועה זדונית שיש עליו.
לאמיתו של דבר נראה שהיו עוד מחזאים באותה תקופה שעבדו בשביל השירות החשאי. ביניהם היה אנתוני מונדי, מחזאי שכיום אינו ידוע כמעט פרט לכך שהוא אחד האנשים הראשונים שכתבו על הדמות של רובין הוד. מונדי נשלח כסוכן כפול לאיטליה לאסוף שם מידע על האנגלים הקתולים ששהו שם, ועלולים היו לסכן את המלכה אליזבת. לאחר מכן שימש כתועמלן נגד הקתולים, והיה לו תפקיד בלכידתו של מנהיג הישועים אדמונד קמפיון שהוצא להורג לאחר לכידתו.
מונדי כתב גם הוא מחזה על מכשפים, נושא שכנראה העסיק מאוד את השירות החשאי ואנשיו. השירות החשאי העסיק גם את המכשף והאסטרולוג של המלכה הד"ר ג'ון די שמספרו היה 007, המספר של ג'יימס בונד. בשנות השמונים די היה באירופה כנראה גם בשליחות השירות החשאי. הוא הגיע לפראג של הקיסר רודולף, שהיה ידוע בעניינו העמוק בכישוף ובעל טבעי, והועסק שם במשימות כישופיות שונות כמו יצירת זהב, אך לבסוף סולק משם בחשדות כנראה נכונים שהוא סוכן אנגלי.
אנשי השירות החשאי שהיו מודעים היטב למעשיו של די, החלו להתעניין בנושא הכישוף. לא רק מארלו כתב על מכשפים, גם הסוכן החשאי אנתוני מונדי, וגם יריבו של מארלו רוברט גרין, כולם כתבו על מכשף כגיבור, ונראה שבמחזות אלו יש גם רמזים לג'ון די.
לדעת מאיר ויזלטיר ייתכן שהדמות של מפיסטופלס במחזה דוקטור פאוסטוס מבוססת ישירות על ראש השירות החשאי הבריטי ולזינגהם, או על פונקציונר בכיר אחר מסוג זה, מאחר שלדעתו לדמות הזאת, פקיד עלוב ולא באמת מרשים, חייב להיות מודל אמיתי.
מארלו היה קשור בימי חייו הקצרים לכל מיני טיפוסים שבלשון המעטה לא היו אנשים "מן הישוב". בין השאר היה קשור לחוג שכונה "בית הספר של הלילה" של וולטר ראלי אציל מפורסם בחצר המלכה, וממגלי יבשת אמריקה. חוג שבו אינטלקטואלים שונים, משוררים, מתמטיקאים, חצרנים, מדענים וכאלו שהתעניינו בכישוף (באותה התקופה לא היה הבדל רב בין הדברים עם כי בן זמנו של מארלו, פרנסיס בייקון, היה בין הראשונים שהחלו להפריד בין השניים) היו נפגשים כדי להחליף דעות ורעיונות.
בין האנשים שהיו קשורים לחוג הזה היה האיטלקי המפורסם ג'ורדנו ברונו, פילוסוף שריננו עליו ובצדק שהוא עוסק בכישוף הרמטי, סוג כישוף קדום מהעולם הפגאני, ושהוא כופר שלימים הוצא להורג בשריפה בידי הותיקן, עקב דעותיו הרדיקליות, שכללו בין השאר את הטענה שהיקום הוא אינסופי.
נראה, על סמך טענות של אנשים שונים שהכירו את מארלו שבחוג זה ובמקומות אחרים, שמארלו היה נוהג להשמיע דעות כפירה קיצוניות באופן מיוחד, שלעיתים זעזעו את שומעיו. אם כך, היה סביר להניח שהדבר רק שעשע את הבוסים של מארלו, שהרי רוב האנשים שעבדו בשירותם היו טיפוסים מפוקפקים בדרך זאת או אחרת. לפחות עד שלב מסויים כאשר זה החל להיות מסוכן עבורם.
למארלו, שהיה כנראה בעל מזג חם, הייתה היסטוריה של הסתבכות באירועים אלימים. בספטמבר 1589 כנראה זמן לא רב לאחר שחיבר את דוקטור פאוסטוס, נקלע מארלו לקטטה סוערת עם בעל פונדק בשם ויליאם ברדלי. החרבות נשלפו. תומאס ווטסון, חברו של מארלו ומשורר בזכות עצמו, מיהר להתערב ובלהט האירועים דקר את ברדלי בחזהו. הדקירה הייתה קטלנית. שני המחזאים נשלחו לכלא. מארלו לתקופה קצרה בלבד (אולי מפני שמישהו שם למעלה, בשירותים החשאיים, התערב לטובתו?) ווטסון לחמישה חודשים. הם זוכו מאוחר יותר על בסיס הטענה כי ברדלי התגרה בהם, וכי הם פעלו מתוך הגנה עצמית.
שונאו הגדול של מארלו היה מחזאי אחר בשם רוברט גרין. גם הוא, כמו מארלו, היה בוגר אוניברסיטה, וכמו מארלו הוא בא מרקע צנוע. אביו היה בונה אוכפים והוא עצמו היה טיפוס מפוקפק למדי, שביזבז את כספה של אישתו, ונטש אותה ואת ילדם המשותף עבור פילגש בעלת עבר מפוקפק. בגיל 32, שכבר היה גיל מבוגר מאוד באותה התקופה, הוא גסס בצורה איטית ומכוערת ושערו כוסה בכינים, אך הוא הצליח לכתוב את יצירתו האחרונה – אסופת הגיגים על מכריו המחזאים – שהוצגו ברמזים שונים, שהיו שקופים ליודעי דבר ומקורבים, ושהתבססה באופן רופף על סיפור חייו, וכללה הערות לא נעימות על שייקספיר, והתקפות על מארלו שככל הנראה היה שנוא עליו במיוחד, אולי משום שקינא בו ובכשרונו.
לאמיתו של דבר, המחזה המפורסם ביותר שכתב גרין "הכומר ביקון והכומר בונגי (1589?) היה על המכשף רוג'ר בייקון, היוצר ראש מברזל שמשיב לו על שאלותיו, כנראה בחיקוי לדוקטור פאוסטוס של מארלו. יש במחזה מכשף המוצג בצורה כמו סימפטית, אך בהחלט אין בו את המשיכה לידע ולכישוף של מארלו. בסיום המחזה הכומר רוג'ר בייקון (דמות היסטורית) מחליט לנטוש את עולם הכישוף.
בסוף ימיו של גרין התיעוב והקינאה שחש למארלו הפכו לשנאה עזה. מארלו הואשם בידי גרין באתאיזם, טענה חמורה ביותר באותה התקופה המשוגעת לדת, אם כי כנראה לא רחוקה מהאמת כפי שנראה.
מארלו המשיך לאחר "דוקטור פאוסטוס" ו"היהודי ממלטה" וחיבר עוד שני מחזות לפחות. הוא כתב את אדוארד השני (שתורגם גם הוא לעברית בידי מאיר ויזלטיר) שתיאר את חייו של מלך אנגלי הומוסקסואל, שמוצא את מותו מידי אשתו האכזרית ואביריו.
המחזה האחרון שלו ככל הנראה היה "הטבח בפאריז" שהשתמר רק בחלקו, מאחר שהודפס מזכרונות השחקנים ולא מכתב יד כלשהו. המחזה מתאר את אירוע שהתרחש בילדותו של מארלו של טבח הפרוטסטנטים הצרפתים ההוגנוטים בידי הקתולים בצרפת. המחזה התבסס ככל הנראה על חוויותיו בצרפת, ששם שירת כסוכן חשאי של המלכה אליזבת.באיזה עניינים בדיוק הוא עסק שם בתפקידו זה איננו יודעים.
אנחנו כן יודעים למארלו היה פטרון חזק בשירות החשאי הבריטי – תומאס ולסינגהם,ראש השירות – שבביתו הוא חי ב1593 אולי בסוג של קשר הומוסקסואלי נסתר. אלא שאז חל שינוי דרמטי ומסוכן בחייו.
מארלו הכופר
השלב הזה הגיע ב-1593 כאשר מכר וותיק ואוייב נסתר של מארלו בשם ביינס, שעמו כבר היו לו התקלויות לא נעימות בעברו בעת ביצוע משימה חשאית בחו"ל, שלח מכתב לרשויות האנגליות שבו האשים את מארלו בדברי כפירה. האשמה חמורה מאוד אז באנגליה. לאמיתו של דבר, דברי הכפירה שאותם השמיע מארלו היו בין הנועזים ביותר שהושמעו עד אז ולפחות נשמרו בכתב.
לטענת ביינס (שאולי הגזים והקצין, אבל בסופו של חשבון נראה שהוא מדווח על דעות שאכן היו למארלו) בין השאר הוא הכריז כי אילו הטילו עליו לכתוב את ספרי הקודש של דת חדשה היה כותב אותם טוב יותר מהכתבים הקיימים, ושהברית החדשה כתובה בצורה מקושקשת ומבישה (אם כי ייתכן בהחלט שהוא התכוון כאן מבחינה ספרותית דווקא).
מארלו המשיך וטען כי המלאך גבריאל התהולל עם רוח הקודש כי הרי הוא הביא את הבשורה על הולדת ישו למרים. כי ישו הנוצרי, האלוהים של הנצרות, היה ממזר ואימו זונה נואפת. כן טען כי ישו ידע על דרך הניאוף את האישה שאותה פגש משומרון ואחותה שהיו זונות.
הוא האשים את ישו הנוצרי בקיום יחסי מין הומוסקסואליים עם תלמידו "האהוב" יוחנן. טענה מזעזעת במיוחד עבור בני התקופה, שכמוה לא נשמעה עד אז מעולם בבריטניה וברוב אירופה. מארלו סיכם כי היגיע לישו למות יותר מאשר לפושע ששוחרר במקומו בדרישת היהודים בר אבא , וכי היהודים הכריעו בעניין נכונה, למרות שבר אבא היה גם גנב וגם רוצח.
הוא גם טען שפלוני בשם ריק צ'ולמלי הודה שהנימוקים של מארלו שיכנעו אותו להיהפך לאתאיסט גם הוא.
ייתכן בהחלט שההאשמות נגד מארלו היו מוגזמות, מצד איש ששנא אותו אישית, אבל החוקרים חושבים שבכל אופן היה להם בסיס בדברים שמארלו אכן חשב ואמר בחוג חבריו, גם עם בעיקר על מנת להדהים ולזעזע. ורמזים לרעיונות אלו אפשר למצוא גם במחזותיו.
מארלו הסתבך באביב 1593 בעוד צרה. ברחבי לונדון החלו לצוץ אז מודעות הסתה חמורות נגד מהגרים ובהן מספר שורות משיר שנטל את השראתו מן המחזות הפופולאריים של התקופה כולל מהמחזה "טמבורליין" של מארלו, והיא אף נחתמה בידי "טמבורליין". הממשלה חששה שכרזות כאלו עלולות לעורר מהומות כנגד הזרים. הממשלה הייתה עצבנית מאוד בגלל מודעות כאלו והיא השקיעה כספים רבים בריגול אחרי אזרחיה, בתקופה כזאת לאיש לא היה עניין למשוך את תשומת ליבם השלילית של השלטונות.
השלטונות חשדו במארלו שהוא כותב הכרזה האלמוני. משנודע להם שהוא מתגורר עם תומאס קיד, מחזאי ידוע אחר באותה התקופה, מחבר המחזה המפורסם של התקופה "הטרגדיה הספרדית", וידידיו ושותפו לדירה של מארלו (ולשעבר שותפו במעון באוניברסיטה), הם הגיעו לדירה, אך לא מצאו את מארלו. הם ערכו חיפוש בחדריו, ומצאו דפים שעליהם מצאו דברי כפירה ונאצה נוראים במיוחד. קיד, שנחקר בברוטליות, אמר שכל הניירות שייכים למארלו.
לאחר שהוא עבר עינויים בבית הכלא, קיד האשים את מארלו שהוא "חילוני ערל לב ושתיין גדול", ומעל לכל מחלל קודש ואתאיסט. העינויים שעבר שברו את קיד והוא מת בגיל צעיר בן 36 וב1594. אלו היו אישומים חמורים בעליל שהצטרפו להאשמות מקבילות של רוברט גרין לפני מותו. מארלו היה בצרה צרורה.
מארלו הובא לפני מועצת המלכה, תושאל ושוחרר בערבות, שחייבה אותו להישאר בכל רגע נתון ברדיוס של 29 קילומטר מאנשי החצר, כדי שאפשר יהיה לדון בעניינו במהירות, בכל רגע שמאשימיו יחפצו להתפנות אליו. במקרה הטוב, העונש שציפה למארלו היה חיתוך אוזניו, במקרה הרע עונש מוות.
האשמות כאלו היו מסוכנות בבריטניה. אם היו מגיעות לאוזן לא נכונה הם עלולים היו להביא להוצאות להורג. הם סיכנו גם את הבוסים של מארלו, והחוקרים כיום משערים שלהאשמות האלו היו קשר למותו המסתורי של מארלו בקטטה.
רק בשנות העשרים של המאה הקודמת התגלו הפרטים המדוייקים של הפרשה, כאשר התגלה דו"ח של חוקר מקרי המוות מהתקופה על מותו של מארלו, שקבע שהמדובר היה בקטטה בין חברים.
הנה הפרטים: בערב מר ונמהר הלך מארלו לשתות ויסקי עם שלושה טיפוסים מפוקפקים, כולם קשורים כמוהו לשירות החשאי של אליזבת, בביתה של האלמנה אליונור בול בדטפורד שבדרום מזרח לונדון. השלושה היו אינגרם פריזר סוכן חשאי ידוע בחוגים אלו, ניקולס סקרס עוזרו ואיש סודו של פריזר, ורובט פולי אף הוא סוכן חשאי בכיר ביותר של הממשלה .
פולי היה לא אחר מהאיש שחשף את מזימת בבינגטון של התנקשות בחייה של המלכה אליזבת בידי תומכים של הטוענת לכתר המלכה הסקוטית הקתולית מארי סטיוארט, שהייתה כלואה אז בידי אליזבת, והביא בכך להוצאתה להורג של מרי סטיוארט מלכת הסקוטים ב-1587. פולי היה טיפוס ערמומי ומסוכן מאין כמוהו גם בחוגי השירות החשאי .
לאמיתו של דבר, גם הפונדק שבו שהו היה מקום הקשור לרשת הריגול של הממשלה. שם על פי הדוח של חוקר מקרי המוות פרץ סכסוך בנוגע לחשבון. מארלו אדם שהאלימות מעולם לא הייתה רחוקה ממנו, לא מילולית ובהחלט לא פיזית, אחז פגיון וניסה לדקור את עמיתו אינגראם פריזר. פריזר לפי הדו"ח ניסה להגן על עצמו, סובב את כלי הנשק חזרה אל מארלו ודקר אותו במצח, מעל העין הימנית, מיקום שנשמע על פניו מעט בעייתי למהלומה קטלנית. מארלו מת במקום. פריזר נמצא עם כך אשם רק בהתגוננות, והוטל עליו רק עונש מאסר. כעבור חודש קיבל חנינה מהמלכה, שוחרר וחזר לשרת כסוכן חשאי. לימים קיבל תואר אצולה.
כך לפחות לפי הגרסה הרשמית. אולם נראה כיום שגירסה זאת מסתירה יותר משהיא מגלה.
מי נתן את ההוראה ?
רומן היסטורי על ימיו האחרונים של כריסטופר מארלו.
ישנן שאלות חמורת לגבי אותה פרשה: לרגל מה נפגשו אותם ארבע הסוכנים חשאיים בפונדק שהיה קשור לשירות החשאי הבריטי? מה היו הנושאים שבהם דנו כל היום? איך זה שפולי וסקרס לא התערבו בקרב הסכינים ולא ניסו להפריד בין השניים?
כל החוקרים היום על מארלו מאוחדים במעט מאוד דברים, אולם כולם מאוחדים בלפחות דבר אחד – בשכנוע שפרשת מותו של מארלו היה בה הרבה יותר מהנראה לעין, והייתה כאן כמעט בודאות מזימה נגד מארלו, שסיכן עם פיו הגדול כמה בכירים בשלטון האנגלי. וכי המדובר היה בהוצאה להורג של מארלו בפקודתו של בכיר בממשל.
מארלו היה שקוע כל כך עמוק בעולם המזימות האליזבתיאני שאין זה מפליא כלל שמת כפי שמת כנראה בפקודת בכיר בממשלת המלכה.
השאלה היא רק מי היה הבכיר הזה, שכן מסתבר שהיו לא מעט בכירים שהיה להם אינטרס לסתום את פיו של מארלו לתמיד.
אלו כללו את ידידו הטוב של מארלו תומס ולינגהם, את חבורת בית הספר של הלילה של ולטר ראלי ,שמארלו היה עלול לסכן אותם אם היה פותח את פיו לגביהם כאשר היה עובר עינויים כפי שהיה צפוי לעבור, והיו גם אחרים.
רומן היסטורי של אנתוני בורג'ס על ימיו האחרונים של מארלו.
יש החושבים שלא מן הנמנע שהרצח אף היה בפקודת המלכה אליזבת עצמה. אבל זה לא סביר. מדוע שהמלכה אליזבת עצמה שהיו לה אלף ואחד עיסוקים חשובים תהיה מעורבת בגורלו של סוכן חשאי נמוך דרגה? וככלות הכל אם מצאה שמארלו הוא מסוכן, כל שהיה עליה לעשות היה לשלוח אותו רשמית למאסר ולהוצאה להורג. היא לא הייתה צריכה להכין מבצע רצח מתוחכם באופן יחסי.
סביר הרבה יותר להניח שהוא היה בפקודת אחד מבכיריה, שפיו הגדול של מארלו סיכן אותו פשוטו כמשמעו.
אבל יש הטוענים שהמזימה שללא ספק הייתה מאחורי הרצח של מארלו כלל לא הייתה מכוונת כנגדו אלא לדווקא למענו.
האם היה מארלו שייקספיר ?
כאשר מת מארלו הוא הוכר כגדול מחזאי התקופה, עמיתו ויליאם שייקספיר היה עוד מחזאי בינוני בהשוואה. אם שייקספיר היה מת באותה השנה, מארלו היה נחשב היום כגדול בין השניים.
רק אלוהים יודע אילו הישגים גדולים צפן העתיד למארלו. אם היה ממשיך לחיות ייתכן שהיינו מדברים לא מחזאי גדול אחד של התקופה, שייקספיר, אלא על שניים גדולים מארלו ושייקספיר.
לרוב החוקרים אין ספק שמארלו היה קשור בצורה אינטימית לשייקספיר כיוצר ), שהשפיע עליו יותר מכל אחד אחר, ובחלקים חשובים אף שיתף פעולה עם שייקספיר, במחזותיו המוקדמים ביותר כמו הנרי השישי, ריצ'רד השלישי ואחרים.מן הסתם מארלו היכיר את שיקספיר אישית והיטב
אלא שיש המרחיקים לכת גם מכך.
בראשית המאה העשרים סטיסטיקאי בשם תומס מנדנטאל טען שלכל מחבר יש תבנית מילים שונה מכל אחד אחר, וכי אם אפשר לזהות תבניות זהות במשפטים של מחברים אז המדובר באותו המחבר. מנדנטאל טען שהוא מצא זהות בין תבניות המשפטים של מארלו ושייקספיר דהיינו אותו האדם כתב את המחזות של שניהם, אולם חוקרים אחרים הפריכו את טענותיו.
עם זאת לאורך השנים נשמעו טענות שמארלו לא מת באותה קטטה נמהרת. הוא המשיך לחיות והוא זה שכתב את מחזותיו של שייקספיר. הוא היה בגילו של שייקספיר, מבוגר ממנו בחודשיים, וללא ספק היה לו את הכישרון הנדרש.
יש לציין שמארלו אינו המועמד היחיד לתפקיד שהאיש שבאמת היה שייקספיר או כתב את מחזותיו תחת שמו. למעלה מחמישים מועמדים שונים הוצגו לתפקיד זה כמו הרוזן אוקספורד, הרוזן דרבי, פרנסיס בייקון, קבוצה של יוצרים ורבים אחרים. אפילו שמותיהם של המלכה אליזבת המלך ג'יימס הועלו בהקשר זה.
אבל מארלו הוא ללא ספק המשכנע מכולם. מבין כל המועמדים הוא היחיד שהיה מחזאי מקצועי, וללא כל ספק היה לו כישרון ספרותי שיכול היה ליצור את את היצירות של שייקספיר אם אכן היה כותב אותם. מחזותיו הידועים השפיעו ללא כל ספק על שייקספיר או על האיש שכתב את מחזותיו.
אבל צרה צרורה הרי מארלו נהרג בקטטה או בהתנקשות ב1593 כאשר שייקספיר רק החל להתפרסם.
הועלתה התיאוריה שהייתה כאן מזימה מסובכת וטיפוסית לשירותים החשאיים, אף יותר שממה שנהוג לחשוב. אם זה היה באמת רצח פוליטי כפי שנראה מדוע בוצע דווקא בדרך זאת? ומדוע דווקא בידי האנשים האלה שאמנם היו טיפוסים אפלוליים עד כמה שרק אפשר אבל אף לא אחד מהם היה רוצח מקצועי? האם לא היה פשוט יותר לשלוח מתנקש מקצועי שיחתוך את גרונו של מארלו בסימטה אפלה וכך לסגור עניין בלי חשדות מיותרים שחייבים היו להיווצר כתוצאה מהחיסול כפי שבוצע?
המסקנה של כמה חוקרים מודרנים היא כי מותו של מארלו פוברק על מנת להצילו מהחקירה על דיעותיו שהייתה מביאה לעינויים ולמוות איום ככופר וכאתאיסט.
מישהו אחר מת במקומו, אולי איזה קבצן שיכור. חוקר מקרי המוות שוחד על ידי ולסינגהם, והוא התיר את קבורתו של הנרצח האלמוני תחת שמו של מארלו בקבר אלמוני, ואילו מארלו בילה את עשרים השנים הבאות תחת זהות של אדם אחר במקום מסתור. אולי בקנט או באיטליה תחת חסות פטרונו ואולי מאהבו הנסתר תומס ולסינגהם ראש השירות החשאי של אליזבת, ובמשך אותה התקופה הוא זה שכתב אתה מחזות שפורסמו תחת שמו של שייקספיר.
התומך הידוע בתיאוריה הזאת היה סוכן עיתונות ניו יורקי בשם קלוין הופמן שחקר את העניין במשך 20 שנה. ב1965 השיג אישור לפתוח את קברו של תומאס ולסינגהם בתקווה למצוא שם כתבי יד ומכתבים שיוכיחו את טענתו שמארלו המשיך לחיות וכתב את שייקספיר.
לטענתו מארלו הוא זה שכתב את כל היצירות שיוחסו לשייקספיר. שייקספיר חסר ההשכלה לא יכול היה ליצור יצירות מושלמות ונפלאות כאלו. בעוד מארלו כפי שאנו יודעים היה בעל השכלה גבוהה, אם כי במוצאו לא היה גבוה בהרבה מזה של שייקספיר. הוא היה בן סנדלר.
המזימה לפי הופמן הייתה זאת :
וולסינגהם חשש ובצדק רב שבגלל דברי הכפירה שלו מארלו יועלה על המוקד. הופמן סבר שתומאס ולסינגהם הוא מר ו.ה. אשר לו הקדיש שייקספיר סונטות של אהבה. והוא היה אהובו של מארלו ההומוסקסואל.
כדי להצילו ביים ולסינגהם מעשה רצח. אדם אחר נקבר במקום מארלו, ואילו מארלו חי שנים רבות ובינתיים כעיסוק צדדי או עיקרי, כתב את כל מחזותיו של שייקספיר, שם שבו החל להשתמש עוד כמה שבועות לפני "רציחתו".
בסופו של דבר הופמן לא מצא דבר, אפילו לא את גופתו של ולסינגהם שנקבר כך הסתבר במקום אחר. אמנם היו שם כמה ארונות קבורה אחרים שהוא רצה לפתוח אבל זה כבר נאסר עליו.
בכל אופן הוא הפיק מהעניין רב מכר ענק בשם "רציחתו של האיש שהיה שייקספיר" שזכה בביקורת קטלנית במוסף הספרים של "הטיימס" לכינוי "פיסת קשקוש". ובכל זאת הוא מצא לעצמו תומכים, והיום יש אגודת תומכי מארלו שטוענים שמארלו היה שייקספיר. בין המשתכנעים היה ב2002 הכומר הראשי של כנסיית וסטמינסטר בלונדון שבה קבורים גדולי העם הבריטי, שהחליט שיש לנקוט צעד יוצא דופן, והצב סימון שאלה ליד שנת מותו של מארלו 1593 על אנדרטה חדשה שהוקמה לזכרו בפינת המשוררים בכנסייה.
רוב החוקרים לעומת זאת מטילים ספק רב בטענות אלו: הם מעירים שלמארלו לא היה כישרון מיוחד בכתיבת הומור בניגוד לשייקספיר וגם לא יכולת לכתוב תפקידים נשיים חזקים (מן הסתם מאחר שהיה הומוסקסואל). דוקטור אמיל פויירשטיין בספרו "ויליאם שייקספיר –חייו ויצירותיו" קבע שלא ייתכן שמארלו הוא שייקספיר שמאחר שלא ייתכן שאותו האדם כתב שני מחזות אנטישמים שונים בצורה קיצונית כל כך כמו היהודי ממלטה והסוחר מונציה שהרי במחזה של מארלו היהודי הוא השטן, ובמחזה הסוחר מונציה הוא אדם בשר ודם רצחני אך גם אנושי מאוד ואף נוגע ללב: "היד שכתבה את "היהודי ממאלטה" מן הנמנע שכתבה גם את ה"הסוחר מונציה" כתב פוירשטיין".
למחזה של מארלו "היהודי ממלטה" הייתה השפעה קטלנית גם לאחר מותו של מארלו.
למחזה הייתה השפעה על גורלו של מומר יהודי בשם לופז רופא שיהודי מאנוסי פורטוגל שהגיע לאנגליה בחוסר כל ב-1559 התנצר לפרוטסטנטיות, התפרסם והפך לרופא המלכה וליועצה הקרוב.
הצלחתו הגדולה עוררה קינאה, והוא מצא את עצמו מעורב במאבק הכוחות בחצר המלכה, והואשם בידי הרוזן אסקס בריגול למען ספרד, בבגידה במלכה ובניסיון להרעיל אותה לאחר שהרעיל מטופל אחר שלו, הלא הוא ולסינגהם ראש השירות החשאי והוצא להורג ב-1594. לפני השריפה הכריז לופז על עצמו כנוצרי מאמין, אך הקהל שהאזין לו צחק בקול רם. לא מן הנמנע שחלק מהיחס המזלזל אליו הושפע מהמחזה "היהודי ממלטה" שלגמרי לא במקרה הוצג באותם ימים שוב, ושבו בר אבא הוצג כרופא המרעיל את מטופליו, ומן הסתם הקהל זכר אותו היטב וזיהה את לופז עם בר אבא.
עטיפת ספרו של חיים שנהר "פרשת לופז" על הפרשה ששימשה כבסיס למחזה "היהוד'י ממלטה " של מארלו
שאלה: חיים שנהב מחבר הספר "פרשת לופז: עלייתו ונפילתו של רופא המלכה היהודי" (כתר 2003) האם לדעתך "היהודי ממלטה של מארלו השפיע על גורלו של דוקטור לופז?
שנהב: אין ספק בלבי שהמחזה של מארלו השפיע על התוצאה נגד לופז ועל היחס המזלזל של האוכלוסייה כלפיו. המחזות היו אז אמצעי חשוב מאוד לעיצוב דעת הקהל ומי שרצה להציע משהו לקהל היה משתמש במחזות. אמנם לא היו אז יהודים בבריטניה מאחר שגורשו מאנגליה מאות שנים קודם לפני כן. אבל בהחלט סביר שהמחזה של מארלו תרם תרומה גדולה לעיצוב דעת הקהל נגד לופז ונגד היהודים.
עם זאת לדעתי אין ספק שהיה איש מוכשר באופן יוצא דופן. כל המחזות שלו היו מבוססים על מחקר אמיתי כמו אצל שייקספיר. הדמות של היהודי ממלטה היתה דבר שהקהל רצה לדעת עליו, אחרת אי אפשר להסביר את ההצלחה של המחזה.
לדעת שנהב לופז היה חף מפשע ומת כתוצאה מהאשמת שווא אנטישמית. לימים אסקס עצמו מרד במלכה והוצא להורג.
מארלו הסוכן החשאי מת ונקבר אולם מחזותיו המשיכו לחיות והפכו לבסיס של הספרות האנגלית שלאחריו בראש ובראשונה דרך מעריצו ויליאם שייקספיר.במחזה שלו דוקטור פאוסטוס הוא יצר מודל של אדם שמוכל לעשות הכל עבור הידע והכוח, מודל שלימים הורחב ופותח בידי פילוסופים כמו ניטשה באידיאולוגיית האדם העליון שלו.
ביבליוגרפיה
כריסטופר מארלו , דוקטור פאוסטוס עברית מנחם בראון תל-אביב: תיאטרון הבימה, תשל"ג.
כריסטופר מארלו דוקטור פאוסטוס תרגם והוסיף אחרית דבר תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, תשע"א 2011.
כריסטופר מארלו אדוארד השני נווסח עברי מאיר ויזלטייר אור-יהודה: דביר, 2009.
ראו גם
,תיאוריות קונספירציה על כריסטופר מרלו
בלוג על הקשר בין שיקספיר למרלו
מרלו חוקר עם שיקספיר מזימה ממשלתית ברומן היסטורי חדש
היהודי מונציה -התשובות היהודיות לסוחר מונציה של שיקספיר
[…] מחזאי סוכן חשאי ומכשף […]
[…] […]