היום, לפני שנה, הלך לעולמו המשורר, המסאי, המתרגם ומייסד אתר זה, גיורא לשם. חברים רבים שנזכרים היום בשמו ובפועלו, מתקשים עדיין, במלאת שנה למותו, לעכל את עובדת הסתלקותו מן העולם.
חייו של גיורא נקשרו בחייהם של אנשי רוח רבים – ותיקים וצעירים גם יחד, בנשמות רבות שהשתנו בלא היכר בזכות נגיעתו האישית בכל אחת ואחת מהן.
שירו של פיליפ רוזנאו, אשר נכתב זמן לא רב לאחר פטירתו של גיורא לשם, הוא מן ההספדים היפים והמרגשים ביותר שהזדמן לי לקרוא בעת האחרונה, הספד על משורר שנולד בתל-אביב ומאז שב ונולד בה פעמים רבות…
לשם מה גיורא?
I
אֵינִי יוֹדֵעַ הַאִם הוּא מֵת לִחְיוֹת. וַדַּאי
שֶׁהוּא לֹא מֵת לָמוּת. הוּא שֶׁאֵינוֹ אִתָּנוּ עוֹד
הָיָה נֶעֱלָב לוּ מִישֶׁהוּ בִּשְׁמוֹ הָיָה טוֹעֵן אַחֶרֶת.
עַל סוֹפִיּוּת הַחַיִּים לֹא הָיָה וִכּוּחַ.
גַּם לֹא עַל אִי חַיִּים שֶׁלְּאַחַר הַחַיִּים כִּי
הָאִי הַזֶּה שֶׁל הַחַיִּים הוּא כָּל מְלֵאוּתוֹ.
וְעַכְשָׁו לָאֱמֶת: הוּא לֹא מַבִּיט מֵעָלֵינוּ.
לְכַמָּה מֵאִתָּנוּ הוּא מֵצִיץ מִתּוֹכֵנוּ וְזֶה
לֹא מְעַט בְּעִסְקֵי אֱנוֹשׁ. בְּהֶחְלֵט לֹא.
לִטְעֹן שֶׁיֵּשׁ יוֹתֵר מִזֶּה הֲרֵי זֶה לִמְנוֹת
עֲנָנִים בָּרָקִיעַ כִּכְבָשִׂים הַשָּׁבוֹת מִמִּרְעֶה
שֶׁל אַשְׁלָיָה אֱנוֹשִׁית.
אָכֵן, גַּם אַשְׁלָיָה הִיא אֱנוֹשִׁית, לְשֵׁם כָּךְ
הָיָה לָנוּ אֶת גִּיּוֹרָא שֶׁיְּסַפֵּר לְכָל דִּכְפִין
אֶת קוֹרוֹת תִּקְווֹת הָאָדָם וְאֶת אַכְזָבוֹתָיו.
הוּא לֹא חִקָּה אֲחֵרִים וְלֹא חִכָּה לִגְאֻלָּה.
מַה בֶּצַע בְּקִינָה: הֲיַעֲצֹר הָעוֹלָם כִּי רֵעֵנוּ אֵינֶנּוּ?
הַטֶּבַע, הָיָה מַסְבִּיר, אָדִישׁ לְכֻלָּנוּ בְּמִדָּה שָׁוָה
וְאֵינוֹ מְבַטֵּל פְּעִימָה לֹא לְעִלֵּג וְלֹא לִמְשׁוֹרֵר
כִּי זֶה הָעוֹלָם וְאֵין אַחֵר. וְאוּלַי, הָיָה מוֹסִיף
בִּקְרִיצַת עַיִן וְרֶבַע חִיּוּךְ, מַזָּל שֶׁכָּךְ.
(כְּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁמַּרְאִים לוֹ גְּלוֹבּוּס
שֶׁיִּבְחַר לוֹ מָקוֹם לִנְפֹּש וְהוּא מְשִׁיבוֹ
תָּמֵהַּ: אוּלַי יֵשׁ לָכֶם גְּלוֹבּוּס אַחֵר?)
הָעִיר בָּהּ נוֹלַד הִיא הָעִיר בָּהּ נִפְטַר.
וְרַק זָר הַבָּא בְּשַׁעַר אֶחָד וְיוֹצֵא בָּאַחֵר,
כְּמוֹ שְׁמוּעָה מֵאֹזֶן לְאֹזֶן, יָבִין זֹאת.
הוּא צָמַח מֵהַשָּׂפָה כְּגִבְעוֹל מֵהַשֹּׁרֶשׁ
וְרַק זָר הַחַיָּב לִפְרֹץ אוֹתָהּ כְּמִבְצָר
וּבַלֵּילוֹת לִנְטֹר לְשׁוֹנוֹת תּוֹעוֹת
שֶׁלֹּא יַתִּירוּ אֶת חַרְצֻבּוֹת הַשְּׁעָרִים –
רַק הוּא, שֶׁלָּנֶצַח זָר, יָבִין זֹאת.
II
אִם נוּדְנִיק הוּא מִי שֶׁמַּבְהִיר כִּי ‘מַה שְּׁלוֹמְךָ’
הוּא מֵעֵבֶר לְךָ, הֲרֵי שֶׁרֵעֵנוּ הָיָה פֶּדָגוֹג נִפְלָא
שֶׁדָּרַשׁ וְחָקַר כָּל פְּרָט וְדָבָר מֵרָזֵי הָרְפוּאָה
וְהַמַּדָּע, שֶׁהָיוּ קְרוֹבִים לְלִבּוֹ (שֶׁאָרַב לוֹ מֵעַל
לַחֲצִי מֵאָה) כְּאִלּוּ הָיוּ שֶׁלּוֹ, כִּקְרָאוּס וַהֲגִיגָיו
או ד.ה. לוֹרֶנְס וְשִׁירָיו שֶׁכֹּה רַבִּים תִּרְגֵּם לָנוּ.
וַיֹּאמֶר “הַיַּתּוּשׁ” שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר אֶת אֲשֶׁר עַל לִבּוֹ
שֶׁכְּכָל שֶׁהוּא קָטָן הוּא טוֹרֵף שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ חֶמְלָה
אֲבָל אֶת הַדָּם הוּא נוֹטֵל לְעַצְמוֹ וְאֵינוֹ מַפְקִידוֹ בַּבַּנְק.
לוּ נִתָּן הָיָה לְבַקֵּשׁ בְּבוֹאוֹ לָעוֹלָם בּוֹ לֹא הֶאֱמִין,
הָיָה וַדַּאי מִתְרַגֵּשׁ לַחֲזוֹת בַּתְּמִיהוֹת שֶׁל נֶכְדּוֹ
כְּשֶׁיְּסַפְּרוּ לוֹ שֶׁסַּבָּא גִּיּוֹרָא אֵינֶנּוּ. הֲיֵשׁ קְרִינָה
כִּקְרִינַת פְּנֵי סָב הַחוֹוֶה אֶת חֶדְוַת נְכָדָיו?
III
לֹא לְשֵׁם שָׁמַיִם גִּיּוֹרָא, כִּי אִם לְשֵׁם הָאָרֶץ הַזּוֹ:
(מִנַּיִן אֲנִי?! – מֵרֶחֶם אַרְצִי).
כִּי רָעִים הַזְּמַנִּים בָּהֶם עמידה עַל אֱנוֹשִׁיּוּתו מְיַחֶדֶת אָדָם.
כִּי הָאֱמֶת אֵינָהּ עוֹמֶדֶת לְהַצְבָּעָה.
כִּי אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בֶּנְאָדָם עִם הַפְסָקוֹת.
כִּי אַהֲבַת מוֹלֶדֶת יוֹדַעַת אֶת גְּבוּלוֹתֶיהָ.
כִּי דּוֹר הוֹלֵךְ וּפוֹחֵד לְגַלּוֹת אֶת לִבּוֹ.
כִּי אָמָּנוּת וּמַדָּע הֵם שְׁנֵי צִדָּיו שֶׁל מַטְבֵּעַ זָהָב.
כִּי קָרֵב הַמַּבּוּל כְּשֶׁהַבּוּעוֹת מִשְׁתַּלְּחוֹת מֵהַפֶּה
וְלָנוּ נִדְמֶה כִּי אֵלֶּה מִלִּים.
הִנֵּה, לְשֵׁם כָּךְ גִּיּוֹרָא. לְשֵׁם כָּךְ.
פיליפ רוזנאו
קינה סאטירית נבואית זו היא בעלת אפקט כפול ופרדוכסלי: בעוצמת-יופיה: בהבל-פי האמת, היא מחיה את המת גיורא, שהאמת היתה הבל פיו, ומקרבת מראה אל פי-התרבות הלא נושמת שלנו, החיים.
“רָעִים הַזְּמַנִּים בָּהֶם עמידה עַל אֱנוֹשִׁיּוּתו מְיַחֶדֶת אָדָם.”
וטובים הזמנים בהם מותו של יקר מוליד שירה שהיא התגלמות של יופי על התגלמות היופי באנושיות המיחדת אדם.
תודה לגיורא
תודה לפיליפ