החלק השני והמסיים של תרגומו של משה דור לספר “נסיכת המאדים ” של אדגר רייס בוראוז  שהופיע בשבועון “מעריב לנוער” בחודשים מאי יולי 1958 ושמתפרסם כאן מאה שנה בדיוק לאחר הפרסום הראשוני של הסיפור בכתב עת בהמשכים בשנת 1912. .כפי שתראו :התרגום נקטע פשוטו כמשמעו באמצע העלילה כתוצאה מהחלטת העורך.

54 שנים מאוחר יותר  ב-2014  ( שנתיים לאחר הפרסום כאן ב”יקום תרבות “)  הספר המלא פורסם בעברית  תחת השם “נסיכת מאדים “בתרגום עמנואל לוטם בהוצאת סיאל 2014.

נסיכת מאדים

התמונות למטה ניתנות להגדלה.

הקדמת המתרגם :ג’ון קרטר ממאדים ואני -משה דור

החלק הראשון של הסיפור

וכעת החלק השני והמסיים.

ראו עוד על ג’ון קרטר ממאדים :

ג’ון קרטר בויקיפדיה

כוכב הלכת בארסום בויקיפדיה

גל חיימוביץ’ על בארסום כוכב הלכת האדום

בארסום חלק ב’

עומרי בר לב על ג’ון קרטר מלך הקופים של מאדים

קראו ב”יקום תרבות ” את הקומיקס בעברית “: הרפתקאות גוליבר ג’ונס האדם הראשון  במאדים ” המבוסס על ג’ון קרטר ממאדים

22 תגובות

  1. תרגמתי את העמוד הראשון של פרק 11 כאן:

    פרק 11
    עם דז’ה טוריס

    כשהגענו לשטח הפתוח, פגשנו בו את שתי הנקבות שמונו להשגיח על דז’ה טוריס, ואלה מיהרו להעמיד פנים שהן עוסקות במלאכתן. הילדה האומללה נדחקה לחיקי, ואני חשתי כיצד שתי ידיה הקטנטנות נאחזות בזרועי. בעוד אני מגרש את הנקבות הכרזתי שמעתה היא תהיה בהשגחתה של סולה, ובנוסף הזהרתי את סרקוז’ה שכל אכזריות מצדה לגבי דז’ה טוריס תביא למותה המהיר. האיום שלי היה כל כך נורא ורב השפעה, עד שהוא הביא להרבה יותר מרק טוב לדז’ה טוריס, שהרי, כפי שלמדתי מאוחר יותר גברים לא הורגים נשים על מאדים וגם להפך, כך שסרקוז’ה יכלה רק לנעוץ בנו מבט אכזרי, לעזבנו ולרקום בראשה מזימות כנגדנו. עד מהרה מצאתי את סולה והסברתי לה שאני מבקש מממנה לשמור על דז’ה טוריס כשם ששמרה עלי ; שאני מבקש ממנה למצוא לה מקום מגורים שבו לא תוטרד על ידי סרקוז’ה, וסוף סוף הודעתי לה שאנכי בעצמי הייתי מחלק את רבעי ממוני בין העם. סולה בחנה את עיטורי הכבוד שהשתרעו מידי עד לכתפי. ”אתה מנהיג גדול כעת ג’ון קרטר” אמרה. ”ומחובתי לבצע את פקודתך, אף על פי שהייתי מבצעה ללא קשר לדרגתך. ”האיש שנושא אתה את נשקו היה לוחם דגול, אשר בדרכו זכה להעלאת דרגותיו ולהרג עד שהתקרב לדרגתו של טארס טארקאס, שכפי שיודע אתה , היתה נמוכה רק מזו של לוראקס פטומאל. ”אתה בדרגה ה-11 אך יש עוד כעשרה מושלים בקהילה זו, אשר תדרגך בתעוזה”. ”ואם אהרוג את לוראקס פטומל”? שאלתי. ”אתה תהיה בדרגה הראשונה, ג’ון קרטר; אך יכול אתה לזכות בכבוד רק אם לוראקס פטומל יסכים להילחם מולך מרצונו החופשית, או שיתקפך ותהרגו מתוך הגנה עצמית, אז, תזכה בדרגתו”. צחקתי על מנת לשנות את הנושא – לא היה לי כל רצון מיוחד להרוג את לוראקס פטומל ולהיות ג’דאק על שבט הט’רקים. סולה ודז’ה טוריס נלוו אלי בחיפוש אחר ממון, כאשר מצאנו בניין, קרוב יותר למעוני המגורים של ההמון, אשר היה בנוי באדריכלות יומרנית בהרבה מזו של מעונינו. בבניין הזה גם מצאנו

    אולי אני אתרגם עוד כמה פרקים.

  2. דירות שינה אמיתיות, עם מיטות עתיקות ענקיות ממתכת מחושלת ושרשראות זהב משתלשלות מגג השיש שלהן. העיטורים על הקירות היו משוכללים ביותר, ושלא כמו ציורי הקירות בבניינים האחרים אני בחנתי אותם, ומצאתי דמויות אנושיות רבות במחברים. הם היו של אנשים כמותי, עם צבע הרבה יותר בהיר משל דז’ה טוריס. הם היו לבושים בגלימות חינניות, זורמות, עטורות במתכת ותכשיטים ושיערם היה זהוב ושופע או בצבע אדום ברונזה. ראשם של הגברים היה מגולח והיו להם כמה זרועות. ברוב הסצנות המתוארות, היו אנשים בהירי שיער ועור כמשתתפים במשחק. דז’ה טוריס שילבה את ידיה בהתפעלות לנוכח עבודות אומנות מפוארות אלה, אשר חוללו על ידי אנשים שנכחדו משכבר, בעוד שסולה, בצד השני, כנראה לא הבחינה בהם. החלטנו להשתמש בחדר הזה, שהיה בקומה השנייה והשקיף על הכיכר, כחדר מגורים לדז’ה טוריס ולסולה, ובחדר סמוך אליו בצורה עורפית כדי לאחסן אספקה ולבשל מזון. אני שלחתי את סולה להביא מצעים, מזון וכלי אוכל כשהיה בכך צורך, ואמרתי לה שאשמור בעצמי על דז’ה טוריס עד שתחזור. כשסולה יצאה פנתה אלי דז’ה טוריס בחיוך קלוש. ”ולאן, אם כן, האסירה שלך תברח כשתשחרר אותה, אלא אם כן היא צריכה לעקוב אחריך מפני שהיא משתוקקת להגנתך, ומבקשת את סליחתך על מחשבותיה האכזריות שטפחו נגדך בימים האחרונים”? ”את צודקת”, עניתי, ”אין מנוס לאף אחד מאתנו אם לא נהיה ביחד”. ”אני שמעתי על האתגר שלך ליצור שאתה מכנה טארס טארקאס, ואני חושבת שאני מבינה את עמדתך בין האנשים האלה, אבל מה שאיני יכולה להבין, הוא את הצהרתך שאינך בן בארסום”. בשם אבי הקדמון ביותר”, היא המשיכה, ”מאיפה אתה? אתה דומה כל כך לבני עמי, אך גם כה שונה מהם. ”אתה מדבר בשפתי, ועדיין שמעתיך מדבר אל טארס טארקאס באותה השפה, אך למדת אותה לאחרונה. ”כל בן בארסום מדבר באותה הלשון מהקוטב הדרומי, עד לקוטב הצפוני, למרות שצורות הכתב שונות אחת מהשנייה. ”רק בעמק דור , שבו נהר האיס נשפך לאוקיינוס האבוד של קורוס, שם אמורה להיות שפת הדיבור שונה, והשער זו נובעת רק

  3. נימה של הפצרה, וידיה הקטנות הושטו אל חזי, והיו צמודות אלי כאילו כדי לסחוט הכחשה מלבי. ”איני יודע את מנהגיכם, דז’ה טוריס, אבל בווירג’יניה שלי ג’נטלמן לא היה משקר על מנת להציל את עצמו. ”אני אינני מעמק דור; אני לעולם לא ראיתי את נהר האיס המסתורי; הים האבוד של קורוס הינו עדיין אבוד, לפי מיטב ידיעתי. האם את מאמינה לי”? ואז הכתה בי פתאום המחשבה, שרציתי מאד שהיא תצטרך להאמין לי. זה לא שחששתי מהתוצאות שתגענה מאמונה כללית על חזרה מגן עדן או מגיהינום של בארסום, או מה שזה לא היה. אך למה זה קרה, אם כן! למה צריך להיות לי אכפת שהיא חשבה שהבטתי למטה? הסתכלתי למטה עליה; פניה היפיפיות סלדו, עיניה הנפלאות נפתחו עמוק אל נשמתה; וכשהעיניים של פגשו בשלי ידעתי מדוע, ואני הצטמררתי. גל של תחושה דומה עבר גם בה; היא התרחקה ממני באנחה, והפנתה את פניה הרציניות, היפיפיות אל פני ולחשה: ”אני מאמינה לך, ג’ון קרטר; אני איני יודעת מהו ‘ג’נטלמן’, מעולם לא שמעתי על ווירג’יניה לפני כן; אבל אנשי בארסום אינם משקרים; אם אין הם רוצים לומר את האמת, הם לא ידברו. ”היכן אם כך נמצאת ‘ווירג’יניה’ זו, ארצך ג’ון קרטר”? היא ששלה, וזה נשמע ששמע ההגון של מדינתי ההגונה מעולם לא נשמע יפה יותר כשהגו אותו אותן שפתיים מושלמות, באותו יום רחוק שנעלם זה משכבר. ”אני מעולם אחר”, עניתי, העולם הגדול שנקרא כדור הארץ, שמסתובב סביב השמש, ובא בסדר לפני בארסום שלך, אשר אנו, מכירים כמאדים. ”איך הגעתי לכאן איני יכול לומר לך, שכן איני יודע; ”אך הנה אני כאן, ובגלל שנוכחותי התירה לי לשרת את דז’ה טוריס שמח אני להיות כאן”. היא הביטה בי במבט נסער, ארוך ושואל. ידעתי שקשה להאמין למה שאמרתי, אך קיוויתי שהי תעשה זאת ולכן לא היה חשוב לי כמה השתוקקתי לשמור על כבודה ואמונתה אלי. בוודאי שהעדפתי שלא לספר לה על התקדמותי, אך איש לא יכול היה להביט לעומק העיניים הללו ולסרב לבקשתה הקטנה. סוף כל סוף היא חייכה, גאתה, ואמרה: ”אני חייבת להאמין, אף על פי שאיני מבינה. אני בקלות יכולה לתפוס שאינך מבארסום של ימים אלה; אתה כמונו, אך עדיין שונה – אבל מדוע לי להטריד את ראשי המסכן עם בעיה מסובכת כזאת, כשלבי אומר לי להאמין בגלל שאני רוצה להאמין”! היה זה היגיון טוב, ארצי, נשי, ואם כל זאת לא ירצה אותה אוכל גם

  4. להעיד שלא היו בו שום פגמים. מה שחשוב כעובדה, זה שהוא היה ההיגיון היחיד שיכל לשאת את בעייתי. נכנסנו אז לשיחה כללית, שבה היו שאלות ותשובות רבות לכל צד. היא הייתה מסוקרנת ללמוד מנהגי אנשי, ואף הציגה בפני ידע רב ומרשים על מאורעות בכדור הארץ. כשחקרתי אותה בצורה מדוקדקת יותר, והצגתי בפניה מנהגים מכדור הארץ היא צחקה, ואז בכתה: ”למה, כל תלמיד בבארסום יודע על הגיאוגרפיה, החי והצומח, כמו שהוא יודע גם את ההיסטוריה של עולמך כאילו היה עולמו. האם אין אנו יכולים לראות כל מה שמתרחש על כדור הארץ, כפי שאתה מכנה אותו; האם אינו תלו בשמים תמיד באותה נקודה רגילה”? זה הביך אותי, אני חייב להודות, באופן מלא כשם שהצהרותיי הדהימו אותה; ואני אמרתי זאת לה. אז, היא הסבירה לי באופן כללי את המכשירים שהיו בשימוש אנשיה, וכבר שוכללו לכל הגילאים, שאפשרו להם לשדר על מסך תמונה מושלמת של כל כוכב לכת במערכות שמש רבות. תמונות אלה הן כל כך מושלמות בפרוטן, עד שכשצולמו והוגדלו, עצמים שגודלם לא עולה על גודל של עלה עשב היו מזוהים באופן די ברור. הרבה לאחר מכן, כשכבר הייתי בהליום, ראיתי רבות מתמונות אלה, כמו גם את המכשירים שיצרו אותן. ”אם את אכן מכירה היטב את הדברים בכדור הארץ”, שאלתי, ”מדוע אינך מזהה אותי כאחד מתושביו”? היא חייכה פעם נוספת, כמו ילד מפונק המשועמם מחקירה אליה הוא נתון. ”בגלל, ג’ון קרטר”, היא ענתה, ”כמעט בכל כוכב וכוכב לכת ישנה אטמוספרה ותנאים המתקרבים בכל לאלו של בארסום, שבהם מופיעות צורות חיים כמעט זהות לך ולי; ויתר על כן, אנשי כדור הארץ, כמעט ללא יוצא מהכלל, מכסים את גופם עם חתיכות מכוערות ומוזרות ומכוערות של בד, ואת ראשיהם המצאות מחרידות ואת מטרתנו לא יוכלו להגות; בזמן שאתה, כאשר נמצאת על ידי לוחמי הט’ארק, ואנחנו, גופנו היה מקושט ולא מכוסה לחלוטין. ”העובדה שאתה לא לבשת קישוטים היא הוכחה שאינך בן בארסום, בעוד שההיעדר הגרוטסקי של כיסויים עשוי לגרום ספק לכך שהיותך בן כדור הארץ”. אז, אני סיפרתי לה פרטי המסע מכדור הארץ, הסברתי שגופי שכב שם, בלבוש מלא, בגדים מוזרים של אזרח שיגרתי. בנקודה זו חזרה סולה מבנייננו הישן והדל, עם בן המאדים הצעיר שלה, וזה כמובן היה חייב לחלוק את

  5. ונראתה מופתעת מאד כשענינו לשלילה. נראה שכשעלתה דרך הגישה לקומות הגבוהות שבהן שכנו רבעונינו היא פגשה בסרקוז’ה יורדת למטה. אנחנו הבנו שהיא בטח צוטטה לנו, אך כשם שאנחנו יכולנו לזכור שום דבר חסר חשיבות שעבר בינינו, שללנו את העניין כפרט קטן וחסר חשיבות, אך הבטחתי לעצמי שנצטרך להיות זהירים יותר בעתיד. דז’ה טוריס ואני ירדנו למטה כדי לחקור את הארכיטקטורה והעיטורים של התאים היפים של המבנה שבו התגוררנו. היא סיפרה לי שהאנשים בציורים חיו כנראה לפני יותר ממאה אלף שנים. הם היו אבותיו הקדומים של הגזע שלה, אבל היו מעורבים עם הגזע הגדול השני של מאדים הקדום, שהיה כהה מאד, כמעט שחור, וגם עם הגזע הצהוב – אדמדם ששגשג באותו זמן. שלושת הגזעים הגדולים הללו של מאדים הקדום נאלצו לכרות ביניהם ברית אדירה כשההתייבשות של ים המאדים אילצה אותם לחפש את האזורים הפוריים המעטים יחסית, ומצטמצמים בתמידות, ולהגן על עצמם, בתנאי חיים חדשים, כנגד השבטים הפראיים של בני המאדים הירוקים. תקופה של יחסים קרובים ונישואי תערובת היא שהביאה להולדת גזע האנשים האדומים, אשר היו עמה של דז’ה טוריס, שהייתה אישה נאווה ויפהפייה. בימים של תלאות ומלחמה בלתי פוסקת בין גזעיהם השונים, כמו גם עם גזע האנשים הירוקים, ולפני שהם התאימו עצמם לתנאים שהשתנו, חלק מהתרבות הגבוהה ורבות מעבודות האומנות של בני המאדים בהירי השיער אבדו; אבל הגזע האדום של ימינו הרגיש הוא הגיע לנקודה שבה הוא חש שהוא מורכב מגילויים חדשים, מציביליזציה מעשית יותר לכל מה שמונח באופן בלתי הפיך ונקבר עם בני בארסום העתיקים, לפני דורות אינספור. בני המאדים העתיקים הללו היו עם מטופח וספרותי עד מאד, אך במהלך התהפוכות באותן מאות שנות ניסיון של הסתגלות לתנאים חדשים, לא רק יצרו את התקדמותם, אלא גם יפסיקו את הייצור ההוני לחלוטין, כך שכמעט בכל ארכיוניהם, התקליטים, והספרים אבדו. דז’ה טוריס קשרה עובדות מעניינות רבות ואגדות לגזע האנשים האבוד, האצילי והאדיב. העיר בה היינו אמורים לחנות הייתה אמורה להיות מרכז המסחר, והתרבות המכונית קוראד. היא נבנתה על נמל יפה, טבעי, ומוקף ביבשה ובגבעות מרהיבות. העמק הקטן בחזית המערבית של העיר, היא הסבירה, היה כל מה

  6. פרק 11
    עם דז’ה טוריס

    כשהגענו לשטח הפתוח, פגשנו בו את שתי הנקבות שמונו להשגיח על דז’ה טוריס, ואלה מיהרו להעמיד פנים שהן עוסקות במלאכתן. הילדה האומללה נדחקה לחיקי, ואני חשתי כיצד שתי ידיה הקטנטנות נאחזות בזרועי. בעוד אני מגרש את הנקבות הכרזתי שמעתה היא תהיה בהשגחתה של סולה, ובנוסף הזהרתי את סרקוז’ה שכל אכזריות מצדה לגבי דז’ה טוריס תביא למותה המהיר. האיום שלי היה כל כך נורא ורב השפעה, עד שהוא הביא להרבה יותר מרק טוב לדז’ה טוריס, שהרי, כפי שלמדתי מאוחר יותר גברים לא הורגים נשים על מאדים וגם להפך, כך שסרקוז’ה יכלה רק לנעוץ בנו מבט אכזרי, לעזבנו ולרקום בראשה מזימות כנגדנו. עד מהרה מצאתי את סולה והסברתי לה שאני מבקש מממנה לשמור על דז’ה טוריס כשם ששמרה עלי ; שאני מבקש ממנה למצוא לה מקום מגורים שבו לא תוטרד על ידי סרקוז’ה, וסוף סוף הודעתי לה שאנכי אחלק את רבעי ממוני בין העם. סולה בחנה את עיטורי הכבוד שהשתרעו מידי עד לכתפי. ”אתה מנהיג גדול כעת ג’ון קרטר” אמרה. ”ומחובתי לבצע את פקודתך, אף על פי שהייתי מבצעה ללא קשר לדרגתך. ”האיש שנושא אתה את נשקו היה לוחם דגול, אשר בדרכו זכה להעלאת דרגותיו ולהרג עד שהתקרב לדרגתו של טארס טארקאס, שכפי שיודע אתה, היתה נמוכה רק מזו של לוראקס פטומאל. ”אתה בדרגה ה-11 אך יש עוד כעשרה מושלים בקהילה זו, אשר תדרגך בתעוזה”. ”ואם אהרוג את לוראקס פטומל”? שאלתי. ”אתה תהיה בדרגה הראשונה, ג’ון קרטר; אך יכול אתה לזכות בכבוד רק אם לוראקס פטומל יסכים להילחם בך מרצונו החופשי, או שיתקפך ותהרגו מתוך הגנה עצמית, אז, תזכה בדרגתו”. צחקתי על מנת לשנות את הנושא – לא היה לי כל רצון מיוחד להרוג את לוראקס פטומל ולהיות ג’דאק על שבט הט’רקים. סולה ודז’ה טוריס נלוו אלי בחיפוש אחר רבעים, כאשר מצאנו בניין, קרוב יותר למעוני המגורים של ההמון, אשר היה בנוי באדריכלות יומרנית בהרבה מזו של מעונותיהן. בבניין הזה גם מצאנו דירות שינה אמיתיות, עם מיטות עתיקות ענקיות ממתכת מחושלת ושרשראות זהב
    משתלשלות מגג השיש שלהן. העיטורים על הקירות היו משוכללים ביותר, ושלא כמו ציורי הקירות בבניינים האחרים אני בחנתי אותם, ומצאתי דמויות אנושיות רבות במחברים. הם היו של אנשים כמותי, עם צבע הרבה יותר בהיר משל דז’ה טוריס. הם היו לבושים בגלימות חינניות, זורמות, עטורות במתכת ותכשיטים ושיערם היה זהוב ושופע או בצבע אדום ברונזה. ראשם של הגברים היה מגולח והיו להם כמה זרועות. ברוב האירועים המתוארים, היו אנשים בהירי שיער ועור שמשתתפים במשחק. דז’ה טוריס שילבה את ידיה בהתפעלות לנוכח עבודות אומנות מפוארות אלה, אשר חוללו על ידי אנשים שנכחדו משכבר, בעוד שסולה, בצד השני, כנראה לא הבחינה בהם. החלטנו להשתמש בחדר הזה, שהיה בקומה השנייה והשקיף על הכיכר, כחדר מגורים לדז’ה טוריס ולסולה, ובחדר סמוך אליו בצורה עורפית כדי לאחסן אספקה ולבשל מזון. אני שלחתי את סולה להביא מצעים, מזון וכלי אוכל כשהיה בכך צורך, ואמרתי לה שאשמור בעצמי על דז’ה טוריס עד שתחזור. כשסולה יצאה פנתה אלי דז’ה טוריס בחיוך קלוש. ”ולאן, אם כן, האסירה שלך תברח כשתשחרר אותה, אלא אם כן היא צריכה לעקוב אחריך מפני שהיא משתוקקת להגנתך, ומבקשת את סליחתך על מחשבותיה האכזריות שטפחו נגדך בימים האחרונים”? ”את צודקת”, עניתי, ”אין מנוס לאף אחד מאתנו אם לא נהיה ביחד”. ”אני שמעתי על האתגר שלך ליצור שאתה מכנה טארס טארקאס, ואני חושבת שאני מבינה את עמדתך בין האנשים האלה, אבל מה שאיני יכולה להבין, הוא את הצהרתך שאינך בן בארסום”. בשם אבי הקדמון ביותר”, היא המשיכה, ”מאיפה אתה? אתה דומה כל כך לבני עמי, אך גם כה שונה מהם. ”אתה מדבר בשפתי, ועדיין שמעתיך מדבר אל טארס טארקאס באותה השפה, אך למדת אותה לאחרונה. ”כל בן בארסום מדבר באותה הלשון מהקוטב הדרומי, עד לקוטב הצפוני, למרות שצורות הכתב שונות אחת מהשנייה. ”רק בעמק דור , שבו נהר האיס נשפך לאוקיינוס האבוד של קורוס, שם אמורה להיות שפת הדיבור שונה, והשער זו נובעת רק מהאגדות שלנו, שסופרו בידי אבות אבותינו. ”אין שום תיאור של בן בארסום, שחזר דרך נהר האיס, מהאוקיינוס של קורוס בעמק דור. ”אל תאמר לי שחזרת משם! הם היו הורגים אותך בצורה איומה ונוראה אם זאת הייתה האמת; תאמר לי שזה לא נכון”! בעיניה היה ניצוץ שונה, מוזר; בקולה הייתה נימה של הפצרה, וידיה הקטנות הושטו אל חזי, והיו צמודות אלי כאילו כדי לסחוט הכחשה מלבי. ”איני יודע את מנהגיכם, דז’ה טוריס, אבל בווירג’יניה שלי ג’נטלמן לא היה משקר על מנת להציל את עצמו. ”אני אינני מעמק דור; אני לעולם לא ראיתי את נהר האיס המסתורי; הים האבוד של קורוס הינו עדיין אבוד, לפי מיטב ידיעתי. האם את מאמינה לי”? ואז הכתה בי פתאום המחשבה, שרציתי מאד שהיא תצטרך להאמין לי. זה לא שחששתי מהתוצאות שתגענה מאמונה כללית על חזרה מגן עדן או מגיהינום של בארסום, או מה שזה לא היה. אך למה זה קרה, אם כן! למה צריך להיות לי אכפת שהיא חשבה שהבטתי למטה? הסתכלתי למטה עליה; פניה היפיפיות סלדו, עיניה הנפלאות נפתחו עמוק אל נשמתה; וכשהעיניים של פגשו בשלי ידעתי מדוע, ואני הצטמררתי. גל של תחושה דומה עבר גם בה; היא התרחקה ממני באנחה, והפנתה את פניה הרציניות, היפיפיות אל פני ולחשה: ”אני מאמינה לך, ג’ון קרטר; אני איני יודעת מהו ‘ג’נטלמן’, מעולם לא שמעתי על ווירג’יניה לפני כן; אבל אנשי בארסום אינם משקרים; אם אין הם רוצים לומר את האמת, הם לא ידברו. ”היכן אם כך נמצאת ‘ווירג’יניה’ זו, ארצך ג’ון קרטר”? היא ששלה, וזה נשמע ששמע ההגון של מדינתי ההגונה מעולם לא נשמע יפה יותר כשהגו אותו אותן שפתיים מושלמות, באותו יום רחוק שנעלם זה משכבר. ”אני מעולם אחר”, עניתי, העולם הגדול שנקרא כדור הארץ, שמסתובב סביב השמש, ובא בסדר לפני בארסום שלך, אשר אנו, מכירים כמאדים. ”איך הגעתי לכאן איני יכול לומר לך, שכן איני יודע; ”אך הנה אני כאן, ובגלל שנוכחותי התירה לי לשרת את דז’ה טוריס שמח אני להיות כאן”. היא הביטה בי במבט נסער, ארוך ושואל. ידעתי שקשה להאמין למה שאמרתי, אך קיוויתי שהי תעשה זאת ולכן לא היה חשוב לי כמה השתוקקתי לשמור על כבודה ואמונתה אלי. בוודאי שהעדפתי שלא לספר לה על התקדמותי, אך איש לא יכול היה להביט לעומק העיניים הללו ולסרב לבקשתה הקטנה. סוף כל סוף היא חייכה, גאתה, ואמרה: ”אני חייבת להאמין, אף על פי שאיני מבינה. אני בקלות יכולה לתפוס שאינך מבארסום של ימים אלה; אתה כמונו, אך עדיין שונה – אבל מדוע לי להטריד את ראשי המסכן עם בעיה מסובכת כזאת, כשלבי אומר לי להאמין בגלל שאני רוצה להאמין”! היה זה היגיון טוב, ארצי, נשי, ואם כל זאת לא ירצה אותה אוכל גם להעיד שלא היו בו שום פגמים. מה שחשוב כעובדה, זה שהוא היה ההיגיון היחיד שיכל לשאת את בעייתי. נכנסנו אז לשיחה כללית, שבה היו שאלות ותשובות רבות לכל צד. היא הייתה מסוקרנת ללמוד מנהגי אנשי, ואף הציגה בפני ידע רב ומרשים על מאורעות בכדור הארץ. כשחקרתי אותה בצורה מדוקדקת יותר, והצגתי בפניה מנהגים מכדור הארץ היא צחקה, ואז בכתה: ”למה, כל תלמיד בבארסום יודע על הגיאוגרפיה, החי והצומח, כמו שהוא יודע גם את ההיסטוריה של עולמך כאילו היה עולמו. האם אין אנו יכולים לראות כל מה שמתרחש על כדור הארץ, כפי שאתה מכנה אותו; האם אינו תלו בשמים תמיד באותה נקודה רגילה”? זה הביך אותי, אני חייב להודות, באופן מלא כשם שהצהרותיי הדהימו אותה; ואני אמרתי זאת לה. אז, היא הסבירה לי באופן כללי את המכשירים שהיו בשימוש אנשיה, וכבר שוכללו לכל הגילאים, שאפשרו להם לשדר על מסך תמונה מושלמת של כל כוכב לכת במערכות שמש רבות. תמונות אלה הן כל כך מושלמות בפרוטן, עד שכשצולמו והוגדלו, עצמים שגודלם לא עולה על גודל של עלה עשב היו מזוהים באופן די ברור. הרבה לאחר מכן, כשכבר הייתי בהליום, ראיתי רבות מתמונות אלה, כמו גם את המכשירים שיצרו אותן. ”אם את אכן מכירה היטב את הדברים בכדור הארץ”, שאלתי, ”מדוע אינך מזהה אותי כאחד מתושביו”? היא חייכה פעם נוספת, כמו ילד מפונק המשועמם מחקירה אליה הוא נתון. ”בגלל, ג’ון קרטר”, היא ענתה, ”כמעט בכל כוכב וכוכב לכת ישנה אטמוספרה ותנאים המתקרבים בכל לאלו של בארסום, שבהם מופיעות צורות חיים כמעט זהות לך ולי; ויתר על כן, אנשי כדור הארץ, כמעט ללא יוצא מהכלל, מכסים את גופם עם חתיכות מכוערות ומוזרות ומכוערות של בד, ואת ראשיהם המצאות מחרידות ואת מטרתנו לא יוכלו להגות; בזמן שאתה, כאשר נמצאת על ידי לוחמי הט’ארק, ואנחנו, גופנו היה מקושט ולא מכוסה לחלוטין. ”העובדה שאתה לא לבשת קישוטים היא הוכחה שאינך בן בארסום, בעוד שההיעדר הגרוטסקי של כיסויים עשוי לגרום ספק לכך שהיותך בן כדור הארץ”. אז, אני סיפרתי לה פרטי המסע מכדור הארץ, הסברתי שגופי שכב שם, בלבוש מלא, בגדים מוזרים של אזרח שיגרתי. בנקודה זו חזרה סולה מבנייננו הישן והדל, עם בן המאדים הצעיר שלה, וזה כמובן היה חייב לחלוק את רבעיו איתן. סולה שאלה אותנו אם היה לנו מבקר בזמן היעדרותה, ונראתה מופתעת מאד כשענינו לשלילה. נראה שכשעלתה דרך הגישה לקומות הגבוהות שבהן שכנו רבעונינו היא פגשה בסרקוז’ה יורדת למטה. אנחנו הבנו שהיא בטח צוטטה לנו, אך כשם שאנחנו יכולנו לזכור שום דבר חסר חשיבות שעבר בינינו, שללנו את העניין כפרט קטן וחסר חשיבות, אך הבטחתי לעצמי שנצטרך להיות זהירים יותר בעתיד. דז’ה טוריס ואני ירדנו למטה כדי לחקור את הארכיטקטורה והעיטורים של התאים היפים של המבנה שבו התגוררנו. היא סיפרה לי שהאנשים בציורים חיו כנראה לפני יותר ממאה אלף שנים. הם היו אבותיו הקדומים של הגזע שלה, אבל היו מעורבים עם הגזע הגדול השני של מאדים הקדום, שהיה כהה מאד, כמעט שחור, וגם עם הגזע הצהוב – אדמדם ששגשג באותו זמן. שלושת הגזעים הגדולים הללו של מאדים הקדום נאלצו לכרות ביניהם ברית אדירה כשההתייבשות של ים המאדים אילצה אותם לחפש את האזורים הפוריים המעטים יחסית, ומצטמצמים בתמידות, ולהגן על עצמם, בתנאי חיים חדשים, כנגד השבטים הפראיים של בני המאדים הירוקים. תקופה של יחסים קרובים ונישואי תערובת היא שהביאה להולדת גזע האנשים האדומים, אשר היו עמה של דז’ה טוריס, שהייתה אישה נאווה ויפהפייה. בימים של תלאות ומלחמה בלתי פוסקת בין גזעיהם השונים, כמו גם עם גזע האנשים הירוקים, ולפני שהם התאימו עצמם לתנאים שהשתנו, חלק מהתרבות הגבוהה ורבות מעבודות האומנות של בני המאדים בהירי השיער אבדו; אבל הגזע האדום של ימינו הרגיש הוא הגיע לנקודה שבה הוא חש שהוא מורכב מגילויים חדשים, מציביליזציה מעשית יותר לכל מה שמונח באופן בלתי הפיך ונקבר עם בני בארסום העתיקים, לפני דורות אינספור. בני המאדים העתיקים הללו היו עם מטופח וספרותי עד מאד, אך במהלך התהפוכות באותן מאות שנות ניסיון של הסתגלות לתנאים חדשים, לא רק יצרו את התקדמותם, אלא גם יפסיקו את הייצור ההוני לחלוטין, כך שכמעט בכל ארכיוניהם, התקליטים, והספרים אבדו. דז’ה טוריס קשרה עובדות מעניינות רבות ואגדות לגזע האנשים האבוד, האצילי והאדיב. העיר בה היינו אמורים לחנות הייתה אמורה להיות מרכז המסחר, והתרבות המכונית קוראד. היא נבנתה על נמל יפה, טבעי, ומוקף ביבשה ובגבעות מרהיבות. העמק הקטן בחזית המערבית של העיר, היא הסבירה, היה כל מה שנותר מהנמל, שעובר דרך הגבעות לקרקעית הים הישנה, היה הערוץ שדרכו עבר המשלוח עד לשערי העיר. חופו של הים הקדום היה מנוקד בערים כאלה בדיוק, ופחותות שבהן, במספרים הולכים וקטנים, נמצאו מתכנסות לעבר מרכז האוקיינוסים, כשהאנשים מצאו לנכון לעקוב אחרי המים המתרחקים, עד שנכפתה עליהם ישועתם הגדולה ביותר, תעלות המאדים הכה – מפורסמות. אנחנו כבר כל כך שקענו בחקירת הבניין, ובשיחתנו, שהייתה בשעת אחר – צהריים מאוחרת, עד שלא שמנו לב לכך. אנחנו חזרנו למימוש התנאים הנוכחיים כאשר הגיע שליח שנשא זימון מלוראקס פטומל, אשר קרא לי להתייצב בפניו במיידי. הצעתי לדז’ה טוריס ולסולה להיפרד ממני, ולצוות על וולה לעמוד על המשמר, ואז מהרתי לחדר הקבלה, שם מצאתי את לוראקס פטומל וטארס טארקאס יושבים על הבמה.

  7. אני יכול להגיד לך שניהלתי פעם שיחה עם הבעלים של חנות הספרים והוצאת הספרים “קדמת עדן” שהוציא לאור תרגום חדש של טרזן בן הקופים של בוראוז,על הצורך להוציא לאור בעברית בפעם הראשונה כספר את “נסיכת המאדים”.
    הוא לא גילה עניין מי יודע מה אבל אולי כדאי לך לפנות אליו.

  8. פרק 12
    אסיר עם כוח

    כשנכנסתי והצדעתי, לורקאס פטומל סימן לי להתקדם, מיקד את עיניו הגדולות והנוראות עלי, ופנה אלי כך: ”אתה הינך עמנו רק כמה ימים, אך עדיין, בזמן שבו זכית לכושרך זכית גם למיקום גבוהה בינינו. כך או כך, אתה אינך אחד מאיתנו; אתה אינך חב לנו כל נאמנות. ”תפקידך הינו יוצא דופן”, הוא המשיך, ”בכך שאתה עדיין שבוי, אך מחלק פקודות שיש למלאן; אתה זר, ועדיין אתה מנהיג בשבט הט’רקים; הינך גמד, אך מכה אחת של אגרופך יכולה להרוג לוחם אדיר. ועכשיו, דווח לי שאתה מתכנן להימלט עם אסירה אחרת מגזע נוסף; אסירה שעל פי, הודעתה האישית, סבורה למחצה שחזרת מעמק דור. כל אחת מהאשמות האלה, יהיו עילה מספקת להרשעתך, אך אנו אנשים בלבד, ולא יהיה לך משפט על חזרתך לשבט ט’רק, כל עוד פוקד כך טאל האג’וס. ”אבל”, הוא המשיך בקולו הגרוני והחריף, ”אם אתה תברח עם נערתך האדומה, אני אהיה זה שיצטרך להסביר לטאל האג’וס; אני הוא זה שיצטרך להתמודד מול טארס טארקאס, וגם להפגין את זכותי לפקד, או שהמתכת מפגרי המת תגיע לאדם טוב יותר, שכן כך הוא מנהגם של בני הט’ארק. ”אין לי כל מריבה עם טארס טארקאס; ביחד אנו שולטים באנשים העליונים והגדולים של הקהילות הפחותות בקרב האנשים הירוקים; אין ברצוננו להילחם אחד בשני, ואם תמות, ג’ון קרטר, אני אמור לשמוח. תחת שני תנאים בלבד, עם זאת, ייתכן שתיהרג על ידינו למרות פקודותיו של טאל האג’וס; בקרבות אישיים מהגנה עצמית, או שאתה תתקוף אחד מאתנו, או אם היית נתפס בניסיון להימלט. ”כעניין של צדק אני חייב להזהיר אותך שאנחנו רק ממתינים שאחד משני התירוצים האלה יפתור אותנו מאחריות כה גדולה. המשלוח הבטוח של הנערה האדומה אל טאל האג’וס בעל חשיבות גדולה ביותר. באלף השנים האחרונות לא עשו הטרקים לכידה כגון זאת; היא נכדתו של הדגול בג’דקים של האנשים האדומים, אשר הוא גם אויבנו המר. אמרתי את דברי. הנערה האדומה אמרה לנו שאין לנו את הרגשות הרכים יותר של האנושות, אך אנו גזע פשוט ואמיתי. אתה רשאי ללכת”. הסתובבתי ועזבתי את תא הקהל. אז זו הייתה תחילת רדיפתה של סרקוז’ה! ידעתי שאף אחד אחר לא יכול להיות אחראי לדיווח זה שהגיע לאוזניו של לורקאס פטומל כה מהר, ועכשיו גם נזכרתי באותם חלקים של שיחתנו שנגעו בבריחה ובמוצאי.

  9. תפנה לקובי קמין מחנות הספרים והוצאת הספרים “קדמת עדן ” אולי הוא יתעניין בפרסום התרגום.
    ראה עליו כאן
    http://www.shichor.co.il/%D7%AA%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91/%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%AA-%D7%A2%D7%93%D7%9F?cat=7
    פנה גם לאלי הרשטיין מחנות הספרים “ינשוף ” ברעננה,גם הוא מוציא ספרי מדע בדיוני בהוצאת “מובי דיק” ואולי יתעניין.

  10. סרקוז’ה הייתה בשלב זה הנקבה הזקנה והמהימנה ביותר של טארס טארקאס. ככזאת, היא הייתה כוח אדיר שמאחורי הכתר, ולשום לוחם של לורקאס פטומל היה כל כך הרבה אמון מצדו, כמו שהיה לסגנו המוכשר, טארס טארקאס. עם זאת, במקום לחשוב על הימלטות מראשי, הריאיון שלי עם לורקאס פטומל שמש רק למרכז שלי לכל פרט בנושא זה. עכשיו, יותר מבעבר, הצורך המוחלט בבריחה, במידה שהדאיגה את דז’ה טוריס, נאמר לי, מפני שהייתי משוכנע כי איזה גורל נורא מחכה לה במטהו של טאל האג’וס. כפי שתיארה סולה, המפלצת הזאת הייתה האנשה של כל דורות האכזריות, והברוטליות שאליה הידרדר. קר, ערמומי, מחושב; הוא היה, בנוסף לכל, בניגוד בולט לרוב אנשיו, עבד לתשוקה הפראית שדרשה דעיכת הולדה על כוכבם הגוסס, אשר כמעט דמתה לשד של מאדים. למחשבה שדז’ה טוריס האלוהית עלולה ליפול לציפורני אטביסם תהומי כזה גרמה לזיעה קרה לנטוף על עורי. יותר טוב שאנחנו חוסכים לעצמנו כדורים לרגע האחרון, כפי שעשו אותן נשים חסרות כל פחד של ארצי האבודה, אשר לקחו את חייהן שלהן בלבד ולא ייפלו בידי הלוחמים האינדיאנים. בעודי משוטט ברחבה שקוע בחששותיי הכבדים, העגומים ניגש אלי טארס טארקאס בדרכו חזרה מתא הקהל. התנהגותו כלפי לא השתנתה, והוא בירך אותי כאילו לא נפרדנו רק כמה רגעים קודם לכן. ”היכן מגוריך, ג’ון קרטר”? הוא שאל. ”אני עוד לא בחרתי באף אחד”, עניתי. ”זה נראה שהכי טוב יהיה עם אני בעצמי אחלק את רבעי בין הלוחמים האחרים, ואני המתנתי להזדמנות לשמוע את דעתך. כפי שאתה יודע”, אמרתי וחייכתי, ”אני עדיין לא מכיר את כל מנהגיהם של בני שבט הט’ארק”. ”בוא איתי”, הוא הכווין אותי, ויחד יצאנו בדרך שחצתה את הכיכר אל בניין אשר שמחתי לראות שסולה מתגוררת בו. ”מגורי בקומה הראשונה של בניין זה”, הוא אמר, ”והקומה השנייה גם היא מאוכלסת ברובה בלוחמים, אך הקומה השלישית והקומות שמעליה הן ריקות; אתה יכול לבחור אחת מאלה. ”אני מבין”, הוא המשיך, ”שוויתרת על אשתך, האסירה האדומה. ובכן, כפי שאמרת, דרכיך אינן דרכינו, אך אתה יכול להילחם טוב מספיק כדי לעשות כרצונך, ולכן, אם אתה רוצה לתת לאשתך להיות שבויה, זה עניינך שלך; אך כמנהיג אתה צריך לתת להן לשרתך, ובהתאם למנהגינו אתה יכול לבחור כל נקבה או את כל הנקבות מהפמליות של המושלים, אשר את מתכותיהם לובש אתה עכשיו”.

  11. הודיתי לו, אך הבטחתי לו שאני מסתדר היטב ללא סיוע מלבד העניין של הכנת אוכל, ואז הוא הבטיח לשלוח אלי נשים למטרה זו, וגם לטיפול בזרועותיי וייצור התחמושת שלי, אשר אמר שתהיה נחוצה. אני הצעתי שהן גם אולי יוכלו להביא חלק ממשיי השינה והפרוות שהיו שייכות לי כשלל מהלחימה, ללילות בהם היה לי קר והן לא היו שייכות לי. הוא הבטיח לעשות זאת, ועזב. כשנשארתי לבדי אני עליתי במסדרון המפותל אל הקומות העליונות בחיפוש אחר הרובעים המתאימים. היופי של הבניינים האחרים חזר באלה, וכרגיל, לאחר פרק זמן קצר בסיור של חקירות ותגליות. אני בחרתי לבסוף בחדר קדמי בקומה השלישית, בגלל שזה הביא אותי להיות קרוב יותר לדז’ה טוריס, שדירתה הייתה בקומה השנייה של הבניין הסמוך, והבזיקה בי המחשבה שאני אוכל ליצור אמצעי תקשורת שלפיו היא תוכל לאותת לי למקרה שהיא תצטרך את שירותי או הגנתי. בצמוד לדירת השינה שלי היו אמבטיות, חדרי הלבשה, ודירות שינה ומגורים אחרות, בכל עשרת החדרים בקומה זו. החלונות של החדרים האחוריים צפו במגרש עצום, שהיווה את מרכז הכיכר שנעשה בידי הבניינים הפונים לארבעת הרחובות הסמוכים. אמנם המגרש היה רח ידיים וצמחו בו אותם צמחים צהובים, דמויי – טחב ששמיכות הצמחייה שלהם כיסו כמעט את כל פני השטח של מאדים, אך עדיין היו מזרקות רבות, ספסלים, והמצאות דמויות סככה שהעידו על יופיו של המגרש בזמנים שחלפו, שבהם התקיים הגזע בהיר השיער, אשר היו צוחקים על אנשים חמורי סבר, וחוקים קוסמיים, שמונעים לא רק מבתיהם אלא ממדינות שלמות, למעט האגדות המעורפלות של צאצאיהם. אפשר בקלות לדמיין את העלווה המדהימה של הצמחייה השופעת של מאדים, שבעבר תמונתו הייתה מלאה חיים וצבע; הדמויות החינניות של הנשים היפות, את הגברים המהימנים והנאים; הילדים המשתובבים והמאושרים – כל אור השמש, האושר והשלווה. קשה היה להבין שהם אינם; למטה דרך עידנים אפלים, אכזריות, ובורות, עד שהאינסטינקטים של תרבותם והפילות ההומניטארית עלתה בהדרגה, כך גם עלה והורכב המין הסופי שהינו כעת המין הדומיננטי במאדים.

  12. פרק 12
    אסיר עם כוח

    כשנכנסתי והצדעתי, לורקאס פטומל סימן לי להתקדם, מיקד את עיניו הגדולות והנוראות עלי, ופנה אלי כך: ”אתה הינך עמנו רק כמה ימים, אך עדיין, בזמן שבו זכית לכושרך זכית גם למיקום גבוהה בינינו. כך או כך, אתה אינך אחד מאיתנו; אתה אינך חב לנו כל נאמנות. ”תפקידך הינו יוצא דופן”, הוא המשיך, ”בכך שאתה עדיין שבוי, אך מחלק פקודות שיש למלאן; אתה זר, ועדיין אתה מנהיג בשבט הט’רקים; הינך גמד, אך מכה אחת של אגרופך יכולה להרוג לוחם אדיר. ועכשיו, דווח לי שאתה מתכנן להימלט עם אסירה אחרת מגזע נוסף; אסירה שעל פי, הודעתה האישית, סבורה למחצה שחזרת מעמק דור. כל אחת מהאשמות האלה, יהיו עילה מספקת להרשעתך, אך אנו אנשים בלבד, ולא יהיה לך משפט על חזרתך לשבט ט’רק, כל עוד פוקד כך טאל האג’וס. ”אבל”, הוא המשיך בקולו הגרוני והחריף, ”אם אתה תברח עם נערתך האדומה, אני אהיה זה שיצטרך להסביר לטאל האג’וס; אני הוא זה שיצטרך להתמודד מול טארס טארקאס, וגם להפגין את זכותי לפקד, או שהמתכת מפגרי המת תגיע לאדם טוב יותר, שכן כך הוא מנהגם של בני הט’ארק. ”אין לי כל מריבה עם טארס טארקאס; ביחד אנו שולטים באנשים העליונים והגדולים של הקהילות הפחותות בקרב האנשים הירוקים; אין ברצוננו להילחם אחד בשני, ואם תמות, ג’ון קרטר, אני אמור לשמוח. תחת שני תנאים בלבד, עם זאת, ייתכן שתיהרג על ידינו למרות פקודותיו של טאל האג’וס; בקרבות אישיים מהגנה עצמית, או שאתה תתקוף אחד מאתנו, או אם היית נתפס בניסיון להימלט. ”כעניין של צדק אני חייב להזהיר אותך שאנחנו רק ממתינים שאחד משני התירוצים האלה יפתור אותנו מאחריות כה גדולה. המשלוח הבטוח של הנערה האדומה אל טאל האג’וס בעל חשיבות גדולה ביותר. באלף השנים האחרונות לא עשו הטרקים לכידה כגון זאת; היא נכדתו של הדגול בג’דקים של האנשים האדומים, אשר הוא גם אויבנו המר. אמרתי את דברי. הנערה האדומה אמרה לנו שאין לנו את הרגשות הרכים יותר של האנושות, אך אנו גזע פשוט ואמיתי. אתה רשאי ללכת”. הסתובבתי ועזבתי את תא הקהל. אז זו הייתה תחילת רדיפתה של סרקוז’ה! ידעתי שאף אחד אחר לא יכול להיות אחראי לדיווח זה שהגיע לאוזניו של לורקאס פטומל כה מהר, ועכשיו גם נזכרתי באותם חלקים של שיחתנו שנגעו בבריחה ובמוצאי. סרקוז’ה הייתה בשלב זה הנקבה הזקנה והמהימנה ביותר של טארס טארקאס. ככזאת, היא הייתה כוח אדיר שמאחורי הכתר, ולשום לוחם של לורקאס פטומל היה כל כך הרבה אמון מצדו, כמו שהיה לסגנו המוכשר, טארס טארקאס. עם זאת, במקום לחשוב על הימלטות מראשי, הריאיון שלי עם לורקאס פטומל שמש רק למרכז שלי לכל פרט בנושא זה. עכשיו, יותר מבעבר, הצורך המוחלט בבריחה, במידה שהדאיגה את דז’ה טוריס, נאמר לי, מפני שהייתי משוכנע כי איזה גורל נורא מחכה לה במטהו של טאל האג’וס. כפי שתיארה סולה, המפלצת הזאת הייתה האנשה של כל דורות האכזריות, והברוטליות שאליה הידרדר. קר, ערמומי, מחושב; הוא היה, בנוסף לכל, בניגוד בולט לרוב אנשיו, עבד לתשוקה הפראית שדרשה דעיכת הולדה על כוכבם הגוסס, אשר כמעט דמתה לשד של מאדים. למחשבה שדז’ה טוריס האלוהית עלולה ליפול לציפורני אטביסם תהומי כזה גרמה לזיעה קרה לנטוף על עורי. יותר טוב שאנחנו חוסכים לעצמנו כדורים לרגע האחרון, כפי שעשו אותן נשים חסרות כל פחד של ארצי האבודה, אשר לקחו את חייהן שלהן בלבד ולא ייפלו בידי הלוחמים האינדיאנים. בעודי משוטט ברחבה שקוע בחששותיי הכבדים, העגומים ניגש אלי טארס טארקאס בדרכו חזרה מתא הקהל. התנהגותו כלפי לא השתנתה, והוא בירך אותי כאילו לא נפרדנו רק כמה רגעים קודם לכן. ”היכן מגוריך, ג’ון קרטר”? הוא שאל. ”אני עוד לא בחרתי באף אחד”, עניתי. ”זה נראה שהכי טוב יהיה עם אני בעצמי אחלק את רבעי בין הלוחמים האחרים, ואני המתנתי להזדמנות לשמוע את דעתך. כפי שאתה יודע”, אמרתי וחייכתי, ”אני עדיין לא מכיר את כל מנהגיהם של בני שבט הט’ארק”. ”בוא איתי”, הוא הכווין אותי, ויחד יצאנו בדרך שחצתה את הכיכר אל בניין אשר שמחתי לראות שסולה מתגוררת בו. ”מגורי בקומה הראשונה של בניין זה”, הוא אמר, ”והקומה השנייה גם היא מאוכלסת ברובה בלוחמים, אך הקומה השלישית והקומות שמעליה הן ריקות; אתה יכול לבחור אחת מאלה. ”אני מבין”, הוא המשיך, ”שוויתרת על אשתך, האסירה האדומה. ובכן, כפי שאמרת, דרכיך אינן דרכינו, אך אתה יכול להילחם טוב מספיק כדי לעשות כרצונך, ולכן, אם אתה רוצה לתת לאשתך להיות שבויה, זה עניינך שלך; אך כמנהיג אתה צריך לתת להן לשרתך, ובהתאם למנהגינו אתה יכול לבחור כל נקבה או את כל הנקבות מהפמליות של המושלים, אשר את מתכותיהם לובש אתה עכשיו”. הודיתי לו, אך הבטחתי לו שאני מסתדר היטב ללא סיוע מלבד העניין של הכנת אוכל, ואז הוא הבטיח לשלוח אלי נשים למטרה זו, וגם לטיפול בזרועותיי וייצור התחמושת שלי, אשר אמר שתהיה נחוצה. אני הצעתי שהן גם אולי יוכלו להביא חלק ממשיי השינה והפרוות שהיו שייכות לי כשלל מהלחימה, ללילות בהם היה לי קר והן לא היו שייכות לי. הוא הבטיח לעשות זאת, ועזב. כשנשארתי לבדי אני עליתי במסדרון המפותל אל הקומות העליונות בחיפוש אחר הרובעים המתאימים. היופי של הבניינים האחרים חזר באלה, וכרגיל, לאחר פרק זמן קצר בסיור של חקירות ותגליות. אני בחרתי לבסוף בחדר קדמי בקומה השלישית, בגלל שזה הביא אותי להיות קרוב יותר לדז’ה טוריס, שדירתה הייתה בקומה השנייה של הבניין הסמוך, והבזיקה בי המחשבה שאני אוכל ליצור אמצעי תקשורת שלפיו היא תוכל לאותת לי למקרה שהיא תצטרך את שירותי או הגנתי. בצמוד לדירת השינה שלי היו אמבטיות, חדרי הלבשה, ודירות שינה ומגורים אחרות, בכל עשרת החדרים בקומה זו. החלונות של החדרים האחוריים צפו במגרש עצום, שהיווה את מרכז הכיכר שנעשה בידי הבניינים הפונים לארבעת הרחובות הסמוכים. אמנם המגרש היה רח ידיים וצמחו בו אותם צמחים צהובים, דמויי – טחב ששמיכות הצמחייה שלהם כיסו כמעט את כל פני השטח של מאדים, אך עדיין היו מזרקות רבות, ספסלים, והמצאות דמויות סככה שהעידו על יופיו של המגרש בזמנים שחלפו, שבהם התקיים הגזע בהיר השיער, אשר היו צוחקים על אנשים חמורי סבר, וחוקים קוסמיים, שמונעים לא רק מבתיהם אלא ממדינות שלמות, למעט האגדות המעורפלות של צאצאיהם. אפשר בקלות לדמיין את העלווה המדהימה של הצמחייה השופעת של מאדים, שבעבר תמונתו הייתה מלאה חיים וצבע; הדמויות החינניות של הנשים היפות, את הגברים המהימנים והנאים; הילדים המשתובבים והמאושרים – כל אור השמש, האושר והשלווה. קשה היה להבין שהם אינם; למטה דרך עידנים אפלים, אכזריות, ובורות, עד שהאינסטינקטים של תרבותם והפילות ההומניטארית עלתה בהדרגה, כך גם עלה והורכב המין הסופי שהינו כעת המין הדומיננטי על המאדים. מחשבותיי נקטעו בעקבות הופעתן של כמה נשים צעירות הנושאות מעמסות של כלי נשק, בדי משי, פרוות, תכשיטים, כלי בישול, ומיכלי אוכל ושתייה, אשר היוו שלל ניכר מספינת האוויר. כל אלה, כך נראה, היו רכושם של שני המושלים שהרגתי, וכעת, על ידי מנהיגי הט’ארקים, הפכו להיות שלי. על פי הנחיותיי הן הניחו את הדברים באחד מהחדרים האחוריים, ולאחר מכן עזבו, רק כדי לחזור עם מטען שני, אשר הן אמרו לי שהיווה את יתרת סחורתי. במסען השני הן היו מלוות בעשר או חמש עשרה נשים ונערים אחרים, אשר, כך נדמה, היוו את פמליותיהם של שני המושלים. הם לא היו בני משפחותיהם, ולא נשיהם, ולא עובדיהם; מערכות יחסיהם היו כה מוזרות, וכה שונות מכל מה שמוכר לנו, וידוע שאת דברים אלה הכי קשה לתאר. כל רכוש בין בני המאדים הירוקים נמצא בבעלות משותפת של כל חברי הקהילה, מלבד הנשק האישי, קישוטים ומשיי שינה ופרוות שהיו בבעלות פרטית של כל אדם יחיד. כל אחד מהאנשים יכול לתבוע עליהם את זכותו הבלתי מעורערת, ואין זה ייתכן שהוא יצבור יותר מאלה העולים על הדרוש לצרכיו הממשיים. עודף יכול הוא להחזיק רק על מנת לשמור עליו, עד שהוא מועבר הלאה לחברים הצעירים יותר של הקהילה כדרישה הכרחית. את הנשים והילדים של גבר מהפמליה ניתן להשוות ליחידה צבאית שעליה הוא אחראי בדרכים שונות, כמו בנושאים של הדרכה, משמעת, קיום, וצורכיהם הדחופים לנדודים בלתי פוסקים ומאבקים בלתי פוסקים עם קהילות אחרות ועם בני המאדים האדומים. נשיו חסרות כל תחושות נשיות. בני המאדים הירוקים לא משתמשים בשום מילה המקבילה במשמעותה למילה ארצית. הזדווגותם היא עניין קהילתי בלבד, ומכוונת ללא התייחסות לברירה טבעית. מועצת המושלים של כל קהילה שולטת בעניין בדיוק כמו הבעלים של הרבעת מרוץ קנטאקי, לרבייה של מניותיו ולשיפורו הכללי.תיאורטית נשמע זה טוב, כפי שקורה לעתים קרובות עם תיאוריות, אבל התוצאות של עידנים בפועל לא טבעי זה, בשילוב עם הקהילה בעניין החזקת צאצאים דומה לזו של האם, מוצגת ביצורים הקרים, האכזריים, וקיומם הקודר חסר האהבה וחסר השמחה. זה נכון שבני המאדים הירוקים בהחלט מוסריים, גברים ונשים, למעט מתנוונים כמו טאל האג’וס; אבל עדיף בהרבה על האיזון של האופי האנושי אפילו על חשבון הפסד קל ומזדמן של צניעות. מצאתי שאני חייב לקחת אחריות על יצורים אלה, ואם עשיתי זאת או לא, עשיתי זאת בדרך הטובה ביותר והנחתי אותם כדי למצוא מקום מגורים בקומה העליונה, ולפנות את הקומה השלישית בעבורי. את אחת מהבנות הפניתי למטלותיו של מטבחי הפשוט, והפניתי את האחרים לקחת על עצמם את המטלות השונות אשר בעבר היו אלה מקצועותיהם. לאחר מכן הבטתי בהם קצת, וגם לא היה לי אכפת.

  13. פרק 13
    התניית אהבים על מאדים

    לאחר הקרב עם ספינות האוויר, אנשי הקהילה נשארו בעיר לכמה ימים, והפקירו את המצעד חזרה עד שחשו כי הספינות לא תחזורנה; היתפסות במישורים הפתוחים עם שיירת המרכבות והילדים הייתה רחוקה אפילו מרצונו של עם לוחמני כמו בני המאדים הירוקים.

    בתקופת חוסר פעילותנו, טארס טארקאס לימד אותי רבים מהמנהגים ואומנויות הלחימה המוכרים לט’ארקים, שיעורים כוללים ברכיבה ורעיית בעלי החיים הגדולים שנשאו את הלוחמים. יצורים אלה, הידועים כת’ואטים, הם בעלי חיים מסוכנים ומרושעים כאדוניהם, אבל לאחר שהם מוכנעים פעם אחת הם חדלים ונהיים צייתנים למטרותיהם של בני המאדים הירוקים.

    שניים מבעלי החיים האלה נפלו לי יותר מהלוחמים שאת מתכותיהם לבשתי, ולמשך זמן קצר יכולתי לטפל בהם טוב כמעט כמו הלוחמים המקומיים. השיטה לא הייתה מסובכת כלל וכלל. אם הת’ואטים לא הגיבו מהר מספיק להוראות הטלפתיות של רוכביהם הם היו מנחיתים להם מהלומה אדירה בין האוזניים עם הקת של אקדחם, ואם הם נאבקו בשיטה זו, אז טיפול זה היה נמשך עד שהבהמות היו משתוחחות, או עד שהיו מפילות מעליהן את רוכביהן.

    המקרה האחרון היה הופך למאבק לחיים או למוות בין האדם והחיה. אם הרוכב היה מספיק מהיר עם אקדחו אולי היה חי כדי לרכוב פעם נוספת, למרות שעל חיה אחרת; אם לא, גופתו הקרועה והמרוטשת הייתה נאספת על ידי אשתו ונשרפת בהתאם למנהג הט’ארקים.

    התנסותי עם וולה קבעה לי לנסות את ניסוי החסד בטיפולי בת’ואטים. ראשית לימדתי אותם שאינם יכולים להפילני, ואף הכיתי אותם בצורה חריפה בין אוזניהם כדי להרשימם בסמכותי ובשליטתי. ואז, בהדרגה, אני זכיתי באמונתם באותה הצורה שבה זכיתי בה פעמים אין – ספור מצד בהמות הרכיבה הרגילות שלי. מאז ומתמיד ידי הייתה טובה עם בעלי חיים, ועל ידי יצרי, כמו גם בגלל שזה הביא תוצאות מתמשכות ומספקות יותר, אני תמיד הייתי חביב ואנושי עם המעמדות הנמוכים. אני יכולתי לקחת חיי אדם, במידת הצורך, עם נקיפות מצפון, פחותות בהרבה מאלה של העניים, ולהיות בריון חסר הגיון, וחסר אחריות.

    במהלך זה שנמשך רק כמה ימים הט’ואטים שלי הפליאו את כל הקהילה. הם עקבו אחרי כמו כלבים, חיככו את חוטמיהם הגדולים כנגד גופי בהתגלויות מביכות של חיבה, והגיבו לכל פקודה שלי בחריצות ובצייתנות שגרמו ללוחמים לייחס לי מאין כוח ארצי שלא היה ידוע על המאדים.

    ”איך אתה כישפת אותם”? שאל טארס טארקאס אחר צהריים אחד, כשהוא רעה אותי דוחס את זרועותיי בין הלסתות הגדולות של אחד הת’ואטים שלי אשר פיסת אבן נתקעה בין שתיים משיניו בעודו אוכל את הצמחייה דמוית – הטחב שגדל בחצר הרחבה.

    ”באדיבות”, עניתי. ”אתה רואה טארס טארקאס, שלרגשות הרכים יש ערך משלהם, אפילו ללוחם. בשיאו של קרב כמו גם במצעד אני יודע שהת’ואטים שלי יצייתו לכל פקודה שלי, ולכן יעילות הלחימה שלי משופרת, ואני לוחם טוב יותר כשם שאני אדון אדיב יותר. הלוחמים האחרים שלך ינצלו זאת ליתרון עצמם, כמו שגם הקהילה תאמץ את שתותי בהקשר זה. רק לפני כמה ימים, אתה בעצמך, אמרת לי כיצד הבריונים המגודלים האלה, באי הוודאות של מזגם, לעיתים קרובות היו הכלים להפיכת ניצחון לתבוסה, שכן, ברגע מכריע, אולי יבחרו להדיח ולקרוע לגזרים את רוכביהם”.

    הראה לי כיצד אתה משיג את התוצאות הללו”, הייתה זו תשובתו היחידה של טארס טארקאס.

    • אני באמת מצטער שלא שמתי לב להודעה, וממש ברגע זה אני שולח לך תרגום ערוך ומשופר במקום הטיוטה הזאת.

  14. חדשה לת’ואטים האומללים, ולפני שעזבתי את הקהילה של לורקואס פטומל הייתה לי שביעות רצון מהתבוננות בגדוד הממושמע והצייתן כפי שרציתי לראות. ההשפעה על הדיוק והמהירות של התנועות הצבאיות הייתה כה מדהימה עד שלורקואס פטומל נתן לי צמיד מסיבי של זהב מרגלו שלו, לאות להערכתו של שירותי בשבט.

    ביום השביעי לאחר הקרב עם ספינות האוויר הובלנו שוב את הצעדה לכיוון שבט הט’ארק, ככל הנראה מחשש להתקפה נוספת שלורקואס פטומל סבר שתתרחש.

    בימים שקדמו בדיוק ליציאתנו לא התראתי אפילו פעם אחת עם דז’ה טוריס, כן מפני שהוחזקתי בעיסוק רב על ידי טארס טארקאס בשיעורים באומנות הלחימה המאדימית, וכן מפני שהייתי עסוק באימון הת’ואטים שלי. בפעמים המועטות שבהן ביקרתי במגוריה היא נעדרה, טיילה ברחובות עם סולה, או חקרה את הבניינים בסביבה הקרובה לכיכר. הזהרתי את שתיהן שלא להעז להתרחק מהכיכר מחשש לקופים הלבנים הגדולים, שהיו בעלי אכזריות שידעתי היטב שנמצאת ברשותם. עם זאת, מאחר שוולה ליווה אותן בכל טיוליהן, ומאחר שסולה הייתה חמושה היטב, הייתה יחסית רק סיבה מועטת לחשוש לשלומן.

    בערב שלפני יציאתנו ראיתי אות מתקדמות לאורך אחת השדרות הגדולות שהובילו לכיכר מהמזרח. התקדמתי כדי לפגוש אותן, ולהגיד לסולה שאני אקח את האחריות של השמירה על דז’ה טוריס, והנחיתי אותה לחזור למגוריה בעבור איזו שליחות פעוטה. סמכתי על סולה וחיבבתי אותה, אבל מסיבה מסויימת רציתי להיות לבדי עם דז’ה טוריס, שייצגה בעבורי את כל מה שהשארתי מאחורי על כדור הארץ בחברתה הנעימה והחביבה. נראה קשר של עניין משותף רב עוצמה בינינו כאילו נולדנו תחת אותה קורת גג ולא על עולמות שונים, במרחק של לערך 49,000,000 מייל אחד מהשני.

  15. שחכתי להוסיף, שייקח לי זמן רב לגמור את כל התרגום, אבל הייתי שמח לשלוח לכם אותו בחלקים גדולים יותר עד לכדי כמה פרקים.

  16. הצעתי היא שתשלח לנו אותו בשלמותו ונשמח לפרסמו עם איורים רלבנטיים . אבל תחילה נסה למצוא לו מו”ל ,בהוצאות כמו “זאת של אלי הרשטיין או של קובי קמין או הוצאת אופוס.

    • אני עצמי צייר טוב יחסית, ואני בטוח שאוכל לאייר את הספר – למעשה, אני אשמח לעשות זאת.

  17. שלום אלי,
    אני עדיין עובד על התרגום ועובר עליו שוב ושוב כדי להפוך אותו לרלוונטי לפרסום.
    אני מתקן ועורך אותו, פרק פרק כדי שיהיה מובן למי שייקרא אותו.
    תיקנתי וערכתי את התרגום של הפרק ה – 11 ואני מעוניין לדעת אם הוא נראה בעיניך מתאים יותר לפרסום מהתרגום המקורי. התרגום המשופר:

    פרק 11
    עם דז’ה טוריס

    כאשר הגענו אל הרחבה שתי הנקבות השומרות שהופקדו להשגיח על דז’ה טוריס מיהרו ועשו עצמן כמקבלות עליהן את השמירה עליה פעם נוספת. הילדה המסכנה התכווצה כנגדי ואני חשתי את שתי ידיה הקטנות נאחזות ומתהדקות על זרועי. בעודי מנפנף משם את הנשים הודעתי להן שמעתה והלאה סולה תטפל בשבוייה, ויתר על כן הזהרתי את סרקוז’ה שכל תשומת לב אכזרית נוספת שתוענק מצדה כלפי דז’ה טוריס תביא לקיצה הכואב והפתאומי.

    איומי, לרוע המזל, גרם ליותר נזק מטובה לדז’ה טוריס, שהרי, כפי שלמדתי מאוחר יותר – גברים לא הורגים נשים על מאדים וגם להפך, כך שסרקוז’ה רק נתנה בנו מבט מכוער, ועזבה על מנת ליזום את מאמציה להטרידנו.

    במהרה מצאתי את סולה והסברתי לה שאני מצפה שתשמור על דז’ה טוריס כשם ששמרה עלי; שאני מצפה שהיא תמצא לשתיהן מקום מגורים שבו לא יוטרדו בידי סרקוז’ה, ולבסוף הודעתי לה שאני אעבור לגור עם הגברים האחרים.

    סולה העיפה מבט בעיטורים שנשאה ידי והיו תלויים על כתפי.

    ”אתה מנהיג גדול כעת ג’ון קרטר” אמרה. ”ומחובתי לבצע את פקודתך, אף שאני בהחלט שמחה לבצע אותה ללא התחשבות בתנאים כלשהם. האיש שנושא אתה את נשקו היה לוחם אדיר, אשר זכה בדרכו להעלאת דרגותיו בהרג עד שהתקרב למעמדו של טארס טארקאס, אשר, כפי שאתה יודע, שני ללורקואס פטומאל בלבד. ”אתה בדרגה האחת עשרה, אך יש עוד כעשרה מנהיגים בקהילה הזו, אשר תדרג אותך במיומנות”.

    ”ואם אהרוג את לורקואס פטומל”? שאלתי.

    ”אתה תהיה בדרגה הראשונה, ג’ון קרטר – אך אתה יכול לזכות בכבוד זה רק אם לורקואס פטומל יסכים להילחם בך מרצונו החופשי, או שיתקפך ותהרגו מתוך הגנה עצמית, אז, תזכה במעמדו”.

    אני צחקתי, ושיניתי את הנושא – לא היה לי כל רצון מיוחד להרוג את לורקואס פטומל, ועוד פחות רצון להיות ג’ד בקרב הט’ארקים.

    ליוויתי את סולה ודז’ה טוריס בחיפושים אחר מגורים חדשים בעבורן, כאשר מצאנו בניין, קרוב יותר לאולם קבלות הפנים אשר היה בנוי באדריכלות יומרנית בהרבה ממגורינו הקודמים. בבניין הזה גם מצאנו דירות שינה אמיתיות, עם מיטות עתיקות וענקיות ממתכת מחושלת ושרשראות זהב משתלשלות מגג השיש שלהן. העיטורים על הקירות היו מפורטים ביותר, ושלא כמו ציורי הקיר בבניינים האחרים אני בחנתי אותם, ומצאתי דמויות אנושיות רבות במחברים. הם היו של אנשים כמותי, עם צבע הרבה יותר בהיר משל דז’ה טוריס. הם היו לבושים בגלימות חינניות, זורמות, עטורות במתכת ותכשיטים ושיערם היה זהוב ושופע או בצבע אדום ברונזה. הגברים היו מגולחי פנים ורק כמה מהם היו חמושים. האירועים תיארו על פי רוב, אנשים בהירי עור, ובהירי שיער במחזה.

    דז’ה טוריס שילבה את ידיה בהתפעלות לנוכח יצירות אומנות מרהיבות אלה, אשר חוללו על ידי אנשים שנכחדו משכבר; בעוד שסולה, מצד שני, כנראה לא הבחינה בהן.

    החלטנו להשתמש בחדר הזה, שהיה בקומה השנייה והשקיף על הכיכר, כחדר מגורים לדז’ה טוריס ולסולה, ובחדר סמוך אליו בצורה עורפית כדי לאחסן אספקה ולבשל מזון. אני שלחתי את סולה להביא מצעים, מזון וכלי אוכל כשהיה בכך צורך, ואמרתי לה שאשמור על דז’ה טוריס עד שתחזור.

    כאשר סולה יצאה דז’ה טוריס פנתה אליי בחיוך קלוש.

    ”ולאן, אם כן, האסירה שלך תברח כשתשחרר אותה, אלא אם כן היא צריכה לעקוב אחריך מפני שהיא משתוקקת להגנתך, ומבקשת את סליחתך על מחשבותיה האכזריות נגדך בימים האחרונים”?

    ”את צודקת”, עניתי, ”אין מנוס לאף אחד מאתנו אלא אם כן נלך ביחד”.

    ”שמעתי את אתגרך כלפי היצור שאתה מכנה טארס טארקאס, ואני חושבת שאני מבינה את עמדתך בין האנשים האלה, אבל מה שאיני יכולה להבין, הוא את טענתך שאינך מבארסום”.

    ”בשמו של אבי אבותיי הראשון, אם כך”, היא המשיכה, ”מהיכן אתה? אתה דומה כל כך לבני עמי, אך גם כה שונה מהם. אתה מדבר בשפתי, ועם זאת שמעתיך אומר לטארס טארקאס שאך למדת אותה לאחרונה. כל בני בארסום מדברים באותה הלשון מהקוטב הדרומי, עד לקוטב הצפוני – למרות שצורות הכתב שונות אחת מהשנייה. רק בעמק דור, שבו נהר האיס נשפך לים האבוד של קורוס, שם אמורה להיות שפת הדיבור שונה, והשערה זו נובעת רק מהאגדות שלנו, שסופרו בידי אבות אבותינו. אין שום תיאור של בן בארסום, שחזר במורד נהר האיס, מחופיו של קורוס בעמק דור. אל נא תאמר לי שחזרת משם! הם היו הורגים אותך בצורה איומה ונוראה בכל מקום על פני בארסום אילו הייתה זו האמת; תאמר לי שאין זאת כך”!

    בעיניה היה ניצוץ שונה, מוזר; בקולה הייתה נימה של הפצרה, וידיה הקטנות הושטו אל חזי, והיו צמודות אלי כאילו כדי לסחוט הכחשה מלבי.

    ”איני יודע את מנהגיכם, דז’ה טוריס, אך בווירג’יניה שלי ג’נטלמן לא היה משקר על מנת להציל את עצמו; אני אינני מעמק דור; אני לעולם לא ראיתי את נהר האיס המסתורי; הים האבוד של קורוס הינו עדיין אבוד, לפי מיטב ידיעתי. האם את מאמינה לי”?

    ואז הכתה בי פתאום המחשבה שחרדתי מאד לכך שהיא אמורה להאמין לי. זה לא שחששתי מהתוצאות שתגענה מאמונה כללית על חזרה מגן עדן או מגיהינום של בארסום, או מה שזה לא היה. אך למה זה קרה, אם כן! מדוע אכפת לי ממחשבותיה? הסתכלתי למטה עליה; פניה היפיפיות סלדו, עיניה הנפלאות נפתחו עמוק אל נשמתה; וכשהעיניים שלה פגשו בשלי ידעתי מדוע, ואני הצטמררתי.

    גל של תחושה דומה עבר גם בה; היא התרחקה ממני באנחה, והפנתה את פניה הרציניות, היפיפיות אל פני ולחשה: ”אני מאמינה לך, ג’ון קרטר; אני איני יודעת מהו ‘ג’נטלמן’, מעולם לא שמעתי על ווירג’יניה לפני כן; אבל אנשי בארסום אינם משקרים – אם אין הם רוצים לומר את האמת, הם לא ידברו. היכן אם כך נמצאת ‘ווירג’יניה’ זו, ארצך ג’ון קרטר”? היא שאלה, וזה נראה היה ששם יפה זה של מדינתי הנאווה מעולם לא נשמע יפיפה יותר מכשהגו אותו אותן שפתיים מושלמות, באותו יום רחוק שנעלם זה משכבר.

    ”אני מעולם אחר”, עניתי, ”העולם הגדול שנקרא כדור הארץ, שמסתובב סביב השמש המשותפת לנו ובא בסדר לפני בארסום שלך, אשר אנו מכירים כמאדים. ”איך הגעתי לכאן איני יכול לומר לך, שכן איני יודע; ”אך הנה אני כאן, ועקב כך שנוכחותי אפשרה לי לשרת את דז’ה טוריס אני שמח להיות כאן”.

    היא נתנה בי מבט מודאג, ארוך ושואל. ידעתי שיהיה זה קשה להאמין למה שאמרתי, ולא יכולתי לקוות שהיא תעשה זאת ולכן לא היה חשוב לי כמה השתוקקתי לשמור על כבודה ואמונתה אלי. וודאי שהעדפתי שלא לספר לה דבר על המאורעות שעברתי, אך איש לא יכול היה להביט לעומק העיניים הללו ולסרב לבקשתה הקטנה.

    סוף כל סוף היא חייכה, נאנחה, ואמרה: ”אהיה חייבת להאמין אף על פי שאיני מבינה. אני בקלות יכולה לתפוס שאינך מבארסום של ימים אלה; אתה כמונו, אך עדיין שונה – אבל מדוע לי להטריד את ראשי המסכן עם בעיה מסובכת כזאת, כשלבי אומר לי להאמין מפני שברצוני להאמין”!

    היה זה היגיון טוב, היגיון ארצי נשי וטוב, ואם זה יניח את דעתה לא יכולתי גם למצוא בו ולו פגם אחד.למען האמת הוא היה ההיגיון היחיד מסוגו שיכל לשאת את בעייתי. נכנסנו אז לשיחה כללית, שבה היו שאלות ותשובות רבות לכל צד. היא הייתה מסוקרנת ללמוד על מנהגי אנשיי, ואף הציגה בפני ידע רב ומרשים על מאורעות בכדור הארץ. כאשר תשאלתי אותה בצורה מעמיקה יותר על היכרות לכאורה זו עם דברים ארציים היא צחקה – ואז בכתה:

    ”למה, כל תלמיד בבארסום יודע על הגיאוגרפיה, והרבה בנוגע לחי ולצומח, כשם שהוא יודע גם את ההיסטוריה של עולמך כאילו היה עולמו. האם אין אנו יכולים לראות כל מה שמתרחש על כדור הארץ, כפי שאתה מכנה אותו – האם אינו תלוי בשמים תמיד באותה נקודה רגילה”?

    זה הביך אותי, אני חייב להודות, ממש כשם שטענותיי הביכו אותה; וסיפרתי לה זאת. אז היא הסבירה לי באופן כללי את המכשירים שהיו בשימוש אנשיה, ופיתוחם נישלם לפני עידנים, אשר אפשרו להם לשדר על מסך תמונה מושלמת של כל כוכב לכת במערכות שמש רבות. תמונות אלה היו כל כך מושלמות בפרוטן, עד שכשצולמו והוגדלו, עצמים שגודלם לא עולה על גודל של עלה עשב היו מזוהים באופן די ברור. הרבה לאחר מכן, כשכבר הייתי בהליום, ראיתי רבות מתמונות אלה, כמו גם את המכשירים שיצרו אותן.

    ”אם אכן דברים ארציים כה מוכרים לך”, שאלתי, ”מדוע אינך מזהה אותי כאחד מתושביו”?

    היא חייכה פעם נוספת, כמו ילד מפונק המשועמם מחקירה אליה הוא נתון.

    ”בגלל, ג’ון קרטר”, היא ענתה, ”שכמעט בכל פלנטה וכוכב ישנה אטמוספרה ותנאים המתקרבים בכל לאלו של בארסום, שבהם מופיעות צורות חיים כמעט זהות לך ולי; ויתר על כן, אנשי כדור הארץ, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מכסים את גופם עם חתיכות מכוערות ומוזרות של בד, ואת ראשיהם אביזרים מחרידים, אשר בתכליתם לא נוכל אף להרהר; ואילו אתה, כאשר נמצאת על ידי לוחמי הט’ארק, גופך היה בלתי מעוטר ובלתי מכוסה לחלוטין.

    ”העובדה שלא ענדת עיטורים היא הוכחה מוצקה לכך שאין מוצאך בבארסום, בעוד שההיעדר של כיסויים גרוטסקיים עשוי לגרום ספק בטיב ארציותך”.

    אז, אני סיפרתי לה את פרטי המסע מכדור הארץ, הסברתי שגופי שכב שם, בלבוש מלא – בגדים מוזרים של אזרח שיגרתי. בנקודה זו חזרה סולה עם חפצינו האישיים המועטים ועם בן המאדים הצעיר שלקחה תחת חסותה, אשר, כמובן, היה חייב לחלוק עימן במגורים.

    סולה שאלה אותנו אם היה לנו אורח בעת היעדרותה, ונראתה מופתעת מאד כשענינו לשלילה. נראה שכשעלתה דרך הגישה לקומות הגבוהות שבהן שכנו מגורינו, היא פגשה בסרקוז’ה יורדת למטה. החלטנו שהיא וודאי צוטטה לנו, אך מפני שלא יכולנו להעלות שום דבר בעל חשיבות שעבר בינינו, פטרנו את העניין כבעל השלכות מועטות, מלבד שהתחייבנו לעצמנו שנהיה זהירים כמיטב יכולתנו בעתיד.

    דז’ה טוריס ואני נפלנו אז לחקירתם של האדריכלות והעיטור של חדריו היפים של המבנה בו התגוררנו. היא סיפרה לי שהאנשים האלה חיו ככל הנראה לפני יותר ממאה אלף שנים. הם היו אבותיו הקדומים של הגזע שלה, אבל היו מעורבים עם הגזע הגדול השני של מאדים הקדום, שהיה כהה מאד, כמעט שחור, וגם עם הגזע הצהוב – אדמדם ששגשג באותו הזמן.

    שלושת הגזעים הגדולים הללו של מאדים הקדום נאלצו לכרות ביניהם ברית אדירה כשההתייבשות של ים המאדים אילצה אותם לחפש את האזורים הפוריים המעטים יחסית, ומצטמצמים בתמידות, ולהגן על עצמם, בתנאי חיים חדשים, כנגד השבטים הפראיים של בני המאדים הירוקים.

    תקופה של יחסים קרובים ונישואי תערובת היא שהביאה להולדת גזע האנשים האדומים, אשר דז’ה טוריס הינה בתו הנאווה והיפהפייה. בעקבות דורות של תלאות ומלחמות בלתי פוסקות בין גזעיהם השונים, כך גם עם גזע האנשים הירוקים, ובטרם התאימו את עצמם לתנאים שהשתנו, חלק גדול מהתרבות הנעלה ורבים ממדעי הרוח של בני המאדים בהירי השיער אבדו; אבל הגזע האדום של ימינו הגיע לנקודה בה הוא חש שהוא מהווה תגליות חדשות ותרבות תכליתית יותר מכל מה שהונח באופן בלתי הפיך ונקבר עם בני בארסום העתיקים, מתחת לאינספור העידנים שחלפו.

    בני המאדים העתיקים הללו היו עם מטופח וספרותי עד מאד, אך במהלך התהפוכות באותן מאות שנות ניסיון של הסתגלות מחודשת לתנאים חדשים, לא רק הפסיקו את הקדמה והתעשייה שלהם לחלוטין, אלא שכמעט בכל ארכיוניהם, התקליטים, והספרים אבדו.

    דז’ה טוריס קישרה עובדות מעניינות רבות ואגדות לגזע האבוד הזה של האנשים האצילים והאדיבים. היא אמרה שהעיר בה חנינו הייתה אמורה להיות מרכז המסחר, והתרבות ושמו קוראד. היא נבנתה על נמל יפה, טבעי, ומוקף ביבשה ובגבעות מרהיבות. העמק הקטן בחזית המערבית של העיר, היא הסבירה, היה כל מה שנותר מהנמל, ואילו המעבר בין הגבעות לקרקעית הים העתיק, היה התעלה שדרכה עבר המשלוח עד לשערי העיר.

    חופיהם של הימים הקדומים היו מנוקדים בערים כאלו בדיוק, ואחדות פחותות, במספרים הולכים וקטנים, שנמצאו מתכנסות לכיוון מרכז האוקיינוסים, כאשר האנשים מצאו לנכון לעקוב אחרי המים הנסוגים, עד שהצורך כפה עליהם את ישועתם האחרונה, הידועה בשם תעלות המאדים.

    היינו כה שקועים בחקירת הבניין ובשיחתנו עד שהייתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת לפני שהבנו זאת. הושבנו לתפיסת המצב הנוכחי על ידי שליח שנשא זימון מלורקואס פטומל אשר פקד עלי להתייצב לפניו במיידי. בעודי מברך את דז’ה טוריס ואת סולה לפרידה, ומצווה על וולה לעמוד על המשמר, מיהרתי אל אולם קבלות הפנים, שם מצאתי את לורקואס פטומל וטארס טארקאס שישבו על הקתדרה.

    תודיע לי מה דעתך על התרגום – אם צריך לשפר אותו או לשנות אותו, ואם הוא ייראה לך מתאים לפרסום אני אעבור בצורה דומה על שאר הסיפור שתרגמתי.

    תודה רבה, עידו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

8 + שלוש עשרה =