ג’ון קרטר ממאדים ואני -משה דור

מקדימון הסרט ההוליוודי”ג’ון קרטר במאדים”

בימים אלו מוקרן על המסכים הסרט “ג’ון  קרטר ממאדים ” המבוסס על ספרו הקלאסי של אדגר רייס בוראוז “נסיכת המאדים ” ספר שיצא לאור לראשונה לפני מאה שנה בדיוק ב-1912. והוא סיפורו של איש כדור הארץ המגיע לכוכב הלכת מאדים נלחם שם בשלל מפלצות מתאהב בנסיכה יפה והופך לשליט של עיר .

הסרט שאחד מכותביו הוא הוא סופר הפנטזיה הידוע מייקל שאבון  נאמן  לספר באופן יחסי ומשום כך מרשים ביותר.

אבל עד כמה שהדבר מפתיע הספר הקלאסי הזה תורגם רק פעם אחת ויחידה לעברית .הוא הופיע בהמשכים בשבועון “מעריב לנוער ” תחת השם “דז’ה טוריס –נסיכת המאדים ” בשנת 1958 בחוברות 52-59 של השבועון בין ה-27.5 וה-15.7 1958 . לפרקים התלוו איורים הומוריסטיים של הקריקטוריסט זאב פרקש.המתרגם היה המשורר חובב המדע הבדיוני משה דור.

החלק הראשון של התרגום הוא מלא למדי ,אך בהמשך הוא מקוצר מאוד ודומה שהעורך החליט לקצר אותו מכיוון שהחליט שקהל הקוראים אינו מתעניין דיו בסיפור ,אם כי בסוף הסיפור הופיעה הבטחה שבעברית יופיע ספר נוסף על הרפתקאות ג’ון קרטר  במאדים ,הבטחה שלא קויימה מנעולם. וגם התרגום הנ”ל בהמשכים מעולם לא יצא לאור בתור ספר.

לעומת זאת יצאו לאור ספרים אחרים של בוראוז בסדרת “פלוסידר ” שלו על עולם פראי שמתחת לאדמה ( השבויים בארץ פלוסידר בתרגום ג. בן חנה ,1942)

והספר הראשון על הרפתקאותיו של איש כדור הארץ קרסון ניפיר בכוכב הלכת הפראי ונוס ( טיסת הפלאים תרגם דן סואן הוצאת תבל 1952).

מגזין “יקום תרבות יפרסם לראשונה מזה 54 שנים את התרגום היחיד הקיים בעברית של הרפתקאות ג’ון קרטר בעברית .אך תחילה הנה מאמרו של המתרגם משה דור על התרגום .כל האיוורים המלווים את הרשימה של דור הם איורייו של הקריקטוריסט הידוע זאב פרקש לתרגום של דור ב”מעריב לנוער ” 1958.

ג’ון קרטר ואני

מאת משה דור

סיפורי מדע בדיוני היו אהובים עלי מיום שעמדתי על דעתי. איזה תחום יצירה קורא דרור לדמיון היוצר–קורא לו דרור באמת ובתמים בלי לנסות לשים אותו באזיקים מאחורי הקלעים? הפאנטאסיה להסתעפויותיה. משום כך היתה תמיד קיימת זיקה נאמנה ביני ובין הז’אנר הספרותי הזה בכל תחומיו, למן ספרות הילדים ובני הנעורים מצהילת הפנים ועד ספרות האימה לובשת השחורים.

שום דבר אנושי אינו זר לי, אמר חכם אחד.  ואני אזקוף את האימרה הזאת כנגד הפאנטאסיה ואז יהיה ניסוחה לאמור, שום מוצר פאנטאסטי איננו זר לי, מן ההומור הפורץ והמבעבע כשמפניה שעתה זה יצקוה לגביע, ועד לזוועה הנוהמת ומייבבת כאותו איש-זאב שעדיין לא תפס שהוא איש-זאב.  במילים אחרות: הרחבת הדמיון האנושי על-פני כל התחומים שנפרשו לפניו צריך שיברכו עליה, לא שיזעיפו כנגדה פרצוף וינסו לקטלגה ו/או להציב מסביב לה גדרות ומגדלי שמירה ובהם זקיפים חמושים.

ג’ון קרטר ככורה .איור מאת “זאב” לד’גה טוריס נסיכת המאדים ” בתרגום משה דור .

משום כך נפלגו הדרכים ביני ובין עורך “מעריב לנוער” מראשית היכרותנו.  כש”רכשו” אותי עורכי “מעריב” ממקום עבודתי הקודם היו להם, כפי הנראה, תוכניות רבות מה לעשות בכישרונות שהיו בי או לא היו בי–המטלה לנסות להזריק דם טרי לעורקי  הקוראים של מאגאזין בני ובנות הטיפש-עשרה שלהם, שהחלו להסתייד עוד בטרם ניסו להזרים את האדום-האדום ההוא בתעלותיהם, ספק אם מטלה זאת עמדה בראש שמחותיהם.  כיוון שעדיין לא התארגנו כראוי, נבעו פרצות פה ושם בתיכנונם שלהם.  הלכו והטילו אותי בפיתחה של פירצה שכזאת.  אם לא יועיל, לא יזיק.  ואם יזיק–לא יזיק הרבה.

ג’ון קרטר קופץ על המאדים.צייר זאב.

ראובן ינאי , עורך “מעריב לנוער” חמוץ הפנים לא טרח להנעים את פרצופו כשנפגשנו. ל”מעריב לנוער” באתי משום שנתמניתי לשמש כסגן העורך שלו

נראה היה  לי שהבעלים של המגזין לא היו שבעי רצון מהתפתחותו וביקשו להכניס משהו חדש, מעין עירוי דם רענן למה שקפצה עליו זיקנה בטרם עת.  כשניהלו אתי עורכי היומון מו”מ על הצטרפותי לחבר עובדיו, ציינו את המגזין לנוער שלהם כתחנת ביניים, שממנה תוביל דרכי אל העיתון היומי. לא היה דרוש כשרון מופלג כדי להבין שהבעלים אינם מאושרים בהרהרם בעורך הזה   אני איפוא מהווה סכנה קיומית.  המרחק בין סגן עורך ובין עורך איננו כה גדול שדרוש אתלט יוצא דופן כדי לדלג על פניו.  אין זה משנה מה חושב האורח מקרוב-בא והאם העבודה ב”מעריב לנוער” היא חלומו הרטוב, או שמא זו רק תחנת מעבר בשבילו עד שיתפנה המקום האמיתי המיועד לו.  צריך לבערו מן הכרם כדרך שמבערים עשבים שוטים,  וכל  המקדים הרי זה משובח.

ג’ון קרטר נאבק במפלצת מהמאדים .אייר זאב.

אשר לי, כשהוברר לי שעלי לבלות פרק מסויים של חיי במחיצת אותו מלפפון-ים–המטבע הלשוני הזה איננו שלי במקורו–הלכתי לנותני לחמי החדשים והבהרתי להם שזה לא זה אלא אם כן יקבעו תאריך שיסלק דאגה מלבי, שהרי לא לשם כך קפצתי על פני כיברת הים המפרידה ביני ובין רודוס שלהם.  אינני זוכר מה השיבו לי, אבל עובדה שהוספתי לדשדש במשרדי “מעריב לנוער” עוד חודשים מספר עד שנתבקשתי לפנות את רהיטיי הסמליים ולרדת למערכת הלילה או בטרם-עלה-השחר של “ל”מעריב”.

אנשי המאדים לומדים .ציור מאת זאב.

שם התמקמתי והתאקלמתי חיש קל וחיש מהר, עשיתי עבודת שני אנשים במיכסת הזמן המוקדשת לאיש אחד ונעשיתי מושא להערצתן של הכתבניות בזכות נימוסיי המופלגים וחוש ההומור המשגע–או המשוגע–שלי.  שם, במערכת טרום-שחר של העתון שהיה אז באמת ובתמים הנפוץ ביותר במדינה, שם הוכחתי לקרוב ולרחוק עד כמה צדק “חיים הגדול”, מנהל הדפוס של “מעריב”, כשלא חדל לנוד  לראשי העתון, שיחד אתם נמלט מן הספינה הטובעת  “ידיעות אחרונות”–הה, הה, כך זה נראה היה בימים ההם של ראשית 1948 –ש”יקנו” אותי בטרם אחטף על ידי איזה יזם זריז אחר.  מאיפה היטיב כל כך “חיים הגדול” להכירני?  מן הדפוס שניהל , דפוס שבו נדפס לא רק “מעריב” בימים ההם ”  אלא גם  מן העתון ששילם את שכרי  חודש בחודש “למרחב” שנמניתי עם מייסדיו כאחד מחבורה של אנשי-מקצוע בלתי מפלגתיים מן העיר שיגאל אלון הביא לבניין מט לנפול לא רחוק מפינת אלנבי-שדרות רוטשילד ויחד עם עתונאים מאנשי הקיבוץ המאוחד “יילדו” את הגליון הראשון של העתון כחול-השם ב-6 בדצמבר 1954

נחזור למחוזות הדמיון משולח הרסן,

אה כן, בוראוז.  אדגאר רייס שלנו, שהלך לעולם שכולו טוב ב-1950, לאחר שמיצה (לדעתו) את כל פירות ההילולים של הג’ונגל האפריקאי, ושל מעמקי האדמה, עולם שלם ותוסס הקיים מתחת לזה שלנו והקרוי בשם “פלוסידאר היפנה את מבטו אל על ושם גילה את מאדים, הלא הוא מארס של אומות העולם, ולא רק אותו.  במאדים נאבק גיבורו החדש של ברואוז, הלא הוא ג’ון קארטר, נגד כוחות הרשע בגלגוליהם השונים והמשונים, מפלצות אכזריות ויצורים דמויי-אנוש שאפילו גרועים יותר, שהרי לעולם אין מלאכת הגיבור שובתת–תמיד-תמיד אורבים לו אויביו באינספור הוויותיהם, והוא נאלץ לנטוש את האח המבוערת ולהניף את חרבו, או כלי נשק המשוככלים ממנה לאין קץ, כדי לחסום את הרוע המתנכל לטוב

אדגאר רייס בוראוז היה ידוע לי כמחברן האמריקאי עתיר הדמיון של עלילות טרזן, בן לזוג אצילים בריטים, שיצא לאוויר העולם בלב יער-עד אפריקאי, שכל שם את

הוריו ואומץ בעודו תינוק על ידי קופה מגודלת.  סופו של טרזן א-לה בורוז שהוא מתגבר על כל יריביו ונהיה למנהיג שבט הקופים ומפיל את חיתתו ברחבי הג’ונגל, ורק האהבה האנושית מחזירה  אותו לחברת בני האדם: מי שאינו אלא הלורד גרייסטוק חובר באהבה אל האמריקאית הצעירה והיפה ג’יין פורטר, בתו של המלומד והחוקר פרופסור ארכימדס פורטר.  וכדי שהזיווג יהיה “כשר” גם בעיני הקוראים בעלי הרגישות הדתית, האופיינית לאמריקאים כה רבים גם במדינה שההפרדה בינה ובין הדת היא יסוד מוסד מימים ימימה, הפרופסור פורטר הוא גם כהן-דת מדופלם, וכאשר הוא, אביה של ג’יין, מנצח על הכנסת בתו ובחיר לבה, הענק הלבן יפה-התואר, בברית הנישואין, זו חתונה שאי אפשר לחלוק על חוקיותה מכל זווית שהיא.   לגבי שני בני הזוג תופסת המימרה העממית “אתה לבן, פרוטסטנט ובן עשרים ואחת”, ולפיכך אתה יודע את אשר אתה עושה ומודע למשמעות מעשיך, ועשייתך יש לה תוקף בכל אשר תפנה.  ככה, בעבי היער הקדמוני, זוכה החוק האמריקאי לאישור הן  מצד צורכי הטבע הבסיסי והן מדאורייתא, שתביעותיה העקרוניות באות על סיפוקן,  וגם מוטלא הקרע ההיסטורי בין שתי האומות האחיות, אותו קרע שפילג אותן במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה על אף הלשון המשותפת והיניקה מאותם מקורות השראה תרבותיים.

אל הספרים נוסף, כמובן מאליו, גם הקולנוע והטרזנים השונים שהופיעו על הצג כבר בשנים הראשונות של הסרט המדבר, ובראשם–לטעמי שלי, בראש וראשונה–ג’וני ווייסמילר.  אכן, לעניות דעתי לא היה מי שישווה לו–בוודאי לא בשריריו של מי שהיה אלוף השחייה העולמי, ובייחוד כשהיה טופח על חזו בטרם ישמיע את שאגתו המהוללת.  לימים קראתי שהשאגה המהממת הזאת נרקחה מתערובת קולות של חיות טרף, מן האריה ועד הצבוע.

עלי להודות, כי עברו כמה שנים טובות בטרם נודע לי שבוראוז לא הסתפק ביצירת “טרזן מלך הקופים” ועלילות הגבורה המופלאות שלו, שייתכן לפרשן על דרך החזרה אל הטבע בנוסח ז’אן ז’אק רוסו, אלא אף הרחיק עדות על-ידי דילוג מרהיב ממעבה הג’ונגל אל מעבר לגבולות כוכב הלכת שלנו.  הפעם הפקיד בורוז את המשימה הפאנטאסטית לא בידי גלגולו של אריסטוקרט אנגלי, שנעשה “זכר אלפא” בג’ונגל של אפריקה המשוונית והתאהב בעלמת-חמד אמריקאית משכילה ושוחרת הרפתקאות , כי  אם גייס לשם כך אמריקאי מושלם, ומי שהיה קצין בכיר ומפקד נערץ, ג’ון קארטר שמו.  בורוז בחר לא להסתבך בסוגיות מדעיות, ואת דרכו אל “הכוכב האדום” עושה הגיבור שלו לא במכונת-זמן כמו המדען הבריטי של הרברט ג’ורג’ וולס, אלא בכוח ה ר צ ו ן  ה א נ ו ש י.

גם ממרחק של כמעט חמישים וחמש שנים, שחלפו למן תרגום סיפרו של בוראוז על הרפתקאות קארטר בחלל החיצון, עודני זוכר את ג’ון קארטר במערה שלו כשהוא מתרכז במגמתו, תפוס כמיהה עצומה להגיע אל מאדים המנצנץ אי שם מעבר למיליוני מילין של חלל ריק.  הכמיהה הזאת, בהתגשמותה תודות ליכולות הטמונות ב נ פ  ש ה א ד ם, היא המכתירה בהצלחה את הזינוק מכדור הארץ אל אבן-החן האדמונית אפופת-התעלומה הקוראת לו  ל ר צ ו ת   ו ל צ ל ו ח את אוקיינוס הוואקום הכביר.  והוא הרוצה הוא גם הצולח.

מאידך תמיד השתוממתי שקרטר של בוראוז  היה קצין-לשעבר של הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית ולא, כמו אביו של הסופר, חייל בצבא הצפון–אכן רס”ן באותו צבא שידו היתה על העליונה במלחמה האכזרית ההיא, שבין השאר ניהל כדי לשחרר את הגזע השחור מעבדותו.  הדבר ראוי לעיון, כמו “חריקות” נוספות בסיפוריו של בורוז מנקודת-המבט של יחסי גזעים, אפלייה וכיוצא באלו קושיות שאולי מן הראוי להקשות לאו דווקא בערב חג הפסח ולא רק בהקשר של הפאנטאסיה שצמחה מהקרקע הפוריה של ספרות הבדיון המדעי

הבאתי את ג’ון קארטר ל”מעריב לנוער”, המגזין השבועי שהוציא אז “מעריב” לבני הנעורים, כדי להכניס בו גוון שהיה חסר בו לדעתי–עידוד הדמיון היוצר של

הגברים והנשים הצעירים שהיו קוראיו בטרם תגיע עת גיוסם הצבאי.  אבל מי שהיה אז עורך השבועון קיבל את המינוי שלי לסגנו כהכרזה של אי אמון במילוי תפקידו, אולי אפילו כהכשרת מחליפו לנגד עיניו.  מכאן ואילך כל מה שהצעתי נענה בשלילה.  היה ברור לכל המתעניין בכנות במצב המתהווה ב”מעריב לנוער” שאי אפשר להמשיך כך מפני שזו פתולוגיה של עריכה.  עד מהרה הודעתי לנותני לחמי ברחוב קרליבך 2 שכך לא ייתכן ואני דורש למלא את ההתחיבות להעביר אותי ליומון, כי לדעתי “התקופה המסויימת” של העבודה ב”מעריב לנוער” הגיעה לקיצה.  הם ביקשוני להתאזר בסבלנות עוד “זמן מה”.  לא הבינותי לאן הם מנסים להגיע ומה, בכלל, הולך פה.  אבל הסכמתי לחכות “עוד קצת” ובינתיים המשכתי לתרגם את ג’ון קארטר.

אותו דמיון הפריח אבעבועות של אימה חשכה בעורו של עורך “מעריב לנוער” אני, כזכור, הייתי בעד.  המנוח ראובן ינאי היה נגד.  מה שיצא היה פרי-תערובת.

ובנקודה מסויימת של הזמן והמקום קיבלתי פקודה: עד כאן

עורך השבועון, כמובן מאליו, טען שפירסום ג’ון קארטר ב”מעריב לנוער” הוא בזבוז מקום ואין בו צורך ואין לו טעם.  לאחר ויכוח חריף, שבו טיפסו הקולות בסולם הווקאלי למדרגה צורמת בהחלט, קיבלו פרקי קארטר שכבר ראו אור אישור רטרואקטיווי ואילו על מה שעדיין לא ראה אור נגזר להיות מקוצץ ומבותר ומשוסע כדי שיתפוס מקום מ צ ו מ צ ם  כ כ ל  ה א פ ש ר וכך אומנם נעשה ובלבד שיהיה לסיפור סוף.  אכן, היה לו סוף, אף כי  לא בדיוק זה שנועד לו מטבע בריאתו.  אדגאר רייס בוראוז לא נכח בפולמוס ואינני יודע מה היה ה ו א אומר אילו נזדמן לאותו מעמד.  לי עצמי לא היה נעים להרהר

.   את הסיפור  נאלצתי להפסיק–גם בעצת חכמים ממני–אבל לפחות תמצתתי את הפרקים שעוד נותרו כדי שציבור הקוראים, שלמיטב ידיעתי שמח בעלילות מוחו הקודח של אדגאר רייס ברואוז, לא ייצא חסר.

ובכך הסתיים הקשר שלי עם ג’ון קרטר.מדינת ישראל לא הייתה זקוקה אז לאנשים שנודדים לוככב הלכת מאדים.

ראו גם :

חלק א’ של תרגומו של משה דור ל”נסיכת המאדים “

חלק ב’ לתרגומו של משה דור ל”נסיכת המאדים “

ראו עוד על ג’ון קרטר ממאדים :

ג’ון קרטר בויקיפדיה

ג’ון קרטר האתר הרשמי של הסרט

גל חיימוביץ’ על בארסום כוכב הלכת האדום

בארסום חלק ב’

עומרי בר לב על ג’ון קרטר מלך הקופים של מאדים

וראו כמה ביקורות על הסרט “ג’ון קרטר ממאדים ” של שנת 2012

ארז דבורה “מאדים לא מדהים ” באתר YNET

אורון שמיר “במאדים הטימטום נעשה יותר נוח “

דורון פישלר ,”פנטזיה ילדותית מהנה “ באתר NRG

ינון ירוס “ג’ון קרטר-מיותר לחלוטין “

לא מהעולם הזה