סבא אברהם וסבתא רחל גרו בשכונה, שנקראה אז “גבעת הנוער”, ליד התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. לסבי הייתה חנות לפיצוחים וקטניות והוא הצליח בעיסוקו. הלקוחות אהבו להיכנס אליו כי היה הגון, החנות הייתה נקייה והפיצוחים שקלה בתנורו היו טעימים וטריים. סבתא רחל הייתה הולכת בימי השגרה לבקר בני משפחה, לפטפוטים ארוכים. סבא היה בחנותו עד הערב. כשחזר, רחל כמעט אף פעם לא קיבלה את פניו וזה הכעיס אותו, הוא היה ממלמל משהו מול הילדים ושוכח מהר.

יום אחד נכנסה לחנותו אישה מוּכרת מהשכונה: נאה ומטופחת, שיערה בהיר וגופה שופע נשיות. היא ביקשה שישקול לה קילו מכל דבר כי היא “עורכת מסיבה הלילה”. הוא הכין הכל בזריזות ובדייקנות, הניח את הסחורה בטור על הדלפק וחיכה לתשלום אך במקום לשלם היא אמרה שתיכנס אחר כך ושלא ידאג והוא באמת לא דאג: בשכונה כזו אנשים חוזרים לשלם את חובם.

אולם הימים חלפו וכשהייתה חולפת על פניו, אברהם הביט בה בציפייה והיא החזירה לו חיוך עולץ, מנפנפת את שיערה ואומרת בקול חינני: “אברהם, אתה נחמד”.

לאחר פרק זמן נכנסה שוב לחנותו וביקשה כמויות גדולות מכל דבר, אך לפני שהספיק לשאול אותה מה עם הכסף, היא ליטפה את חזהו ואמרה לו: “אני אשלם לך בדרך מיוחדת, תבוא הערב לביתי אחרי שתסגור את החנות”.

הוא לא הכיר נשים ישירות ובוטות מסוגה, ונאלם מולה נבוך, מהנהן בראשו.

מאותו היום החנות המטופחת, הפכה להיות תחנת המתנה לשעת הסגירה כדי למהר לאישה החדשה.

הוא חווה אצלה תחושות חדשות. השמועות שהתהלכו עליה לא הפריעו לו והוא הרגיש כמו זוכה בהגרלה גדולה.

הציפייה היומיומית לערב הפכה את החיים על פיהם. מראה פניו של סבי השתנה: הוא היה נאמן בבריתו לאישה החדשה ולגלג על כל השאר.

בני משפחתו המשתוממים ראו שהוא לא כתמול שלשום.

היו זמנים של זעף ונרגנות, ואחרים שבהם היה מבושם מן הלילה והתאמץ להסתיר זאת. סבתא רחל לא ידעה את הפרטים, אך היא חשה את השינוי שחל בו. היא ראתה שאברהם נעשה יהיר, מכיר בערך עצמו על חשבונה, והקניטה

אותו על כך. כשהמצב החמיר, נעדרה עוד יותר מן הבית, ושהתה שעות ארוכות אצל אמה, הייתה חוזרת הביתה רק כשהייתה חייבת.

ערב אחד אברהם הודיע שהוא עוזב את הבית.

סבתא ניסתה להניא אותו מהחלטתו, כי לא רצתה להיוותר לבדה. קיוותה שאברהם יאבד עניין בהרפתקה החדשה. היא הציעה לו להיפגש עם האישה האחרת אך שיוסיף לגור בבית. הזהירה אותו שלא תקבל אותו חזרה, כשלבטח יתחרט יום אחד. אברהם צחק לה. הוא חשב שהדברים שהיא אומרת מגוחכים כי היא לא יודעת כמה טוב לו וכמה הוא מאושר, ואמר שהוא מרגיש חנוק רק בבית, וכשהוא יוצא החוצה הוא מרחף. ובכך אסף את חפציו האישיים בתוך תיק בודד ויצא.

לאחר שעזב את הבית, היה שוהה בימים כרגיל בחנות, וכשילדיו שכבר בגרו, באו לראותו הוא היה קצר רוח אליהם, ותמיד אמר שהוא עסוק ושיבואו ביום אחר. הם סיפרו לסבתא רחל כל פיסת מידע שליקטו גם כשלא רצתה לשמוע. הם ידעו היכן האישה החדשה גרה, איך היא נראית, איך הוא כרוך אחריה וכמה הוא השתנה. הם כעסו על המשיכה המסתורית שאביהם לא הצליח להתנגד לה.

אברהם האמין שהוא חופשי והתענג מן הגילויים החדשים שחווה ועשה כאוות

נפשו. הוא שמח להימצא רחוק מחייו הקודמים, שלא נשאר בהם מה לפענח. הוא נשמע לצרכיה של האישה החדשה וביקש לרצותה כדי שתשמח כמותו.

כמה חודשים לאחר מכן, חנותו נסגרה. הילדים ראו את החנות מבעד לזגוגית:

ג’וקים טיילו בין הקטניות המתגוללות, מאזני השקילה היו זרוקים באחת הפינות. אברהם לא נראה בשכונה שבועות ארוכים כי שהה בבית עם אהובתו. חי ופרנס אותה מהכסף שקיבל עבור מכירת החנות. באותה עת הוא הרגיש שאנן וחסר דאגות. כך המשיך עד שהכסף אזל.

כשהאישה החדשה הבינה שלאברהם אין יותר מה להעניק לה, גירשה אותו מהבית.

אברהם רצה לחזור הביתה, כפי שסבתא רחל צפתה, וכשהידפק על דלתה, פתחה והכריזה בנחרצות שלא תקבל אותו חזרה. הוא התחנן, ללא הועיל, אך רחל הסכימה שיישן בחדר השני לזמן מה עד שיסתדר וימצא עבודה. אברהם קיווה שתתרכך עם הזמן, חשב איך לפצות אותה על העוול, אך היא לא יכלה לשאת את נוכחותו. שנאה את מילות החיבה שלו, התרגזה כשניסה לשוחח איתה בנועם. הבית הפך להיות קטן כמו תא: כשמישהו מהם עשה תנועה, מיד נתקל באחר. סבתי ראתה שאברהם מסתגל למצב, אך היא סבלה מהאופן שבו התגלגלו העניינים, וכשלא יכלה יותר אמרה לו יפה: “אברהם, בבקשה לך מן הבית, אי אפשר ככה”, והוא נאלץ לעזוב.

ראיתי את סבי פעמים לא רבות בחיי. אני זוכרת תמונה שחזרה על עצמה שבה הוא יושב אצלנו, ליד השולחן בפינת האוכל, עורו בהיר, גופו רזה. אני מסתכלת על השקית שהוא מחזיק, והוא מתנצל על כך שלא הביא לי מתנה. הוא שואל אותי מה אני אוהבת ואני משיבה: “ברביות”. הוא מבטיח לי שבביקור הבא יביא לי תיק

מלא בהן. אימי שולחת לי מבט שאומר: “אל תצפי לזה, הוא לא יביא לך כלום”. סבא לא הבחין במבטים כי כדרכו היה מכונס בעצמו. זה היה הסגנון שלו, הבטחותיו אלי היו נדירות והוא חרג מסגנונו כדי לפתח איתי שפה משותפת.

כשגדלתי ואהבתי ללכת עם חברתי טלי לתחנה המרכזית הישנה לקנות מוצרי

איפור ותכשיטים זולים, היינו עולות על קו אוטובוס 30, ליד מלון כפר המכבייה וכל הדרך היינו מתכננות את הקניות. פעם, לפני שהתחלנו את סיורנו מדוכן לדוכן, מישהו צעק לעברי: “בואי הנה, בואי הנה”. כשהתקרבתי ראיתי שזהו סבי, ובידו מגש אגוזים לתנור. סבא לא היה מגולח ונראה זקן. בגדיו היו מוכתמים וחומו של התנור גרם לו להזיע ולנטוף. הפגישה הביכה אותי וראיתי שטלי מופתעת מן החיוך הקריר שעטיתי על פני. בעל הבית שנראה קשוח, הבין מי אני ונתן לי שקית קטנה עם “דברים טובים” שאחלוק עם חברתי אולם ראיתי במבט פניו שאנו לא רצויות פה, כי בגללנו סבי מתעכב בעבודתו. רציתי להמשיך בטיול, להתרחק מן המבוכה. סבי שלח אלי יד מדולדלת לשלום ואמר: “תאכלי, זה טוב, אני הכנתי”. אחר כך חצינו את הרציפים והמשכנו לתוך המרכז המסחרי ההומה, טבלנו ברעש, עשינו קניות מהנות, אנשים העירו הערות שהצחיקו אותנו, התאפרנו באיפור נוצץ והתבשמנו בשלל ריחות, המוכרים החמיאו לנו.

באוטובוס חזרה הביתה טלי ואני אכלנו מן האגוזים, לעסתי אותם בתיאבון בלי לחשוב מה מקורם ואיזה ידיים טיפלו בהם. הייתי מרוצה מהישגיי באותו יום, וכבר התחלתי לתכנן את הסיבוב הבא.

בערב, אחרי שסידרתי את הרכישות החדשות בחדרי, נזכרתי בפגישה עם סבא. סיפרתי לאימי ונודע לי ממנה שבעל הבית דווקא מרוצה מהעבודה של סבא ומזריזותו, ואף הרשה לו לישון במחסן מעל החנות. לסבי ניתנה מיטה בין שקי הסחורה. כל בוקר היה משכים קום כדי להכין את החנות ליום המסחר החדש. זה היה הסידור.

לא רחק היום וסבי יצא לסידורים ולא חזר. כשעקבותיו נעלמו החל סבב טלפונים בין אימי ואחיותיה. מודאגות הן נסעו לחנות לדלות פרטים. בעל הבית אמר שראו אותו מסתובב בלילות, ישן בחוץ, אך הוא עצמו לא נתקל בו. הוא אמר שאם

אברהם ירצה לחזור לעבודה, יקבל אותו.

נרקמו תכניות, איך לאתר אותו, מה לומר לו, ומה להביא לו כשיימצא. חרדות גלשו באוויר דרך קווי הטלפון. שטח החיפוש לא היה גדול.

סבי נמצא לבסוף, אולם הוא סירב לכל עזרה שהוצעה לו, ורק ביקש שיניחו לו להסתובב ברחובות חופשי.

15 תגובות

  1. איזה סיפור מרגש ומקסים. יש הרבה סיפורים שנהנתי לקרוא, אך מעטים בלבד עד היום ריתקו אותי מתחילתם ועד סופם. הסיפור הזה הוא אחד מהם. מקסים.

  2. סיפור מרתק ומדהים, מעורר כל כך הרבה מחשבה וכאב.
    הסיפורים והשירים של ענת קוריאל מקסימים, אין ספק שהיא גדולה!!!

  3. ענתי , סיפור מרגש עד דמעות !
    עצוב לחשוב איך החלטות רגעיות מוליכות את האדם לכיוונים לא צפויים …
    מלאכת מחשבת של כתיבה .

    • סיפור בא להגיד או לספר משהו, ואתה יכול להזדהות איתו או ללמוד ממנו, או פשוט להנות ממנו, בקיצור כל אחד לוקח מה שהוא רוצה או מרגיש מסיפור ולא בהכרח צריך לחפש מוסר השכל. זאת דעתי.

  4. ענת יקרה
    מקסים , מסופר בפשטות מקסימה ונוגעת ללב.
    הן כמוך, רוקמת סיפורים ….

  5. אני מציע את ההצעה הקבועה לכותבים תגובות על הסיפורים האלו שבמקום לכתוב רק שבחים ריקים וחסרי משמעות ,יכתבו יותר בפירוט מה מוצא חן בעיינהם בסיפור או שלא.
    ובכך יש הרבה יותר עניין לקוראים.

  6. הסוף קשה מאוד… סבך העדיף את החופש שברחוב לעת זקנתו… עצוב… בקלות בלתי נסבלת היה אפשר לפתותו לנטוש את המשפחה שלו, ולמסור את כל רכושו לאשה חדשה… אני מניחה שהוא לא מצא טעם בעבודתו החדשה, לאחר שהבין שאיבד את כל מה שבנה כל חייו… אני תוהה אם האישה שסחררה אותו פעלה מתוך עצמה או שהיא הופעלה… בבלוג שלי אני חושפת “תעשיית רצח”, שאחת משיטות החיסול שלה, היא לשתול לקורבן את בן המין השני, ובאמצעותו חולבים מהקורבן את רכושו, ולבסוף הוא מוצא עצמו ברחוב ומסיים את חייו חסר כל….
    מלכה טייכר-מילר

  7. היי, ענתקוש. קראתי את “דרכי עולם”. אהבתי. את הניקיון, את המספרת המשקיפה מהצד ולא מתערבת רגשית ואז זה נותן המון מרחב לדמיון של הקורא להשלים את הפערים. ובכלל – הסיפור עצמו מדהים, האם הוא אכן אמיתי? ואז, כמובן, איך לא, שבתי לכתיבתי, השונה כל כך משלך – וחשבתי: אולי אני מעמיסה מידי, אולי נוצר הרושם שאיני סומכת על הקורא שהוא מספיק אינטליגנט “ומאכילה” אותו בכפית? וכו’ וכו’. ואח”כ שוב ענה בי הקול האחר – די. חדלי מלעשות השוואות, איש איש וסגנונו. מאד הזכיר לי את סבי האבוד, יש עוד המשך עליו ברבות הימים, תראי, בבוא היום – אני צריכה לשם כל להגיע לגיל 28, ואני רק בת 18 בסיפור. בקיצור – אהבתי את הסיפור, אני אוהבת אותך.

  8. אכן סיפור מדהים, עצוב ונוגע ללב.
    אכן נכון, גברים הם לפעמים געגועים לשכל….
    ואולי בעצם סבא אברהם היה חכם ואמיץ שידע לעשות מעשה ולבחור בחיים טובים מבחינתו, גם אם המחיר גבוה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 + ארבע =