סיפור קצר ליום השבת / "אורסולה" של מירה שבתאי

(בתמונה: אישה יושבת וגבר שרוע מאת מנחם גוטמן)

היא יצאה אל הסיפון העליון, כשהשמש כבר החלה שוקעת. שחפים טועים דאו באוויר ונעלמו עם משב הרוח שהחל עושה שמות בשערה. הלחות שבאוויר ומליחות מי הים ביחד עם הרוח המתבדרת על גבי הסיפון, הריק מאדם- גרמו לשערה להתכווץ ולהסתלסל כקפיצים. ככל שמתחה והחליקה את השיער וכלאה אותו בגומיות המתוחות עד תום, כך שערה נקפץ ועיטר את ראשה כקיפוד.

הסירה את משקפי הראייה מעל אפה ומחתה כתמי לכלוך בלתי נראים. עיניה הקטנות ושערה המקורזל, שיוו לה מראה כשל עכבר המגיח מן המחילה. עיניה מצמצו והצטמצמו, וכשהשיבה את המשקפיים למנוחתם על גבי אפה הדומה לתפוח אדמה שמן, המכער את אשר הטבע לא היטיב ליצור ממילא, הטיבה לראותו.

כבר שלושה ימים שהיא מסדרת את חדר האחות, או ליתר דיוק, מה שנקרא 'המירפאה' שהופקדה לידיה, בהפלגה זו. מעולם לא עשתה דבר מטורף כמו ההחלטה לעזוב את 'פנימית ג' ' וכל אותם זקנים שהופקדו לידיה, ולעלות ולהפליג כאחות בספינת מכולות, לאירופה. תמיד דבקה בשיגרה. כשהיתה ילדה, הלכה לבית הספר, שבה הביתה, צפתה בטלביזיה והלכה לישון. כשבגרה, למדה בבית הספר לאחיות , שבה הביתה, צפתה בטלביזיה והלכה לישון. ופתאום היא בת 40.

תמיד מתו לה זקנים במשמרת. ותמיד אותו הנוהל. לקרוא לרופא הכונן, לוודא שאין סימני חיים, לקרוא לסניטר שיקח את הגוויה למקרר בפתולוגיה, ואחר כך לכסות בסדין. לפעמים נדמה היה לה, שמרוב שהיא מכוערת, החולים מעדיפים להתפגר ולא להתבונן בה שנית.

הוא נשען בגבו אל המכולה הצבועה בכחול ועליה כיתוב באדום 'המבורג', מעיל זמש מרופט, בעל צאוורון הדומה לצמר כבשים מדובלל, זרוק על גבי גופו הכחוש. על ראשו כובע גרב בצבע שחור ומבטו נישא אל המרחקים. רגלו האחת נשענת על גבי המכולה, ועשן של סיגריה מתנשא מעליו. נורה חיוורת מתנדנדת מעליו. פעם הוא בתוך מעגל האור ופעם לא וכך חוזר, בפנים-בחוץ, בחושך- באור. ותנועת האור מתאימה עצמה לתנועת הגלים, פעם למעלה ופעם למטה וחוזר.

כל ערב הוא עומד באותו המקום, מבטו נעוץ במרחקים, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, כשהוא מדליק את החדשה בזנבה של הקודמת, ובתנועת אצבעות מעיף את הבדל אל הים. נצנוץ אחרון של בדל מצומק, מהבהב באיבכה אחרונה בהחלט, המנגחת את החשיכה היורדת, ונעלם אל מצולותיו של פוסידון. דמותו הבודדה קסמה לה, או סקרנה אותה והיא לא ידעה להחליט: האם זו סקרנות או קסם. טוב קסם זה בוודאי לא, חשבה. כי ככל שהתקרבה הוא נגלה לה בעליבותו וקמטיו. מקרוב היה לה ברור שהוא מבוגר. מבוגר בהרבה ממה שחשבה. אפילו קרוב יותר לכל אותם זקנים המגיעים ל"פנימית ג' " ומתפגרים אחרי שבקושי חננו אותה במבט אחד.

"תגידי, עכברונת, איך את מסתדרת? "- שאל ושב לינוק מן הסיגריה ולהפיח עשן כחלחל אל האוויר הלח, הצונח ומרטיב את הסיפון. "אני?"- שאלה נדהמת מן הפניה הישירה. "כן!" את רואה כאן מישהו אחר שאפשר לדבר איתו, ולהתייחס איליו בלשון נקבה?"- רטן בתשובה, והצית סיגריה חדשה בבדל הקטן, רגע לפני שהטיסו אל מעבר למעקה הסיפון, בתנועת אצבעות אמיצה. התבוננה באצבעותיו שהיו עבות ושמנמנות, וכתמי פיגמנטציה קישטו את ידו המגויידת, כמו אצל אותם זקנים שהגיעו למנוחתם האחרונה במחלקה שלה. עמדה נשענת בגבה אל קיר המכולה הכחולה, שכתוב עליה באדום 'המבורג' ועיניה צופות אל אותה נקודה במרחק, ששם נעוצות היו עיניו, מנסות להבין במה הוא מתבונן שעות.

"תגידי, מה את עושה כאן? כלומר, מה את מחפשת על ספינת משא, המפליגה בתוך השיעמום הזה?" שאל. "מחפשת? אני לא מחפשת כלום! אני מחליפה את החובש האוקראיני של הספינה הזו, כי נשרף לו הבית ביחד עם ההורים וכל הרכוש. אז… המסכן ירד לקבור את ההורים שלו, לא??!"- השיבה בנימה מתנצלת. " לדעתי את מחפשת, ואת אפילו לא יודעת מה את מחפשת."- השיב.

"מחפשת? מה לדעתך עלי לחפש?"- שאלה נענית לאתגר שהציב לה. " את מחפשת את מה שכל אישה מחפשת…"- השיב וינק עשן מן הסיגריה ואחר נשף ויצר עיגולי עשן הנכנסים זה בזה. התבוננה מוקסמת בטבעות העשן המתחברות זו בזו ומתפוגגות אל החשיכה, שכיסתה אותם." ומה לדעתך כל אישה מחפשת?"- שאלה בקול מצפצף, כמי שנתקעה עצם של דג בגרונו. "הגזמת!"- נשף בפניה. " אפילו אישה מכוערת כמוך בוודאי, רוצה…"- הוסיף וינק שנית מן הסיגריה, מטה ראשו ממנה ונושף אל על. "רוצה??"- הקשתה. "בואי, עכברונת! כבר שלושה ימים שאת בוחנת אותי. בואי! אני רוצה לזיין אותך!"- השיב ועיניו השקופות מישירות בה מבט.

המומה מדבריו או מן הבוטות, או מן הישירות שבהצעתו, התבוננה בו בעיניה הקטנות, דרך עוביין האדיר של זגוגיות המשקפיים, המזכירות תחתית של כוס דורלקס. זגוגיות עבות, אשר גורמות לעיניה להראות קטנות יותר. אפה העבה כבולבוס, רעד בעצבנות. "בואי!"- אמר והיא פסעה אחריו בדממה.

על גבי מצעים כהים, שלא הוחלפו מזמן, המדיפים את ריח גופו המיוזע. שכבה קפואה ורועדת. אצבעותיו השמנמנות הילכו על פני עורה וקילפו את החזייה, שעמדה כחיץ בינו לבין עירומה המוחלט. מגע ידו על גבי העור, העביר בה גלים של התרגשות וחום פשט בגופה. הוא לא המתין לה. פישק את רגליה וחדר לתוכה. פניו שקועות בצווארה, וגופו נע בקצב הולך וגובר, פנימה והחוצה. " לוחש על אוזנה: " אני מזיין אותך! את שמה לב, שאני מזיין אותך… נכון??! ". לפתע הפסיק לקדוח בתוכה ושאל: " תגידי את בעניין או ש… את רוצה שאפסיק." הסירה את משקפיה עבות הזגוגית. עצמה את עיניה ודרשה שימשיך.

כשגנח, נאנק ושכב מעליה חסר תנועה, נדמה היה לה שהוא מת כמו הזקנים שמגיעים למחלקה שלה: "פנימית ג' "עם הדלת שנפתחת אטומטית באיוושה גונחת ונאנקת. לרגע חשבה לבצע את הנוהל הרגיל, אבל אז נזכרה שהיא בעצם מזדיינת. " קוראים לי אורנה."- אמרה אל חלל החדר הקטן והמצחין. "שם יפה מידי לעכברה מכוערת שכמוך!"- השיב וירד מעליה. כששכב לצידה, נשען על מרפקו, מתבונן בגופה הערום, אמר: " אם לא מביטים לך בפנים, אז יש לך גוף טוב. שמנמנה אבל שווה זיון!"- אמר בפסקנות של מומחה.

"תגידי…"- שאלה אותה האחות שהניחה את העולל בידיה להנקה. "תינוק יפה ילדת, מזל טוב! אבל ראיתי שלא רשום שם האב. עשית אותו מבנק הזרע?"- התעניינה האחות במחלקת היולדות, אשר בקומה אחת מעל ל "פנימית ג' " עם הדלת שנפתחת אוטומטית באיוושה גונחת ונאנקת. היא חייכה חיוך עכברי ואפה העבה התרחב בהנאה. שערה המקורזל נפרס על גבי הכר בקפיצים מקווצים, וכולה דמתה לקיפוד מדושן. " מה פתאום מבנק הזרע?! את האב הכרתי במקרה כשהפלגתי על גבי ספינת המכולות "אורסולה". ספן מכוער משהו, די מבוגר, רזה מידי וכחוש, אבל שווה זיון…"- השיבה וחייכה אל הבן, שדומה היה לעכבר שאך יצא מן המחילה, ממצמץ אל האור, ומנופף באוויר באגרופיו הקטנים.