לך לך מארצך ומולדתך -אודליה גולדרט

 (

                                                                                                                לך לך מארצך ומולדתך             .

                                                                                                                              מאת אודליה גולדרט

                                                                                                       “ששת אלפים שנה הוי עלמא. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח” 

 בבלי סנהדרין, צז’ א’) –

על פי הגמרא, העולם עתיד להתקיים ששת אלפי שנים. אלפיים שנות תוהו היו –  “הדורות המכעיסים ובאים” (משנה מסכת אבות פ”ח מ”ב). נח ודורותיו היוו חלק  מן הכאוס שיצרה הבריאה בראשוניותה; עשרה דורות שהאדמה, האדם, ספגו בו באופן ראשוני את כל המשמעויות של הפרדה בין חושך לאור. קרוב לסוף האלף השני הופיע אברהם אבינו.               כמו עשר המאמרות שבראו את העולם והאדם, או עשר הספירות בין עולמות תחתונים ועליונים, כך עשרה דורות מנח הצדיק, עד אברהם אבינו, הצדיק המתאים ביותר לתקן את לבב האדם, ואת סדר החיים בעולם.                                  ניתן להבחין כי דור שביעי לאדם הראשון היה חנוך: בנו של ירד ואביו של מתושלח. מסופר בפרשת בראשית:  “ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אתו אלהים”. (בראשית, ה’ כד’). על פי תרגום יונתן, חנוך עלה לשמים עוד בחייו והפך למלאך בשם מטטרון; דמותו של חנוך הינה דמות מרכזית בספרים החיצוניים, חנוך הוא זה שקיבל ממלאכי האלוקים את הכתב ואת המדע והנחיל אותם לבני האדם.  

 החת”ם סופר שואל; אם חנוך גדול מאברהם, מדוע לא יצאו ישראל מזרעו? ואם אברהם גדול מחנוך, למה נקבר כאחד האדם? ומשיב: מלאכים רבים יש לו לקב”ה, מלאך נוסף בשם חנוך אינו מהווה תוספת משמעותית. אילו היה אברהם מתבודד כחנוך, היה עולה להיכל גבוה עוד יותר ממנו. אך הוא וויתר על  nהתפתחותו האישית, והתמסר לתיקון עולם           .

 אברם מופיע לראשונה בסיומה של פרשת נח, כאשר, אביו, תרח יוצא מאור כשדים לכיוון כנען ולוקח אותו, יחד עם שרי אשתו ולוט בן הרן, אחיו. המשפחה נעצרת בחרן, אך אברהם מצווה להמשיך את המסע.                          

   נשאלות השאלות; למה תרח יוצא מאור כשדים? ולמה המשפחה נעצרת בחרן ורק אברם לבדו מצווה להמשיך לכנען?

 “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶך” (בראשית יב’ א’)                                                    

  הרמב”ן, פותח לפנינו צוהר להבנת חשיבות הפנייה של אלוקים אל אברם;  “הפרשה לא ביארה כל עניין, כי מה טעם שיאמר לו עזוב ארצך ואיטיבה עימך, טובה שלא הייתה כמוה מעולם, מבלי שיקדים (שיתאר בסיפור המקראי) אם היה אברהם עובד אלוהים או צדיק תמים. גם אינו מפורט  הטעם בעזיבת הארץ, לעבר ארץ אשר / ידועה כקרובת אלוהים.” פתרונות להבנת גדולתו של אברהם אבינו אנו מוצאים במדרשי האגדה-

ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם – והוא אברהם אבינו. כיוון שנגמל איתן זה (בגיל שלוש, על פי מסכת נדרים ל”ב) התחיל לשוטט בדעתו – והוא קטן – והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה מנהיג? ומי יסבב אותו? לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו! ולא היה לו מלמד ולא מודיע… ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. וידע שכל העולם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זו שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. 
כיוון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עימהם ולומר: שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם.” (הרמב”ם, הלכות עבודה זרה, פרק א’, סוף הלכה ב’ וחלק מהלכה ג’)  –                                                                                                                                    על פי מדרשי האגדה, אביו של אברם העברי, תרח, היה מוכר צלמים, פסלים. אברם, בנו, עבד אצלו בחנות. מדרשי האגדה מביאים סיפורים שונים מהווי חנות הפסלים של אביו, בהם אברם מנסה לשכנע את סביבתו כי הם מאמינים בהבל. מדרשים אלו מדגישים חלק עיקרי מתהליך       בחירתו של אברם על ידי אלוקים להוביל מהלך אמוני חדש בעולם   ;

“אמר רבי חייא בריה..: תרח עובד צלמים ומוכר היה. יום אחד יצא למקום, הושיב את אברהם מוכר תחתיו… פעם אחת באה אישה אחת ובידה קערה אחת של סולת. אמרה לו (לאברהם): הא לך והקרב לפניהם. קם אחז מקל בידיו ושבר את כל הפסלים, ונתן את המקל ביד (הפסל) הגדול שבהם. כשבא אביו אמר לו: מי עשה להם כך? אמר לו: מה אעלים ממך, באה אישה אחת ובידה קערה אחת סולת, ואמרה לי ‘הא לך והקרב לפניהם’. הקרבתי לפניהם, והיה זה אומר אני אוכל ראשון, וזה אומר אני אוכל ראשון, קם הפסל הגדול שהיה ביניהם, לקח את המקל ושברם! אמר לו: מה אתה משטה בי, וכי יודעים הם? אמר לו: ולא ישמעו אוזניך מה שפיך אומר?! קם ומסרו לנמרוד…”(בראשית רבה לח’ יג’)

פסל האל “מולך”.

 -באחד הסיפורים, אברם שובר את כל הפסלים בחנותו של אביו בתואנה כי רבו בינם, מי יאכל ראשון מן הסולת של זקנה שנקרתה לחנות, ואילו הפסל הגדול ביותר שבר את כולם. על כך תרח, אביו של אברם מסרו לנמרוד, מלך אור כשדים, נמרוד משליך את אברם לכבשן אש ואברם ניצל בנס. הרן, אחיו של אברם ואביו של לוט, רואה שאברם ניצל ואומר לנמרוד: “משל אברהם אני”, גם הוא מושלך לכבשן, אך הוא, נשרף ומת. ניתן להבחין זאת, על פי הפסוק שבפרשת נח:  “וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים” (בראשית יא’ כח’)כי הרן, גם נפטר לפני תרח, אביו. וגם מת על אמונתו של אביו באלילים ובמלך נמרוד.

אברהם ומשפחתו בדרך לארץ כנען .ציור מאת דורה.

המשפחה יוצאת מאור כשדים בשביל לברוח מנמרוד ומגזרותיו לאחר שאברם “סיבך אותם”. הם נעצרים בחרן, כי שם, הם כבר מספיק התרחקו מאור כשדים והם בטוחים. תחילת פרשת לך לך מדגישה את השליחות של אברם אבינו שהתחילה עוד באור כשדים;                                                             –                      

    הרש”ר הירש מפרש “לֶך”- לך לעצמך, בדרכך שלך; לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה. לְך –  בבדידות. אם שיטת הרוב איננה אמת – עבוד את אלוהים לבדך.

אברהם אבינו ומשפחתו בדרך  לארץ כנען. ציור מאת מיכאל חונדשבילי .

מארצך וממולדתך ומבית אביך” “
לכאורה הסדר צריך להיות הפוך; תחילה יוצא אדם מן הבית, לאחר מכן מן העיר בה נולד ולאחר מכן מן הארץ. אלא שכאן מדובר בניתוק רוחני. כאשר אדם עוזב מקום, הוא מתנתק מהדברים המוכרים לו בהדרגה, שוכח הוא תחילה את הארץ  בה ישב. אחר כך שוכח גם את עיר הולדתו, את החברים והידידים ורק לבסוף בא הניתוק הקשה והמוחלט מהמשפחה; הקרובים ביותר נשכחים אחרונים. כך, לפני ההליכה לכנען, אברהם אבינו מצווה לשכוח ולהתנתק התנתקות מוחלטת מהלך חייו המוכרים.

אברהם אבינו ליד באר.

בגיל שבעים וחמש, אברם לוקח את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו הרן ויוצא אל עבר ארץ חדשה. כאשר הוא מגיע לכנען אלוקים נראה אליו ואומר– “לזרעך אתן את הארץ הזאת”( שם, יב’ ז’). אברם בונה מזבח, עובד את אלוקים ועובר בארץ עם תורתו –  “ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה” (שם, יב’ ט’). לאחר מכן ישנו רעב כבד בכנען, אברם יורד לכיוון ארץ מצריים. כאשר הוא מתקרב, הוא מבקש משרי אשתו שתאמר כי היא אחותו;  “אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ–לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵך”(שם, יב’ יג’) – ישנם פרשנויות שאומרות ששרי באמת הייתה אחותו של אברם מאותו אבא. לפי הפשט היא יסכה, אחיינתו. ישנה פרשנות שאומרת שאברם התכוון להתחכם; אם מישהו ירצה בה לאישה, הוא “כאחיה” ינקוב מחיר שאף אחד לא יוכל לעמוד בו וכך היא תישאר מוגנת. רצה המקרה ופרעה, מלך מצרים חשק בשרי.  הוא לוקחה לאישה ונותן בעבורה רכוש רב. אלוקים מעניש את פרעה והוא פונה בתגובה אל אברם; “מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי; לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא”. (שם, יב’ יח’) לבסוף, פרעה שולח את אברם ושרי ממצרים עם רכוש רב.                                                     

אברהם ולוט נפרדים

  לאחר פרשייה זו, מתוארת התפצלות דרכיהם של אברם ולוט אחיינו, אשר בעל רכוש רב גם כן;  “אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ:  כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ, הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי:  אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה” (שם, יג’ ט’)        

לוט בוחר את כל כיכר הירדן ו “יאהל עד סדום” (המקרא מדגיש מיד, כי אנשי סדום רעים וחוטאים).                         אברם נשאר בכנען, משהסתלק לוט, נמשך דו השיח המיוחד, בינו לבין אלוקים; אלוקים מבטיח גדולות אך מתנה זאת בתזוזה מתמשכת ; “קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ:  כִּי לְךָ, אֶתְּנֶנָּה” (שם, יג’ יז’).                                                         לאחר שאברם בונה בחברון מזבח נוסף לאלוקים, מתוארת הפרשייה על מלחמת ארבע הממלכות מול חמשת הממלכות, מלחמה בה משתתפת סדום. סדום נופלת בבארות עמק השידים (ים המלח) ונלקחת בשבי. פרשייה זו מתקשרת לסיפורנו, מכיוון שאברם נחלץ לשחרר את בן אחיו, לוט ומצליח לשחרר את סדום כולה. ברע, מלך סדום מציע כמחווה לאברם:  “תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ” (שם, יד’ כא’). אברם, מצידו, מסרב; 

                                   “אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל, וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ; וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרם” (שם, יד’ כג’)

 לאחר המלחמה מתרחש שיא הדיאלוג בין אברהם לאלוקים- סיפור הברית בין הבתרים; אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְ־הֹוָ־ה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לך  שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד (שם, טו’ א’). “אחר הדברים האלו” – רש”י מפרש שכל פעם שביטוי זה מופיע במקרא הוא סמוך לנס שנעשה, הנצחון של אברם מול ארבעת הממלכות הגדולות ששלטו בארץ היה בגדר נס.  אברם מגלה לאלוקים את חששו, כי אין לו בן עדייןו; “אֲדֹנָי יְהוִה מַה-תִּתֶּן-לִי, וְאָנֹכִי, הוֹלֵךְ עֲרִירִי; וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי, הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר” (שם, טו’ ב’)   

 .אלוהים, כתגובה, שוב גורם לאברם לנוע ממקומו וממחשבתו ואחר מבטיח כי זרעו יהיה רב ככוכבים; “ויּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ (שם, טו’ ה’). כאשר אברם מבקש הוכחה לירושת הארץ, המקרא מתאר בדרמתיות את הקרבת הבתרים:

 “ וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל-אַבְרָם; וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, נֹפֶלֶת עָלָיו” (שם טו’ יב’) “ “וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, “ועֲלָטָה הָיָה; “וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן, וְלַפִּיד אֵשׁ, אֲשֶׁר עָבַר, בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה” (שם, טו’, יז’)                                                                                   באותו מעמד, חלקי הבקר המבותרים נמשלים לאומות העולם ותור הגוזל הלא מבותר, נמשל לישראל; אברם מתנבא על יציאת מצריים ועל ירושת הארץ המובטחת.

לקראת סיום הפרשה שרי מבקשת מאברם שינסה להעמיד צאצא מהגר שפחתה, כי היא אינה מסוגלת ללדת;  “הִנֵּה-נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת–בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה; וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, לְקוֹל שָׂרָי” (שם, טז’ ב)

אברהם שרה הגר וילדיהם .

 לאחר שהגר נכנסת להריון, היא מבזה את שרי. שרי פונה לאברם והוא אומר לה כי הגר שפחתה והיא יכולה לעשות איתה מה שתרצה. שרי מענה את הגר אשר נאלצת לברוח למדבר. במדבר הגר פוגשת במלאך אלוקים שמספר לה שכדאי לה לחזור לשרי ולהתענות תחתה;  וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְ־הֹוָ־ה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב” “… וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְ־הֹוָ־ה אֶל עָנְיֵךְ”  ” וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן” (שם, טז’-יב’)

הגר וישמעל במדבר. ציור מאת דורה.

אפילו במקרא, לא רבים זכו שמלאך אלוקים מתגלה אליהם. ההתגלות להגר, כמו גם הברכה שמוענקת לה מבטאות את היחס המיוחד לו זוכה ישמעאל; רש”י פירש:  “פרא אדם” – אוהב מדברות לצוד חיות; “ידו בכל “– לסטים (שודד); “ויד כל בו”- הכל שונאין אותו ומתגרין בו. בשונה מפירושו של רש”י האבן עזרא פירש : “פרא אדם” – חופשי בין האדם, כטעם “‘מי שלח פרא חפשי” (איוב לט, ה)- שלא ימשול בו זר ממשפחתו… והנכון בעיני שיהיה בין האדם כפרא, שינצח הכל בכוחו, ואחר כן “ויד כל בו”.  הרד”ק פירש: “פרא אדם” – אדם מדבר כפרא, כי רובם שוכנים באהלים במדברות; “‘כערבי במדבר” (ירמיה ג) והערביים הם ישמעאלים, “ידו בכל” – לפי שהיה מדברי יהיה שלוח יד בכל שכיניו וגם שכיניו בו. “ויד כל בו” לא יברח מפניהם אלא ישכון על פניהם. גם החזקוני  פירש לחיוב: “פרא אדם” – הולך עם סחורתו עד למקום רחוק שאין מכירים אותו “ארחת ישמעאלים באה מגלעד” (בראשית, לז’ כה’). אדם נכרי  – פרא. “ועיר פרא אדם יולד” (איוב, יא’ יב’)- כביטוי לאנושיות. “ידו בכל”  – בכל מיני סחורה. “ויד כל בו”- על ידי משא ומתן של סחורה. “ועל פני כל אחיו ישכן” – נחלותיו יתפשטו בין כל אחיו מרוב עושר.

כשאברם הגיע לגיל שמונים ושש , נולד בנו ישמעאל מהגר. כאשר ישמעאל היה בן שלוש עשרה, אלוהים נגלה  לאברם בפעם האחרונה בפרשה ושוב מודגשת התנועה המתמדת;  “הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים.” (בראשית, יז’ א’). אלוהים משנה את שמו של אברם לאברהם כברכה לזרע רב;  “כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.”( שם, יז’ ה’) עם שינוי השם מגיע  הציווי למילת איבר המין;  “הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם.” (שם, יז’ יג’). כמו כן, אלוהים  מודיע כי, מעתה, שרי תקרא שרה, וממנה יצא הצאצא שימשיך את בריתו. אברהם צוחק, כי לבן מאה שנה ובת תשעים שנה יולד ילד? ו משיב לאלוקים כי ישמעאל יירשו. על כך אלוהים מגיב;  “אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן, וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ, יִצְחָק; וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם, לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.” (שם, יז’ יט’) בסיום הפרשה אברהם מל את ישמעאל בן השלוש עשרה ואת כל בני ביתו; “וכָל-אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת, וּמִקְנַת-כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן-נֵכָר–נִמֹּלוּ, אִתּוֹ “(שם, יז’ כז’).

בכדי לבאר את השוני בין העולם שייצגו דורותיו של נח, לבין העולם החדש שמגיע עם בוא אברהם, ברצוני לבחון את ההקבלה בין ברית הקשת שנכרתה לאחר המבול, לבין ברית המילה שנכרתה עם אברהם, בשלושה אופנים;

השתדלות- נח – “איש צדיק תמים היה בדורותיו” (בראשית ו’ ט’) ואילו אברהם, “התהלך לפני והיה תמים” (שם, יז’ א’),  – אברהם נאלץ להתאמץ, הוא לא מוגדר כתמים, אלא אם ילך לפני אלקיו. ההקבלה נמשכת; זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם” (שם, ט’ יב’) לעומת:  “זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ ביני ובניכם” (שם, יז’ ח’); הדור ששרד את המבול קיבל את הברית בטבעיות והדור של אברם אבינו  צריך לפעול בכדי לשמור את הברית.                                                                                           

בלעדיות- “הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם” (שם, ט’ ט’) לעומת  “וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ… וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ” (שם, יז’ ז’-ח’) – לאחר המבול ישנה תחושה כי כל מי שקיים על הארץ זכאי לברית ואילו מול אברהם אלוקים מייחד את הדרך אך ורק לו ולזרעו.  “לְדֹרֹת עוֹלָם” (שם, ט’ יב’) לעומת “…לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם” (שם, יז’ ז’)- במקרה של אברהם- שוב אזכור של ברית, של התאמצות, ולא באופן טבעי כמו הדור שלאחר המבול. הקשת היא בין הקב”ה לבין “כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר” (שם, ט’ יב’) ואילו ברית המילה מוטבעת בבשר האדם בפרט. ברית הקשת בענן מבטיחה לגבי הארץ;  “לֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד” (לא יהיה מבול על הארץ) (שם ט’ יא’) ואילו העונש על הפרת ברית המילה “וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר” (שם, יז’ יד’). ישנה הקבלה בין הקשר של אלוקים לאדמה שחרבה, אל מול הקשר של כריתת ברית עם עם, אשר החובה חלה על כל העם. ברית הקשת היא לכל החי  “לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ (שם ט’ יז’) ומנגד, ברית המילה באה להבטיח את ברית הארץ לאברהם בפרט: “וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם” (שם, יד’, ח’).                                                                                                                    

 “לא יהיה עוד מבול” (שם, ט’ טו’) לעומת “ולא יקרא עוד שמך אברם” (שם, יז’ ה’) – עוד פעם הקבלה בין ארץ לבין בחירה מאד ספציפית של ממשיך דרך על הארץ.                                                                                                                            

 סמליות-  כוח ההולדה הגברי מכונה קשת  “ותשב באיתן קשתו” (בראשית, מט’ כד’), על כוחו של יוסף נאמר- “כי קשתו ננערת” (סנהדרין צב’ א’) – לא להיגרר אחר הפיתוי של אשת פוטיפר.                                                                                                                                                       “את קשתי נתתי בענן- דמות המוּקָש לי”.  (בראשית רבה לח’ ג’)                                                                              קשת מלשון הֵיקש –  דמיון; הקשת היא דבר מוחשי שניתן להקיש וללמוד ממנו על מה שנמצא מעבר לו. ב”מעשה מרכבה” שבנבואת יחזקאל נראה אור הכבוד, שבאמצעותו מתגלה אלוקים לנביאיו:  “כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב, הוא מראה כבוד” (יחזקאל א’ כח’).                                                                    כשם שלא ניתן להביט במישרין אל אורה של השמש, כך האור האלקי העליון אינו נתפס בשכל האנושי;  “כי לא יראני האדם וחי” (שמות, לג’ כ’). אולם כאשר אור זה מתחלק לשבעת צבעי הקשת (שניתן להקבילם לשבעת הספירות התחתונות, ספר יצירה) ניתן לנסות להבין את האור. באותו אופן גוף האדם אשר בכוחו ליצור חיים באמצעות המקום בו מתבצעת ברית המילה, מקיש על משהו אלוקי. (הרב אמנון בזק, ישבת הר עציון, הרב עזריאל אריאל)                     “..נעשה אדם כצלמנו, בדמותנו”… (בראשית א’ כו’ כז’).  

ספר יצירה, הוא אחד הטקסטים העבריים המרתקים והמסתוריים ביותר. חיבור קטן, פחות מחמישה עמודים, אשר נאמר עליו כי הוא אוצר בתוכו את כל סודות היקום והקיום. לא ברור מי חיברו ויש שמייחסים את חיבורו של הספר לאברהם אבינו, אשר מופיע בסוף הספר;

   “וכיון שצפה אברהם אבינו ע”ה והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכל הושיבו בחיקו ונשקו בראשו קראו אוהבו ושמו בשמו וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמר והאמין בק’ ויחשבה לו צדקה. כרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והוא ברית מילה, כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון. קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו, והמקום גילה לו סודו…”. –                                                                                                                                                                         

על פי ספר היצירה דרך גוף האדם, ניתן להבין את מעשה הבריאה; כמו לאדם גם לעולם יש מרכז אשר ממנו מתפשטים עשרה כיוונים, אשר חייבים להיות מסונכרנים; כל כיוון בינו בין עצמו ובין כל תשעת הכיוונים האחרים.        אברהם אבינו אשר דמותו מייצגת אדם שהתחייב לנוע על פי צו ליבו ואמונתו ולא להשאר בדפוסיו הקבועים, הוא כמו מיקרוקוסמוס להלך העולם.

 ראו גם

ספר יצירה המדריך לבריאת היקום