הסלולר פון צלצל. זה אפי. שוב הוא מטריד. שוב הוא רוצה להפריע.
“לא עכשיו,” אמרה.
“די, מותק, אני אוהב אותך.”
“אבל אמרתי לך, אני תפוסה, ובכלל אני בהריון.”
“ממני,” שאל בפליאה.
“איך ממך, יא חתיכת ממזר, אפילו לא שכבנו.”
אפי היה ברנש חלוש, שרצה מאד בקרבתה של תיקי, אך הוא לא ידע את הדרך הנכונה להגיע לליבה. הוא התלבט בין כמה אופציות. אם יכתוב לה שיר, ידע, שהרי זה מה שהוא יודע לעשות, היא לא תבין אותו, היא רוצה שהוא ילך לעבוד.
“וממי נכנסת להריון, אם אפשר לדעת ?”
“מה אכפת לך ?! מרוח הקודש.”
בהתחלה הוא האמין לזה. לקח לו זמן להבין שהיא צוחקת, ואז הוא צחק.
“טוב, אני בא, עוד שעה אני בעכו.”
התלבש, ונסע.
“היא לא רוצה אותו, היא יודעת שהיא לא רוצה,” מלמל לעצמו כל הדרך, אבל החליט לנסוע ברכבת מתל אביב לעכו, בלי חניות ביניים. הקשיב למוסיקה שיצאה ממכשיר הרדיו הרועש של הילדים שישבו במושב הנגדי והחליט בכל אופן לכתוב שיר. הוציא נייר ועפרון וכתב :
לתיקי, האהובה מכל אהובות
אותך ארצה לעד
ההיריון שלך הוא אהבתי
אני אוהב אותך.
כתב והכניס את הנייר מקופל לכיס, ושכח.
כשהגיע לעכו, נסע באוטובוס לרחוב החבצלת, וצלצל בפעמון. אישה אחרת פתחה, לא תיקי, אותה הוא מטריד כבר שנים בסלולר פון. ואיך הוא ידע שזו לא תיקי ? הרי מעולם לא ראה אותה.
הכול התחיל כשהוא טעה במספר וענתה לו תיקי, ומאז לא הפסיק להתקשר למספר הזה, רצה אותה. גם כשהתחתנה, אהב אותה, גם כשילדה את בנה הבכור, העדיף אותה על פני כל אישה אחרת. והנה עכשיו הוא רואה אישה שמנה עם שדיים נפולים פותחת לו את הדלת מקומטת מעול החיים, וזו לא תיקי שלו, לא תיקי כפי שדמיין אותה.
“את לא תיקי,” טען בפניה.
“אתה אפי ?! אפי מהסלולר פון ?!”
“אפי בכבודו ובעצמו.”
“אני תיקי. נעים מאד. אמרתי לך שאני בהריון.”
“את לא תיקי,” אמר כעוס, והחליט לחזור חזרה למעונו המעופש שיד אישה לא נגעה שם מעולם מאז מתה אימו.
רק לדבר אחד הוא לא שם לב. הדף עליו כתב את השיר נפל לו בעצבנותו. ותיקי הרימה וקראה וליבה נמלא בשמחה. הרי בעלה מזמן הפסיק לומר לה מילות חיבה.
כשאפי הגיע מתוסכל ורעב לביתו, שוב צלצל הסלולר פון. זו הייתה תיקי.
“אפי, אני אוהבת אותך עכשיו,” אמרה.
“איך זה יכול להיות,” טען כנגדה, “הרי את מכוערת ושמנה.”
“השיר שכתבת לי שינה את חיי.”
ואפי לא בזבז זמן, לקח את הרכבת האחרונה לעכו, רשם שורות שיר ונסע לחטוף את אהובתו מהסלולר פון למרחקים.
