על אפלטון (ויש הגורסים אריסטו) – פיליפ רוזנאו

פיליפ רוזנאו הוא פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב ומשורר. (פרסם 3 ספרי שירה וספר אפוריזמים)

הַחֲכָמִים אוֹמְרִים אַפְּלָטוֹן  (וְיֵשׁ הַגּוֹרְסִים אָרִיסְטוֹ), שֶׁאַחֲרֵיהֶם הַפִילוֹסוֹפְיָה אֵינָהּ

אֶלָּא רַק כַּמָּה הֶעָרוֹת שׁוּלַיִם שֶׁהַמְלֻמָּדִים הַנְּבוֹנִים נוֹתְנִים בָּהּ סִימָנִים

שֶׁלֹּא נְאַבֵּד אֶת הַשְּׁלִיטָה בְּעִקּוּלֵי דֶּרֶךְ הַתְּבוּנָה, שֶׁלֹּא נִזָּרֵק אֶל הַמֶּרְכָּז;

שֶׁבְּשָׁקְעֵנוּ נִזְכֹּר אֶת אַרְכִימֶדֶס וּבְנָפְלֵנוּ נֵדַע אֶת גָּלִילֵאוֹ וּבְחִיּוּכֵנוּ

אֶת לֵאוֹנַרְדּוֹ וְאֶת שְׁפִּינוֹזָה וְאֶת קַאנְט וְנַעֲלֶה בְּמַחֲשַׁבְתֵּנוּ

אֶת נְיוּטוֹן שֶׁשִּׁחְרֵר אֶת הַתּוֹלַעַת מֵהַתַּפּוּחַ בְּעֵץ הַדַּעַת

וְאֶת אַלְבֶּרְט שֶׁכּוֹפֵף לַזְּמַן אֶת כֹּבֶד שִׁגְיוֹנוֹ…

וּמָה עִם הֶחָתוּל שֶׁל אֶחָד אֶרְוִין שֶׁ.?

יוֹשֵׁב מוּל הָרְאִי וּמְחַכֶּה לְד”ר פְרוֹיְד – –

תִּרְאֶה דּוֹקְטוֹר, הַבְּרָגִים הָאֵלֶּה קְצָת רוֹפְפִים.

מִסְתַּתְּרִים בָּרֶוַח שֶׁבֵּין שִׁנֵּי הַזְּמַן

בֵּין הַבִּינָה לַטּוֹחֶנֶת, לִרְאוֹת אוֹתָהּ;

מָדָאם קִירִי קוֹרֶנֶת בַּחֲשֵׁכָה וְדַוְקָא עַכְשָׁו בָּא

לְאֶחָד שׁוֹפֶּן לְנַגֵּן לָהּ פּוֹלוֹנֶז. פְרֵדֶרִיק יַקִּירִי, בֶּאֱמֶת,

בִּמְקוֹם לְהִתְפַּיֵּט תִּמְסֹר לְדוֹקְטוֹר קוֹךְ אֶת שַׁחְפָנֵי אֵירוֹפָּה

סַפֵּר לוֹ עַל הַפֶּנִיצִילִין וְהַד.נ.א., תֵּן לָנוּ אַסְפִּירִין נֶגֶד הֶלֶם הֶעָתִיד

וְאִם טַסְנוּ אוֹ נָסַעְנוּ, אוֹ זָחַלְנוּ עַד שֶׁהִגַּעְנוּ, הִגִּיעַ זְמַן חֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל

עִם תּוֹרָה לִתְבוּנַת הַשּׁוּלַיִם, וְתוֹרַת הַכְּבִידָה שֶׁל מֵי אָפְסַיִם, וְתוֹרַת הַמִּדָּה

וְתוֹרַת קְוַנְטִים, וְנִפְלְאוֹת הַחַשְׁמַל וּפִלְאֵי הַמַּחְשֵׁב וְכָל עוֹלְלוֹת הַבָּא וְיוֹשֵׁב וְחוֹשֵׁב.

אֵין לְךָ מְנוּחָה מִנֹּעַר שׁוּלַיִם, אַיִן; נִהְיָה צָפוּף וְהֵם בְּשֶׁלָּהֶם,

כְּמוֹ נִדְבְּרוּ; עוֹד זֶה יוֹשֵׁב וְחוֹשֵׁב וְגַם זֶה בָּא וְיוֹשֵׁב וְחוֹשֵׁב.

עַל כֵּן בִּשְׁעַת שׁוּלַיִם, כְּשֶׁהַמֻּפְלָא מִמְּךָ מֵאִיר עָלֶיךָ בֵּין שְׁקִיעָה

לַחֲשֵׁכָה, וְלוּ כְּדֵי לְהַזְכִּיר לְךָ לוֹמַר תּוֹדָה. תּוֹדָה עַל פֶּלֶא הַבְּרִיאָה –

תּוֹדָה, גַּם אִם אֵין כָּל וַדָּאוּת שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁיִּשְׁמַע אוֹתְךָ. כִּי אֵינִי רוֹצֶה

וְלֹא אֶשְׁכַּח, וְהִשָּׁבַע גַּם אַתָּה כִּי לֹא תִּשְׁכַּח כִּי גַּם הַפְּלִיאָה הִיא פֶּלֶא,

וְכָל עוֹד תְּהֵא בָּנוּ הַנְּשִׁימָה כָּאן עַל הַפְּלָנֶטָה הַיְחִידָה שֶׁלָּנוּ

לֹא נִשְׁכַּח כֻּלָּנוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל אֶת הַתְּבוּנָה אֲשֶׁר לְאֵל

יָדוֹ לִפְקֹד אֶת הַיְקוּם וּלְהִתְפַּשֵּׁט – לְהַשְׁאִיר מָקוֹם

לְשׁוּלֵי תְּבוּנָה וּלְהִתְכַּנֵּס מְעַט, לַעֲשׂוֹת

בְּתוֹכֵנוּ מָקוֹם לְעַצְמֵנוּ

מיוחס ללודוויג ויטגנשטיין, אבל גם לאחרים.

מתוך “ספני השפל” בהוצאת “קשב לשירה” 2008.