איך כותבים רשימה על רומן בלשי? אני מודה שאינני קוראת מובהקת של הז'אנר, וכמעט שלא כתבתי עליו, מה עוד שבביקורות שכתבתי על ספרים "רגילים" האשימו אותי לא פעם שאני מכניסה ספוילרים.
אז איך שומרים על הכללים: מסור לקוראי הרשימה מידע בלי לגלות באמת את הקלפים; ספר את הסיפור כאילו אינך יודע את סופו; הנח לקוראים להיות במתח, אבל לאו דווקא במקומות הנכונים, וכו' וכו'. וזה מוביל אותי לדמיון שבין המשימה של כתיבה על רומן בלשי לבין זו של כתיבת הרומן עצמו, ששתיהן כרוכות במתח שבין ידיעת האמת בדיעבד לבין ההסתרות והגילויים המוטעים שבדרך.
ברומן של דרור משעני יש עוד ציר מקביל, העוסק במעשה הכתיבה עצמו, ומושתלים אליו פרטים מהמציאות הספרותית המוכרת לנו. כך שבין השאר, זהו רומן בלשי על "איך כותבים רומן בלשי" ויותר מזה- על איך כותבים ספרות בכלל. ובנוסף, זהו גם רומן על מקומות וסביבה, דמויות וסוגי יחסים שרומנים בלשיים מסורתיים אינם מטפלים בהם הרבה.
הזירה לחקירת תיק הנעדר- נער בשם עופר הנעלם יום אחד מביתו- היא העיר האפרורית מכל, חולון. והחוקר המשטרתי ששמו אברהם אברהם, מגדיר את עצמו כ"שוטר גם מחוץ לתפקיד", איש ממוצע (וגם נמוך וקרח) ובודד , מסוגר בפני נשים והנאות החיים. מה כבר יכול להתרחש בסביבה כזאת? אבל דווקא חולון האפרורית היא "מקום נכון לחיות ולכתוב בו, נמאס לי לכתוב על תל אביב[..] ואולי כדי לכתוב בפשטות צריך לחיות חיים פשוטים בין אנשים פשוטים". אנשים פשוטים? אין דבר כזה. משפחת שרעבי, שבנה הוא הנעדר, כמו גם דמותו של החוקר ושאר הדמויות , מספקת אפשרות לתאר יחסים המוכרים לכולנו, גם למי שאינם מתגוררים בחולון ועוסקים במקצועות זוהרים יותר: הסיבוך ביחסים בין הורים לבנים, מורכבות היחסים בתוך המשפחה, שייכות אינטימית בין בני זוג מול בדידות של החיים לבד, התרקמות של אהבה .
ההתוודעות למרחב ולדמויות בעיר בעלת התדמית הכי לא סקסית, מאפשרת, בלי שום אזכור של מציאות פוליטית וחברתית, להציג את החתך המרכזי של יושבי הארץ, ללא תוויות של עשוקים, מזרחיים, או מודרים. דווקא הזירה הזאת מספקת את האמינות שהספרות מתקשה להשיג – שהרי "במציאות אין אנלוגיות ואין סמלים" והיא אינה זו שברומנים הבלשיים של אגתה כריסטי.
גם דמותו של אבי אברהם (שהמספר מתעקש לקרוא לו בשם הכפול-המביך) מופקעת מתווית הבלש. בעיקר זוהי אנושיותו יוצאת-הדופן, שדווקא היא מכשילה אותו במהלך החקירה. אבי (הבה נהיה נחמדים אליו) הולך וכובש את הלב, ולקראת סוף הרומן- שאז אפשר לומר שהוא בא על גמולו- כמעט נקוו דמעות שמחה בעיני, כי מגיע לאיש כמוהו קצת אושר. מה שמעיד על ההזדהות ההולכת וגדלה עם בני אדם, שהדרמות בחייהן חורגים הרבה מתפקידן המקובל בעלילה בלשית.
בחלק הראשון, העלילה מתקדמת בעצלתיים וכמעט כלום לא מתגלה. אבל לרגע לא השתעממתי. מה מחזיק את המתח? מבחינת הקורא הלא-תמים היודע שברומן בלשי "הכל שייך"- בעיקר השילוב של הציר הספרותי, ואופן התפתלותם של הרמזים הפזורים בו. ואכן, בחלק השני של הספר לובשת העלילה תאוצה מהירה ומתגלגלת לסוף שבו מתלכדים שני הצירים. מושג היצירה שברקימת סיפור מוחל גם על המוטיבציה וצורת החקירה של אברהם, שאומר לעצמו "שהוא מנסה לשמוע סיפור" ו"להכיר את הדמויות'".
וכך, בשני הצירים יש את ההיבריס של הסופר, ויש "טעות גורלית" המובילה לסיום לא צפוי ולסוג של אנאגנוריסיס. האיש הכותב והחוקרים השוטרים-החוקרים- כולם מוטעים על ידי נטיות לבם ומשאלותיהם המוטלות על מציאות שותקת. ואולי זה מה שכולנו עושים: עוסקים בפרשנות של המתרחש בחיינו ובסביבתנו, ומחילים עליהם תבנית המשקפת את צרכינו יותר מאשר את המציאות.
כאן אי אפשר שלא לחשוב על דרור משעני מבקר הספרות והעורך, מי שכתב עבודת דוקטור על הז'אנר הבלשי. האנלוגיה בין פענוח סודות ומשמעות בחיים ובספרות, השאלות מהי ספרות טובה, מהי מוטיבציה לכתיבה ומהי השראה, והיחסים בין חומרי המציאות למה שנרקם מהם תופסות בספר מקום מרכזי. אבל כאן משעני אינו הקורא או החוקר אלא סופר שכותב רומן בלשי, והוא מצליח לשלב את התהיות הללו כמפתח עלילתי ראשון במעלה.
(בצילום :דרור משעני)
"תיק נעדר" אינו רק ספר מתוחכם אלא גם חכם. הוא ממלא את הציפיות מרומן בלשי טוב ונוסף על זה מושך ונעים מאוד לקריאה. הרומן רוצה להיכתב כספרות שמצייתת למציאות ולא לציפיות ספרותיות, והוא אכן מוכיח שאפילו ספרות שאינה מתנהלת לפי המציאות אלא לפי תבניות וכללים, יכולה לומר הרבה על החיים, שכידוע "אין בהם אנלוגיות וסמלים".
"תיק נהדר" מאת דרור משעני. הוצאת כתר, 2011
