משה ברק איש קיבוץ גבת שליח עליה בעבר וסופר ארכיונאי וחוקר מקרא בהווה פירסם לאחרונה את הספר “ עולה גולה גולה עולה “( הוצאת גוונים’ 2010 ) דבר ההוצאה : הסיפור אהבה ויצרים בקרב צעירים יהודים בצפון אפריקה בשנות החמישים. נפתלי, גד ואהוד, צעירי קיבוץ, נשלחים למדינות אויב כדי לעודד עלייה לארץ ישראל. כשוהים בלתי חוקיים בזהות בדויה הם נזהרים ממגע עם יהודי המקום, ונקשרים רק לפעילי תנועת הנוער. הם מודעים לאידיאל ולחובה הציבורית, אך בבדידותם הם נסחפים ליחסים עם הפעילות המרשימות, טוני מאוראן ונדין מרבאט. דרמות היסטוריות ודרמות אישיות נשזרות לבלי הפרד. זהו סיפור אנושי על בני-אדם הנתונים בסתירה בין חובתם הלאומית לצרכיהם האישיים בתקופה סוערת בקרב יהדות העולם. “עולָה גולֶה גולָה עולֶה הנו רומן מרתק המשלב בדיון עם מציאות היסטורית, המבוססת על חוויות אישיות ועדויות. משה ברק חושף בספרו פיסת היסטוריה לא מוכרת, מתוארת בתמימות שאבדה ואיננה עוד”.
משה ברק, יליד חיפה, 1925. חבר קיבוץ גבת. בנעוריו עבד כמסגר. הדריך נוער בארץ, במרוקו, תוניסיה ובבלגיה. עבד במקצועות שונים: הוסמך כמורה ולימד, עבד כחקלאי, ואחר-כך כמדריך תיירים. אחראי על הארכיון של קיבוץ גבת עד כה פרסם את הספרים הללו:
1″ ימי בלגיה : מיקי משה ומשפחת ברק בשליחות קבוץ גבת / ].תעתיק התכתובת בין משפחת ברק לחברים בקבוץ גבת ולמשפחתם בעת השליחות בתנועה החלוצית “דרור” בבלגיה בשנים ה’תשכ”ב-ה’תשכ”ה (1962-1965) [גבת : חמו”ל, 2001
2. משמרים : 1948-1952 : איך היו מיקי ומשה ברק ; לקט כתבי יד ומכתבים / גבת : [חמו”ל], תשס”ב.2002 .
סיפור האהבה בין משה ברק לבין אשתו מרים מיקי גוטליב. שם הספר מורכב משמותיהם.
.
כן חיבר ברק את ספר הפולקלור ה”גבתי “:
” “גבתי דבר גבתית: פנקס מילים ואמירות”,(2007) שפורסם בהוצאה פרטית פנימית במלאת 80 שנה לקיבוץ גבת ,ספר פולקלור מקומי .
והנה מאמרו של משה ברק על הספר והמציאות שמאחוריו על עידן שבו האמינו שאפשר להגשים אוטופיה ושהם בדרך לשם ,והיום ( לצערנו ) הוא נוסטלגיה בלבד.
ואולי לא ? אולי מאבק החברתי המתרחש היום במלאו עוזו מראה שרעיונות הקיבוץ לא איבדו את משמעותן?
התנערותנו בתנועת נעורינו
מאת משה ברק-גבת
הרקע לספרי“עוֹלָה גּוֹלֶה, גּוֹלָה עוֹלֶה“בהוצאת “גוונים” הוא תנועות הנוער החלוצי, בארץ ובגולה. כתבתי אותו בשם זה ב”לשונות נופלים” בשל המתח בין המינים “הוא והיא”, במקביל למתח בין הכיוונים “אל הארץ וממנה”.
התנועה – זיכרון כובש של היפות ביותר בשנות חיי וחיינו. נעורים של הליכה אחרי מדריכים מרשימים שהיו עבורנו דגם לכמיהות ולמשאלות ליבנו. מפגשי חבורה, עם שיחות, משחקים ריקודים וטיולים.
אישית נסחפתי לרעיון התנועה, דווקא משום שהייתי נער עובד, שוליית מסגרים שלא למד בבית ספר תיכון, וגילה את ה”סוציאליזם” כחזון “גן העדן” השוויוני עלי אדמות.
כנער בבית הורי בקרית חיים, הוקסמתי מהאמון והכבוד שהעניקו לי כשהוצבתי להדריך קבוצת ילדים במקום. הדבר כה הלהיב אותי עד כי השקעתי בכך את כל ישותי, כשנתיים. השקעה שהתרחבה ככל שזכיתי להדים אוהדים יותר, שתרמו לביטחוני העצמי, באמונה בדרך, עליה לא היו לי אז, כל עוררין.
כמובן שיצאתי למה שקראו אז “להגשמה”, כלומר לאמץ מקום חיים חדש, בו נממש את חזוננו על כל חלומותינו הצודקים המתוקים.
אני רוצה להדגיש, שלא מדובר כאן על מעשי גבורה, כי אינני גיבור ואף לא אמיץ לב במיוחד. זה היה פשוט מימוש ההלכה בחיי המעשה, תוך קושי לא קטן אך בנחישות, שהולידה בי האמונה.
כך הייתי בהכשרה חקלאית ימית בעין גב, ושנה בפלמ”ח בנען, באחת ההכשרות המגויסות הראשונות.
לאחר מכן צורפנו בהוראת התנועה לקיבוץ החותרים, לשם חיזוקו ליצירת קיבוץ דייגים גדול ומבוסס.
חזון באופק… עם חיים במציאות. הוצבתי במסגריה בפלוגת החותרים, לצד עבודה במחצבת “נשר”, בה
היה עלינו למלא בידינו, 8.5 קרוניות דֶבֶּש (אבני גויל) כמיכסה ליום עבודה, שבסיומה נוסעים הביתה.
כאן גיליתי לראשונה, שיש כאלה שנסעו לאחר 4 שעות, כשהאחרים עשו זאת לאחר 7-6 שעות… משהו
קרקר בנפשי, אך לא הגעתי עדין להבנת עומק התופעה. גם המזון, שהיה כריך ביצה קשה ומרגרינה, ללא משקה קר ודאי שלא ממותק, היו קושי. במיוחד שגם בשובנו הביתה חיכה לנו לכל היותר תה, כי קפה היה יקר, והשתמשו בציקוריה כתחליף, וכל זה כמובן ללא סוכר, אלא רק עם תחליף ריבה.
אך אני האמנתי, שאני מכין את ישותי לחיים בחברת המופת העתידית, השוויונית, ולכן נזהרתי ליהנות אפילו מכוס קפה אצל הורי, שגרו בקרית חיים כ-300 מטר מפלוגת “החותרים” ששכנה שם במקרה.
“אידיאליסט” כזה היה דרוש כמופת לנוער בתנועה, לא היו רבים כאלה שגם היה להם ניסיון בהדרכה.
לכן פנו אלי לצאת ל”שליחות” כמרכז תנועת הנוער בהרצליה, רמת השרון ושפיים.
לפתע “שוחררתי” ממילוי הקרונות במחצבה, ומהאוכל הסגפני. לא צריך לחשוב שהתנועה העניקה לי שכר של מותרות. אך התקציב הצנוע הזעיר, שהועמד לרשותי, ודירת החדר בבית עם שירותים, היו לי מהפך מזעזע. שכן התחלתי לחוש שאני נהנה מתנאים אלה, שחברי לא זוכים ואף לא חולמים עליהם.
לפתע היה זמן חופשי לתכנון לפי צרכי. המדריך היה לחניכים דמות לחיקוי. היה עלי להיות לכך כסמל לטוב.
כך זכיתי להערצת החניכים שנבעה מהגדרת מעמדי כמדריך, וכנראה נהניתי מכך שזה מצליח לי…
לכן שקעתי בכל ישותי במעשה ההדרכה, יומם וליל, כדי לצמצם את האפשרות לזכות בהנאה אישית לא תנועתית, שחברי אינם זוכים לה. העובדה שהייתי עסוק בעיקר בשבתות היתה “תירוץ” טוב לצמצום מספר הביקורים בקיבוץ שלא לעורר קנאה. ובכל זאת, זה היה בגבול הבלתי אפשרי, שכן היה מדובר על בחור צעיר בשנות ה-20 לחייו, מוקף הערצה של משכילים, טובים, יפות ויפים ממנו. את כל אלה היה עלי ל”חנך” תוך כיבוש בקסם אישי, שהופעל בשירות התנועה ולמימוש מטרותיה.
הלב עבד שעות נוספות, בליווי ההימשכות, ובעצירתה בחצי הדרך, שלא למוטט את כל המערך שבניתי.
והיו תוצאות… שגרמו לכך, כי “הועליתי בדרגה” והוצבתי כרכז התנועה בירושלים, שוב לא לבד אלא
כראש ל-7 מדריכים, ועל התוצאות היו קבלות של יציאה להכשרה, לפלמ”ח ולהתישבות…
כך היה כעבור שנים מספר, כשבאו בכל הכוח “לגייס” אותי, כדובר צרפתית, לשליחות בצפון אפריקה,
במחשבה שעם ניסיוני אוכל לחולל שם את הפריחה התנועתית המצופה. כאן התגלה בכל עוצמתו הפער בין היעד לו אני מטיף, לבין החיים שאני חייב לחיות כדי למלא משימה זו. מסע באוניה ובמטוס, דרכון עם תקציב מכובד (יחסית) נדהם למראות פריז שאז היו בבחינת חלום רחוק לרוב רובם של הישראלים
גם בצפון אפריקה היו “קבלות” על גיבוש תכניות הדרכה, הווי ישראלי, ועליה לארץ ולקיבוץ.
עד כדי כך נחרט הרושם, שכעבור 11 שנים, ואני כבר בן 37 באו לגבת, ועשו הכול לשכנע אותי ואת האסיפה הכללית, שעלי לצאת לבלגיה, כי “ניסיוני יוכל להציל את התנועה”. הייתי כבר ספקן מה באשר למימוש החזון, אך עדין האמנתי בכוחי לשקם. גם חו”ל היה עדיין חלום, והאפשרות להעניק לרעייתי ומשפחתי חווייה שכזו, עזרה לי “להשתכנע”. יצאתי. 5 חודשי התארגנות לבד ואז עם 5 נפשות כמשפחה שקיימה בית בריסלאי, לא עשיר, אך שופע תפנוקים, בהשוואה לדלות שחווינו בקיבוץ. תקציב צנוע, אך אפילו הוא איפשר טיולים באירופה, ורכישת אי אלה “מותרות” למטבח ולטרקלין, לצד לבוש כהלכתו.
בקיצור. הדרכתי למעלה מ-10 שנים בהפוגות בין גיל 17 ל-40. למדריך שכזה קראו בתנועה “שליח”.
כי הוא “נשלח” על ידי התנועה. לכן לא מתמיה שמונח זה הוא תרגום מדוייק של פעיל הפצת הנצרות “מסיונר”. כי כידוע MISSION “מיסיון” זו “שליחות”, ולכן “שליח” הוא “מיסיונר”.
כלומר, אנו מגלים שהתנועה הופעלה כל הזמן על ידי “שליחים” של ארגונים/מפלגות של מבוגרים שגם מימנו אותם….
כך הולכת לאיבוד האגדה על “תנועה של בני הנוער”, שהנוער הקים, הנוער מנהיג וכו’…
אך זה אכן התחיל כתנועה של בני נעורים. “בראשית” היתה בכל קבוצה שכבה חד פעמית של “ענקים” שהקימו תנועה. כך היו טבנקין, ציזלינג, לביא – בעין חרוד והקיבוץ המאוחד; כך חזן, יערי, בנטוב – במרחביה ומשמר העמק ב”השומר הצעיר”. עזריה אלון, אריה בן גוריון, נחום שריג במחנות העולים ובית השיטה; כך שלמה הלל, מאיר זורע, אלי זיסר בתנועת הצופים ובמעגן מיכאל ועוד.
אך שיגרת הקיום והחיקוי שבאה בעקבות הראשונים, לא הייתה אתגר לריכוז שורה חדשה של “ענקים”. סביר, שאלה חיפשו אתגרים חדשים להתמודדות. כאן נחרדו מפלגות היעד, פן תנועת הנעורים תקרוס. אז החל אותו גיוס מלאכותי של “שליחים” שהופקדו להבטחת המשך קיום תנועת הנוער האמורה לשרת את הסתדרות הבוגרים. כדי להדגיש שהשליחים הם רק דוגמה לחיקוי אליה יש לשאוף, מנעו משליחים אלה להפוך למקצוענים בחינוך. הם רק “גוייסו” לפרק זמן קצוב, ושבו לקיבוצם “לעבודה”.
עובדה היא שהתנועות קיימו מרכזים שוקקים לבני הנעורים. אך לשבחם של הנערים ייאמר, שבסוף גיל ההתלהבות הנפלאה, כמעט כולם שבו אל “השכל הישר” בניגוד מוחלט ליעד התנועתי, שהתגלה כהזיה שאינה ניתנת למימוש. עד היום זוכרים רבים לטובה את התנועה אך לא חיים במקום שהיא ייעדה להם…
היה בקיבוצים זרם קבוע של מצטרפים מהתנועה, במקביל לזרם דומה של פורשים, שכולם עד נשיא המדינה מהללים את ההוויה, שנטשו כשנקראו למלא את צוויה. אכן הם מילאו תפקידים רבים וטובים בארץ, אך לא לזה התכוונה התנועה שקיימה אותן, שלא גדלה ב-70 השנים בהן המדינה גדלה פי 10.
רציתי לכתוב את זיכרונות פעילותי זאת. התחלתי, ולאחר עשרות דפים גיליתי, שאוכל בדומה למספיד בבית קברות, רק לספר על “גבורות מי ימלל” ולהלל. אך לא אוכל לחשוף תכונות שליליות, תקריות, כישלון וכו’. כי הנוגעים בדבר יכעסו עלי מאד, ואולי אף יתבעוני על הוצאת דיבה.
לכן פירקתי את השפע העצום של זכרונותי, שחוויתי, ראיתי או שמעתי, לחלקיקים קטנטנים של אמיתות.
מהם הרכבתי תצרף (פאזל) של רומן דמיוני, אך כזה שכל פרט קטן בו, הוא אמת מציאותית שהתרחשהלפחות פעם אם לא פעמים מספר.
רצה גורלי, שהספר “עוֹלָה גּוֹלֶה, גּוֹלָה עוֹלֶה” התגבש, כרומן הרפתקאות , הנקרא בשטף, הולם צעירים בשל הרומנטיקה, קשישים בשל ההתרפקות אל העבר, ואת יוצאי צפון אפריקה, כי מבחינה ציורית מיקדתי שם את כל העלילה התנועתית, שחוויותיה מושפעות באותה מידה גם מארועי הרצליה, ירושלים ובלגיה.
ראו עוד
סיפורי אהבה בשליחות הציונות :ראיון עם משה ברק
משה ברק והספר “בוא אלי פרפר נחמד “
משה ברק .צילם שרון צור
משה ברק ידיד ותיק שלנו,אני מעריצה אותו על כושרו בשטח הכתיבה.
הספר מרתק וקריא .
אני נדהמת כל פעם מחדש על החיוניות שבו.
ואני מאמינה שהעיסוק האין סופי שלו בכתיבה והגות מוסיפה לו ושומרת עליו מפני פגעים שהגיל יודע לעשות.
המשך כך.
יעל ומונס
משה ברק הלך לעולמו שלשום [יום שלישי, 19.6] בגיל 87. הלוויתו נערכה היום [חמישי] אחר הצהריים בקיבוץ גבת בנוכחות משפחתו, חברי הקבוץ וידידים רבים.
אהוד בן עזר כתב לזכרו :
“משה ברק היה משתתף קבוע במכתב העיתי במשך שנים רבות וקולו יחסר לנו מאוד. היה לו מדור קבוע של חידושי לשון, ואם לא מיהרנו לפרסם את האחרון ששלח, היה מתרעם ומזכיר לנו! הוא גם הצטער על כך שהאקדמיה ללשון העברית לא קיבלה את מרבית חידושיו.
סוג אחר של כתיבתו היה זיכרונות ורשימות מרתקים בנושאים היסטוריים על פני תקופה של עשרות שנים שהוא היה להן עד. זכורה סידרה מרתקת שכתב ופירסם אצלנו על תקופתו בפלמ”ח, ובה סיפר דברים מרתקים שלא נמצאים במקורות אחרים.
משה ברק יחסר לנו ולמכתב העיתי. אנחנו נתנו כל השנים במה לדברים החד-פעמיים שכתב, ושאילולא פירסם אותם אצלנו אולי לא היו מתפרסמים בשום מקום, אף כי לפני שנים אחדות גם הוציא ספר שבו כלל רבים מזיכרונותיו.
יהי זיכרו ברוך.”