הצצה אל טקס אזכרה פרטי. ביקורת על הסרט “פינה”

הסרט “פינה” על שמה של פינה באוש, ה- כוריאוגרפית של המחול המודרני (בין יצירותיה המפורסמות “קפה מולר”, “פולחן האביב” ו”ירח מלא”) הוא סרט שנועד לאוהבי המחול. הסרט התחיל בתור שיתוף פעולה בין וים ונדרס לפינה באוש ומטרתו הייתה ליצור דיאלוג בין קולנוע למחול, אבל לפני שהשלימו את המלאכה פינה נפטרה והסרט, שאומנם שמר על מטרתו המקורית קיבל גם מעט גוון דוקומנטרי. הסרט בנוי כך שכל רקדן בלהקה מתאר בראיון אישי את יחסיו עם פינה ואז אנחנו צופים בריקוד בכיכובו. הראיונות הללו נעשים בVoice Over כאשר אנחנו רואים את רק את פניו של הרקדן והוא מספר על משפט אחד או שתיים שפינה אמרה לו ושינה את כל הדרך בה הוא תופס מחול ואת עצמו כרקדן. הלוקיישן של רוב קטעי המחול הם הבמה והתפאורה המקורית של אותו מופע.

קטע הפתיחה מאוד מרשים ובו הנשים והגברים רוקדים בשתי קבוצות על אדמה שהובאה במיוחד לבמה, הנשים מתחילות לבושות בשמלות ארוכות בצבע גוף, מעבירות בינן שמלה אדומה שאף אחת לא רוצה ללבוש עד שאחד מקבוצת הגברים מכריח את אחת הנשים ללבוש אותה ומבודד את שניהם. יחסי גבר אישה במחול של פינה הם מרכזיים ובאים לידי ביטוי בתשוקה, אינטנסיביות וחיפוש, מעיין מסע מעגלי שאינו נגמר. קטעי המחול שמצולמים בחוץ מרהיבים ביופיים ועושים גם שימוש בהומור בין אם הם מצולמים ביער, בסטודיו מואר בעל חלונות עצומים או בתוך העיר עצמה על איי תנועה או בתוך רכבות מטרו.

הסרט מעלה שאלות מעניינות בנוגע לקשר בין רקדן לכוריאוגרף. הרקדנים בסרט מנסים למעשה להחיות את זכרה של פינה בריקודם, אבל פינה איננה. האם התנועה של הרקדן מבטאת את פינה או את האינדיבידואליות שלו כרקדן? השבירה של מבנה הסרט להכרות עם כל אחד מהרקדנים בנפרד, מדגישה את ההתפתחות והייחוד של כל אחד מהרקדנים בתוך הלהקה וביטויים בכוריאוגרפיה של פינה. אחד הרקדנים אומר ברגע מסוים, שפינה השתמשה בהם בתור הצבעים לצייר את הציור שלה, אבל אין ספק שכל אחד מהצבעים בנפרד הוא צבע מרהיב.

למרות שמדובר בוים ונדרס, במאי שעשה בין השאר את “פריז, טקסס”, אני חושבת שהמטרה הראשונית להעביר את חווית המחול באמצעות הקולנוע לא הגשימה את מטרתה. מלבד עריכה מעניינת של מהסצנות בו הגיל של הרוקדים כל הזמן מתחלף מצעירים, בוגרים לזקנים, אין כמעט שימוש במבע קולנועי כדי להעצים את החוויה של הצופה מהצפייה במחול. יכול להיות שנעשה ניסיון להכניס את הצופה לתוך המופע עצמו על ידי התלת מימד, אבל המימד השלישי לא מוסיף דבר למעורבותו של הצופה במה שמתחולל על המסך, לצפות ברקדן קרוב יותר ומופרד מהרקע שלו לא יוצר עניין מיוחד ולא היה שימוש בשום אפקט יוצא מהכלל או כלי קולנועי שהדגיש את חווית מעורבות הצופה במחול.

הסרט נפתח ברצף תנועות שמתארות את עונות השנה, תחילה על ידי רקדנית אחת ולאחר מכן על ידי כל הרקדנים בלהקה. זה מוטיב שחוזר על עצמו כמה פעמים במהלך הסרט ומציג על הדרך את כל הרקדנים שעבדו עם פינה קודם על הבמה ואחר כך במקומות שונים. לולא הסרט היה סובל מבעיית זהות, המוטיב הזה היה יכול לעבור כחוט מקשר בין המופעים השונים וליצור מעיין פזמון חוזר. אך, המעבר בין ראיון עם רקדן לקטע ריקוד בכיכובו נקטע על ידי קטעי דוקומנטציה בכיכובה של פינה ומאחורי הקלעים של עבודתה. זה נדמה כאילו הצופה עובר ערוץ מצפייה בסרט אומנותי לערוץ ההיסטוריה.

ניתן לראות שהמוות הפתאומי של פינה השפיע על המשתתפים והיוצרים של הסרט וגרם להם להתמקד בפן אישי יותר שמטרתו ההנצחה של פינה, ועל כן למרות שרוב הסרט מצליח להכניס את הצופה לתוך עולם המחול המיוחד ויפיפה של פינה, הצופה מרגיש בעיקר לקראת סוף הסרט כאילו שהוא מביט מבחוץ לתוך טקס אזכרה פרטי.