דנידין מתנחל בהר הפלאות

האם הילד הרואה ואינו נראה “דני דין ” גיבורו של “און שריג” הוא מתנחל גזען ופשיסט?

חמישים שנה מלאו ל”דנידין ” הילד הרואה ואינו נראה של און שריג הלא הוא שרגא גפני הידוע גם כ”אבנר כרמלי ” מחבר סדרות “הספורטאים הצעירים ” ו”והימאים “.

וגם להם מלאו חמישים שנה. שכן כולם החלו לצאת בשנת 1961. ולרגל התאריך יצא באתר זה בקרוב מאמר מקיף על היוצר של דנידין שרגא גפני.

ובימים אלו ממש יצא לאור פרוייקט גמר של הילה נועם סטודנטית במסלול איור של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בבית הספר “בצלאל ” ” שהוא מעין תגובה על “הגזענות ” כביכול שהיא מצאה בספרי דנידין. החוברת נקראת “דנידין מתנחל בהר הפלאות ” כשם ספר דנידין שיהיה אמור לצאת ולא יצא לאור מעולם.

והנה ראיון עם הילה נועם על הפרוייקט שלה שהתקיים בקפה “תמר ” בתל אביב :

קטעים מהחוברת של הילה נועם “דנידין מתנחל בהר הפלאות”

אלי :מה בדיוק עשית בחוברת “דנידין מתנחל בהר הפלאות ?”

הילה : בחוברת לקחתי קטעים מתוך ספרי דנידין השונים, כפי שהם, מילה במילה, ואיירתי אותם מחדש בפרשנות האישית שלי – כקומיקס או ככפולות מתוך ספרי ילדים. עניין אותי לחזור ולדבר על הטקסטים של אז, על ההשלכות הספרותיות והערכיות שלהם. אך בנוסף לכך העסיק אותי הצורך לנתק את הטקסטים הללו מההקשר של שנות ה60-70 בהכרח וליצור נקודות השקה גם לימינו, מבלי לשנות את הטקסט כלל.

פעולה נוספת שנקטתי בה בחוברת נבעה מכותרת שנתקלתי בה במהלך המחקר בספרי דנידין. “דנידין מתנחל בהר הפלאות” היא כותרת שהופיעה באחד הספרים כקדימון לספר שעתיד היה לצאת. אך ספר בכותרת כזו מעולם לא ראה אור. החלטתי לכתוב ולאייר את הסיפור הזה בעצמי, בהשראת ספרי דנידין הקיימים, כמובן. סיפור זה מופיע גם הוא בחוברת.

אלי “איך הגעת לפרויקט דנידין ?

הילה : אל הנושא של דנידין הגעתי בעקבות הצעה להשתתפות בתערוכה של איגוד המאיירים בנושא “ילדים כגיבורי ספרות הילדים”. הבריף הכיל רשימה של דמויות שניתן להתייחס אליהן, ובין כיפה אדומה לעמי ותמי תפס את עיני שמו של דנידין הרואה ואינו נראה. ישבתי לקרוא את הספר “דנידין במלחמת ששת הימים” שמצאתי בבית הוריי ונדהמתי לגלות טקסטים מגוייסים, רוויי אלימות וגזענות. הטקסטים עוררו בי הרבה השראה. העבודה שעשיתי לתערוכה לא התקבלה בסוף, אולי כי היא אמורה הייתה להציג בבית החייל.

אלי : האם קראת דנידין כילדה או רק כמבוגרת ?

הילה : כילדה מעולם לא קראתי את ספרי דנידין. עם זאת הכרתי את הדמות שלו כילד חביב ושובב שקורות לו כל מיני הרפתקאות משעשעות בעקבות היותו בלתי נראה. כך גם ידעו לספר לי אנשים אחרים ששאלתי שכן גדלו על הספרים האלה. לכן הדהימו אותי הטקסטים הישירים והאלימים כל כך, שבאו בניגוד גמור לרושם הכללי שיש על דנידין, ועל האופן שהוא נחקק בזיכרון התרבותי שלנו.

אלי :מהן  אם כך השקפותייך על ספרי דנידין ?

הילה : אני חושבת שיש הרבה קסם בספרים האלה ובעלילותיו של ילד שמצליח להגשים משאלה שיש לכל אחד מדי פעם – להיות רואה ובלתי נראה, אבל התכנים שעולים בספרים והמסרים שהסופר מנסה להחיל לקהל הקוראים הצעיר מאד מטרידים. דנידין מוצג כילד השמח לעזור למולדת תמיד, אפילו אם מדובר בסיכון חיים – שלו ושל אחרים. הוא מתגנב למלחמות, יורה בכלי נשק ונהנה להתעמר באויב הערבי שתמיד מוצג כטיפש, פחדן וחסר ערכים. ההורים שלו ואנשי הצבא מדרבנים אותו להמשיך במלאכתו המסוכנת. יש פה אלמנט מאד בוטה של הקרבת הבן, שמסתובב ערום במחנות צבאיים ובבסיסיי אוייב, מבצע משימות סודיות ומנצח. המוות לא נחסך בסיפורים אך הוא מוצג כגבורה.

אלי : האם היית נותנת דנידין לילדיך כשיהיו ?

הילה :הייתי נותנת לילדיי לקרוא את ספרי דנידין מאותה סיבה שאמא שלי החזיקה את הספר הזה בבית – כמסמך תרבותי. אבל רק כשיגיעו לגיל מסויים. צריך לדעת איך לעכל את הספרים האלה.

אלי :באיזה עוד פרוייקטים של קומיקס עסקת?

הילה :הוצאתי שלוש חוברות בעבר. הראשונה “מר עולם ואני” הכילה רשמים וסיפורי קומיקס של נערה המתמודדת עם המציאות הישראלית של גיל 18. “נחיתה רכה” אנתולוגית קומיקס – נעשתה יחד עם ליאור צור. ו”זאב זאב” סיפור קומיקס של זאבה צמחונית במציאות טורפת.

ועכשיו יש לי שאלה אליך מר אשד.אתה תמיד זה ששואל שאלות וחוקר אנשים. אולי פעם תענה אתה ?

אלי :בבקשה מה השאלה ?.

הילה : אתה כתבת כל כך הרבה על דנידין ואתה הופעת כעד לטובתו פעם במשפט בבית ספר.אתה לא מוצא את דנידין כדמות גזענית ? כתמה גזענית ?

אלי:כלל לא. דנידין הוא לא דמות גזענית בכלל .האויב שלו שהוא אכן אויב ערבי בדרך כלל הוא האויב שלו מאחר שהוא האויב שנמצא איתו במצב מלחמה ,לא בגלל גזעו או עמו .אז נכון שדנידין צוחק ומגחיך את האוייב ,אבל לא בגלל שהוא ערבי אלא בגלל שהוא האויב ,נקודה.

.הטקסטים אכן רוויים אלימות ,גם כן נכון .משום שכל ספר הרפתקאות צבאי חייב להיות גדוש אלימות אחרת אין הרפתקה. ומלחמה מה לעשות היא דבר אלים ,גם כאשר מנסים להפוך אותה למצחיקה.   זה אולי לא נחמד כשהופכים אותה למצחיקה כי מלחמה זה באמת דבר לא מצחיק .אבל עם זה מעודד אותך כבר מזה 40 שנה כבר לא כותבים יותר ספרים כאלו,לפחות לא במגזר החילוני שאליו את שייכת.  .  וכידוע לך כאשר נכתבו הספרים הייתה ישראל במצב מלחמה עם האוייבים שמתוארים בהם.  להציג אותם אז  כשוחרי שלום היה  מגוחך מאחר שהם לא היו.

לתקוף את ההורים על שעודדו את ילדיהם להילחם למען ביטחון ארצם גם כן נראה לי למרבית הצער לא לעניין.כך שלתקוף ספרים שנכתבו לפני 40 שנה ומעלה על שלא נכתבו בטון הפוליטיקלי קורקט של ראשית המאה ה-21 נראה לי גרוע ממגוחך ,זה נראה לי עיוות.אם תקראי בין הספרים ואת טוענת שקראת  שקראת תמצאי בינם גם את הספר “דנידין ודינה דין ” עושים שלום ” שבו כפי שאת יודעת המחבר גפני מבטא את דיעותיו האמיתיות שהן כידוע לך גם כן שהערבים והיהודים בארץ הזאת צריכים להתמזג לעם אחד ולתרבות אחת .ועם כל הכבוד לך ולאמנותך ,לא ברור לי איפה הגזענות כאן. כך שהרשי לי לא לקבל את דעותייך.

ראו עוד על הילה נועם

משפט חסמבה ודנידין

שישים שנים עם דנידין