אז הבוס עם העיניים הכחולות הבהירות אין לו לב טוב בפנים. אם יש לו בכלל לב, אני תוהה. אולי מה שמזרים לו את הדם זה איזה מחשבון קטן שמחשבן כמה כדאי לו לפעום. אלו מספרים שרצים לו בתוך הורידים הדקים בעור. מספרים קטנים, חסרי חשיבות. ביהדות אומרים שהדם זה הנשמה של הבנאדם ואולי יש אנשים שמסתובבים בלי נשמה. אנושיות זה מזמן פסה. אני לא יודעת מה נותן לאדם את הזכות להתנהג לאחרים כמו זבל. ידוע שיש כל כך הרבה זבל בעולם שהתחילו למיין אותו לפחים שונים ולמחזר. גם את האנשים ממחזרים, ממיינים לפי צבע, מקצוע, מצב אישי בחיים, רקע. לא קרה לי פעם אחת בראיון עבודה ששאלו אותי שאלה רלוונטית לאדם שאני. מה אני אוהבת? מה מעניין אותי בחיים? מה אני יכולה לתרום לעבודה הזו שמישהו אחר לא יכול לתרום?
זה הכול שטויות. אני הולכת על השטיחים האלו מקיר לקיר, במבוך המסדרונות והמשרדים המעגלי והאינסופי הזה שתמיד נראה אותו דבר בכל חברה. משתהה במטבחון, מתנחמת באיטיות שבה המים הרותחים נופלים על שקיק התה שלי. מחכה שהמים יצבעו, מתלבטת אם להוסיף סוכר. סופרת את השעות, סופרת את הימים, סופרת את הכסף, סופרת את הזמן, סופרת את שעות השמש ושעות החושך ושעות סוף השבוע ושעות החגים ושעות ימי החופש. האור בחלונות הזכוכית מפריע לאנשים להסתכל במסך אז הם סוגרים את הוילון. הם מחברים אוזניות ענקיות שהם קנו במיוחד כדי לא לשמוע ומקלידים. ומקלידים. ומקלידים. הרבה נחמה יש בהקלדה. תראו איזה יופי לחיצה קטנה אחת מולידה אות, מחברת משפט, ממלאה את המסך בסימנים מלאי משמעות. תראו כמה כסף הולך ומצטבר עם כל הלחיצות האלו. תענוג.
רק לפני שנה וחצי פוטרתי מחברה אחרת בגלל שאחר הצהריים אחד הייתי חולה. עבדתי שנתיים בחברה הזו, עוד לפני שהמנכ”ל עבר לקנדה והחברה התפצלה לשניים. היינו רק שתיים עשרה עובדים. עבדתי כמעט בכל התפקידים שם casino online כולל תחזוק אתר האינטרנט שלהם שמכר מוצרים לכל העולם. הייתי סטודנטית שנה ראשונה באוניברסיטה. הבוס ההוא פשוט שלח לי מייל. אפילו לא התקשר. כשצלצלתי אליו לקנדה אמרתי לו שאנחנו מכירים כבר שנתיים ועובדים אחד עם השני באינטנסיביות. למה הוא לא התקשר לפחות?
הוא שתק בערך חמש דקות ארוכות שאני שילמתי עליהם מהטלפון הביתי שלי, אפילו שהשיחות לחו”ל מהסלולארי היו על חשבון החברה שלו. אני לא זוכרת מה הוא אמר בסוף. אני מניחה שיכולתי לתבוע אותם כי לא היה לי אפילו שימוע. אבל מה זה משנה עכשיו. אני לא בנאדם שעובד עבור חברה. אני משאב. ככה אמר המתכנת הראשי אצלנו, “לא היה לנו מספיק משאבים לשלוח לפרויקט הזה”.
בצרפת יש דבר כזה שנקרא שכר אמנים. אמנים מקבלים כספי מחייה מהממשלה כדי שהם יוכלו להתפנות ליצירה. ידיד טוב אמר לי היום כשדיברנו, שקשה ליצור כאשר אתה טרוד כל הזמן בפרנסה. מאיפה תגיע המשכורת הבאה?
אני כל הזמן חושבת שאני ארוויח קצת כסף ואז אולי אתיישב לכתוב. אז אני אוכל להתפנות. אבל זה לא קורה. זה לא יקרה. כתיבה זו מלאכה. אי אפשר פשוט “לשבת ולכתוב”, צריך לעבוד בזה, צריך לשכתב, לערוך. הפשטות של הטקסט היא הסדר והניקיון שהיוצר דואג שיהיה בו. כתיבה היא עינוי מתמשך, שיגעון מתפרץ וכרוני. אני לא בחרתי את זה. אני לא יכולה להימנע.
הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם במשרד של הקצין מיון הייתי מסרבת לקורס ניהול רשת מחשוב. בסך הכול אמרתי לו שאני רוצה תפקיד מאתגר, שאני רוצה לתרום בשנתיים האלה שאני בצבא, שאני רוצה תפקיד משמעותי. זה לא היה משנה קרוב לבית או רחוק העיקר שהזמן יעבור לי בכיף. אבל כבר אז לא יכולתי לסבול את זה. נהניתי בשירות הצבאי שלי רק בגלל שנבחרתי להדרכה, רק כי יכולתי להיות שם בשביל החניכות שלי ולהעביר שיעורי מחשבים על ידי כל מיני סיפורי המחשה שסיפרתי להם. רק בגלל שיכולתי להילחם על האושר הרגעי של איזה חניך או חניכה שהמערכת פשוט הקשתה עליהם ללא סיבה.
האם לעבוד עם הלב משמעו מלחמה יומיומית?
אני לא רוצה רק לשרוד את השכר דירה וההוצאות שלי, אני רוצה לחיות. אני חושבת שמגיע לי. לא היה לי איכפת לשלם על זה בזמן, הכיסא היה לרוב נוח, אבל להיות חסרת משמעות זה משהו שאני פשוט לא יכולה להשלים איתו. לא יכולה. אני מנסה שוב ושוב אבל זה לא מצליח לי. העיניים שם של הבנאדם כביכול הזה לא מסתכלות עליי, לא רואות אותי בשר ודם לפניהם, הם רק לוחצות על כפתורים קטנים, מריצים מספרים, שוקלים תוצאות.
מילים לא עוזרות פה, גם לא אגרופים קטנים של רגש. אני לא אדם אוהב ויכוחים, אני לא מאמינה שזה אפשרי בכלל להפוך את דעתו של מי שלא מסכים איתי. אני לא מאמינה שאפשר לגרד אכפתיות, זה משהו שהלב האנושי מייצר.
וואו, מזמן לא הזדהתי כ”כ… כואב לכתוב שירה.
אני מאד מזדהה עם מה שכתבת
אני מניח שאת עדיין צעירה וטוב שהגעת לרמת מודעות כזו גבוהה כבר עכשיו כשמרבית חייך בידייך ולפנייך
היום זה גם מתאים להתעוררות בכיכר והתקשורת המגויסת להון שואלת את השאלות הטפשיות
מה אתם רוצים להשיג?
כאילו שלא דיי לשמוע להסתכל הצידה ולהבין עד כמה הדיור הוא רק חלק ממשהו גדול לא טוב שקורא לנו
ואחד השירים על להגו של הזמן לנו
לַהַג הַזְּמַן
הַזְּמַן אוֹרֵב לִי בְּשָׁבְרִירִיוּתוֹ
הַזְּמַן לוֹעֵג בְּצֵאתוֹ לְדַרְכּוֹ
לֹא יִתְמַהְמַהּ אַף לִשְׁנִיָּה
אוּלָי אוּכַל לִמְצוֹא אַתְּ מַעֲצּוֹרוֹ
בְרֹב טוּבוֹ יַשְׁאִיר לִי
זִכְרוֹנוֹת.
וְהֵם תָּמִיד יָפִים
תָּמִיד אֶרְצֶה אוֹתָם
שׁוּב.
כְּמוֹ יָרֵחַ שֶׁחוֹזֵר
אַט אַט
יִתֵּן לִי לַעֲצוֹר אוֹתוֹ
כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ
שיר מקסים. תודה.
[…] […]