סיפור זה של אורי מאיר עוסק בין השאר באחד המשוררים העבריים הגדולים של כל הזמנים ,שלמה אבן גבירול ,אדם שבהחלט היה הרבה יותר מרק שם של רחוב בתל אביב.
זהו חלק נוסף ב”פרוייקט אבן גבירול ” של “יקום תרבות ” שבמהלכו יתפרסמ שירים סיפורים ומאמרים על המשורר המפורסם ,פרוייקט שיגיע לשיאו באירוע ממטעם האתר שיתקיים בקרוב שיוקדש לאבן גבירול ושירת ימי הביניים.
כְּאִלּוּ קִנְּאוּ עָבִים לְנַפְשִׁי,
וְעַל כֵּן מָנְעוּ מִנִּי מְאוֹרוֹ.
וְאַשְׁקִיף עֵת יְגַל פָּנָיו, וְאָגִיל
כְּגִיל עֶבֶד אֲשֶׁר אָדוֹן זְכָרוֹ.
בְּהִלָּחֵם אֱנוֹש יֻכָּת חֲנִיתוֹ,
וְעֵת יָרוּץ אֲזַי יִמְעַד אֲשׁוּרוֹ-
וְכֵן אִישׁ יַדְבְּקוּ אוֹתוֹ תְלָאוֹת,
וְלוּ יָשִׂים בְּבֵית נֹגַהּ דְּבִירוֹ. אֲנִי הָאִישׁ אֲשֶׁר שִׁנֵּס אֲזוֹרוֹ
וְלֹא יֶרֶף עֲדֵי יָקוּם אֱסָרֹו,
אֲשֶׁר נִבְהַל לְבָבוֹ מִלְּבָבוֹ
וְנַפְשׁוֹ מָאֲסָה לִשְׁכֹּן בְּשָׂרֹו,
וּבָחַר בַּתְּבוּנָה מִנְּעוּרָיו-
וְאִם כּוּר הַזְּמָן שֶׁבַע בְּחָרוֹ
וְיַהְרֹס כָּל-אֲשֶׁר יִבְנֶה, וְיִתֹּש
אֲשֶׁר יִטַּע, וְיִפְרֹץ אֶת-גְּדֵרוֹ.
אני אגיד את זה בצורה נימוסית. אני חושב שסיוון היא בהמה גסה. עכשיו מילא אם היא הייתה תרבותית, אבל ככה, גם מטומטמת וגם בהמה. דווקא נראית לא רע, אבל זה ממש הכרחי במשרד שלנו, שצריך להיות ייצוגי כי היא המוביל בעירו.
ובכן גבירותי ורבותי המושבעים, איך אני מצטער שאין בארץ מושבעים, אבל אני שוב סוטה מן הנושא. לפני עשרה ימים אביתר, ראש וראשון לעדתנו ולמשרדנו, קרא אותי לישיבה עמו.
אני מת על המשרד של אביתר. הכל עץ מהגוני משובח, או לפחות עץ אחר בצבע כהה. ויש לו באר משקאות קטן, אבל איכותי. אני שותה רק נס קפה עלית.
עוד אני מיסב מולו, ומערבב את הקפה בכפיתי אשר בידי, והוא פונה אלי, וכך היה דברו:
“יהודה, אני קצת מודאג ממה שקורה אתך בזמן האחרון.”
“מצטער, כבודו, אבל אני לא מבין למה אתה מתכוון. אני חושב שאני מצליח להרשים את השופטים, והנה אחד מהם אפילו חושב שאני יכול להיות שופט בעצמי יום אחד, הוא אמר לי את זה בעצמו.”
“יהודה, אם אתה מתכוון לשמילוביץ’ הזקן, אז תאמין או לא, הוא אמר גם לי את זה. זאת פשוט הדרך שלו להשתיק עורכי דין צעירים, לא שזה עזר לו במקרה שלי.”
“תאמין לי שגם לא במקרה שלי עצמי.”
“אני מאמין לך יהודה, אבל אנחנו צריכים תוצאות. תנאי מעצר משופרים לליכטנזון למשל.”
“ואתה חושב שלא ניסיתי?”
“אני יודע שלא הצלחת.”
“אז מה אתה מציע? אביתר הכהן, ראש וראשון לעדתנו?”
“שם המשפחה שלי הוא לוי. עכשיו אני הולך להציע לך משהו, ואתה לא יכול להגיד לי לא…”
“איך אני אגיד לך לא כשאתה ראש וראשון לע…”
“ואל תקטע אותי. יש רב אחד ביפו…”
הרגשתי את הלא מטפס לי בתוך הלוע, אבל חשבתי שאם אני רוצה להיות יום אחד שופט, כדאי לי ללמוד לשתוק קצת, ולהקשיב. ככה הגעתי אל הרב אברג’ל ביפו. ומה הכי מעצבן בסיוון המלעונה? שהיא ממש התרגשה מזה שאני הולך לפגוש את הכולה ג’יפה של רב הזה, כאילו הוא מי יודע מה. יצאתי אליו בשתיים עשרה ורבע.
לקח לי שעתיים למצוא את הבית כנסת. עוד שעה למצוא את הרב הזעיר, ועוד שעה להבין כל משפט שלו. יש משהו בספרים שהקיפו אותו שסופג רעש. אני יודע את זה, כי פתאום אפילו המחשבות שלי נהיו שקטות.
ואז חזרתי ממנו, אחת ורבע אחרי הסביח בפרישמן, והיא ישר מתחילה לטפס עלי: “מה הוא אמר לך אודי?”
“הוא אמר לי אבן, טוב לך? זאת אומרת, כך נאה וכך יאה לך?”
“אבן, מה זאת אומרת אבן?”
ככה היא. לא מבינה כלום, גם אם מסבירים לה ממש ברור.
“א ב ן ג ב י ר ו ל, הבנת?”
“זה איבן גבירול. הוא היה הבן של גבירול, לא עשוי מסוג מאוד מיוחד של אבן…”
“אז איבן גבירול, עכשיו את מוכנה להניח לנשמתי הדוויה?”
“ממש יום אסוני הוא יום ששוני, מה?”
“באמת מה?”
“מה עם איבן גבירול?”
ככה היא, מדגישה את החיריק כאילו שמישהו נותן לה חמישים דולר שכר טרחה כל פעם שהיא אומרת את זה.
“הוא נתן לי ספר קסום, סבבה?”
“סבבה.”
לא יודע למה, אבל פתאום דווקא התגובה האדישה של החוצפנית הזאת עצבנה אותי, כאילו מה, היא רואה ספרים קסומים מהרב אברג’ל כל יום?
“הספר מראה לי כל יום שיר של איייבן גבירול, ואז זה עוזר לי לדעת מה עלי לאמר במשפטי, ואיך לקשט את מילותי, וכיצד לסדר מחלצותי, ולפרוש כציפור אברותי.”
“חרוז דקדוקי. אבל אני רואה שהשירה של איבן גבירול משפיעה עליך לטובה.” ככה היא מחייכת לי את החיוך האהבלי שלה, כאילו אני לא יודע מה זה חרוז דקדוקי, ואני באמת לא מבין למה חשתי בצורך להמשיך להסביר לה על הספר.
“הנה, תראי, מה השיר שהוא נותן לי היום. לקראת המשפט שיש לי בשתיים.”
“אני האיש… שיר יפה מאוד, מלמד אותך ששום דבר לא יכול להצליח בלי עזרת האל…”
תגידי לי, את באמת כל-כך סתומה, או שאת רק עושה את עצמך? זה שיר על הצורך שלך להתחבר לעצמה הפנימית שלך. הנה תקשיבי, יא פוסטמה: “אֲנִי הָאִישׁ אֲשֶׁר שִׁנֵּס אֲזוֹרוֹ וְלֹא יֶרֶף עֲדֵי יָקוּם אֱסָרֹו, מה לא ברור בזה? אתה צריך לקיים את השבועה שנשבעת לעצמך, ואני נשבעתי לעצמי שכל השופטים במדינה יידעו מי אני. במובו החיובי כמובן.” חייכתי אליה חיוך עדין. קטן ועדין ויפה.
“איך,” היא שוב מחייכת אלי כמו ג’ריקן, “אתה בדיוק חושב להשתמש בזה במשפט?”
“מה זאת אומרת איך? נראה לי את לא מבינה שירה, גם אם יסבירו לך משהו פשוט אלף וארבע פעמים את לא תביני, נכון? וְיַהְרֹס כָּל-אֲשֶׁר יִבְנֶה, וְיִתֹּש אֲשֶׁר יִטַּע, וְיִפְרֹץ אֶת-גְּדֵרוֹ. מה יכול להיות יותר ברור מזה?”
“מה כל-כך ברור?” היא מעפעפת לי עם הריסים המלאכותיים הארוכים שלה, ואני ממשיך לדבר, באמת לא יודע למה: “אני תמיד מדוד ושקול במילותי בחדר המשפט, אמת?”
היא מהנהנת, אני ממשיך לדבר. לפעמים אני באמת לא מבין את עצמי. “והנה השיר אומר לי לפרוץ את גדרותי, ולפזר משפטי, להתיז שפתותי ולהעז במילותי.”
“טוב שלא אמרת לחרף נפשותי, ולגרש נשותי.”
“סיוון, אין לי כוח לשטויות שלך, אני הולך למשפט. ויש לי עוד ללבוש את הגלימה, ולמצוא את החדר.”
שתיים התחיל המשפט, חדר קטן ומחניק שאני שונא, אבל זה רק אפשר לי לחלץ את מילותי טוב יותר. שתיים ושלוש דקות השופט אבן ג’נאח קבע לי ערבות של מאתיים אלף שקל. הייתי עייף אך מרוצה, כי באמת הרגשתי שהרב אברג’ל והספר הקסום שלו אפשרו לי להתחבר לעצמה הפנימית שלי.
בשתיים עשרים וארבע נכנסתי למשרד של אביתר: “כבודו, אני שמח מאוד שלא אמרתי לך לא. כי הספר היה בעזרי, וכל הרואני נס מפני שירי.”
“כמה ערבות הוא קבע לך?”
“מאתיים אלף.”
“היה עדיף לו לקחת ליטרא מבשרי, והלא שלחתיך להגן על עניי עירי!”
“מה, לא טוב?”
“לא טוב? לא טוב?! לא! טוב!” אביתר קם על רגליו, האדים ככרוב אדום בקערה של הפלאפל ברחוב סלמה ליד פינת רחוב הרצל, ושאג עלי: “למי השגת ערבות של מאתיים אלף שקל?!”
“לפרידמן.”
“אבל לפרידמן! אין! אפילו! כסף! לשלם! במכולת! והוא היה שם על תביעת מזונות! מאיפה הוא יביא עכשיו מאתייים אלף שקל. עכשיו תקשיב לי, ותקשיב לי טוב! הוא שם חמישים. ואני שם מאה, סתם כי אני אוהב את פרידמן, ואתה הולך ולוקח על הדירה שההורים שלך קנו לך עכשיו באבן גבירול חמישים! ומביא לי אותם עוד היום! קפיש?!”
לא היה לי ממש מה לענות חוץ מקפיש, ואני אפילו לא יודע מה זה קפיש.
ומה היה לסיון להגיד כשיצאתי מהמשרד של אביתר, בוכה כל הדרך אל הבנק?
“בְּהִלָּחֵם אֱנוֹש יֻכָּת חֲנִיתוֹ, וְעֵת יָרוּץ אֲזַי יִמְעַד אֲשׁוּרוֹ- וְכֵן אִישׁ יַדְבְּקוּ אוֹתוֹ תְלָאוֹת, וְלוּ יָשִׂים בְּבֵית נֹגַהּ דְּבִירוֹ.”
לא יודע למה, אבל שאלתי אותה מה כוונתה.
“שהשירה של אבן גבירול שווה לפחות חמישים אלף משכנתא, לא ככה?”
ראו גם מאמר ב”פרוייקט אבן גבירול ” ב”יקום תרבות “
חיי שלמה אבן גבירול כסונטה” מאת שירה מציאל
[…] "אבן " סיפור מאת אורי מאיר […]