פסל המשורר שלמה אבן גבירול בעיר מלגה בספרד
מבוא :מאת אלי אשד וירון ליבוביץ’
מאמר זה של חוקרת שירת ימי הביניים שירה מציאל הוא מאמר ראשון בפרוייקט שאותו מעלה “אתר יקום תרבות ” על חייו ויצירתו של גדול המשוררים העבריים של ימי הביניים ואחד הגדולים בכל הזמנים שלמה אבן גבירול .
שלמה אבן גבירול (1021 – 1057/8) היה בימיו וכל שכן בזמננו דמות מיסתורית ולא מובנת .
האם היה משורר? פילוסוף ? מיסטיקן ?מראשוני המקובלים ?ממציא? מכשף?
אולי כל הדברים האלו ביחד?
על חייו לא ידוע הרבה ועל תולדות חייו ומותו נתקשרו אגדות ונכתבו שירים.
מבחינת מפעלו הפיוטי יש לדעת ששיריו מצטיינים בשליטה גמורה השפת המקרא ובגמישות לשונית, בלא הקשיים והסירבולים המצויים במשוררים שקדמו לו. הדימויים השאולים מן השירה הערבית נהפכים ליצירה אישית ועצמאית. עוד חשוב לציין כי שירי הקודש שלו כתובים בעושר מופלא.
מצד אחד שלמה אבן גבירול היה ממשיך של מסורת ופיוטיו נראים כשיאה של מסורת זו. אך מצד שני מפתיעה ביצירתו רעננות הדימויים, שבהם מביע המשורר את דביקותו העמוקה.
בפרוייקט זה יציג האתר אספקטים שונים של יצירתו ואישיותו והיחס אליו בדורות שלאחריו מצדדים שונים.נעלה שירים שכתבו משוררים שונים על אישיותו וחייו של אבן גבירול ונציג לפחות מאמר נוסף אחד על אבן גבירול כיוצר האישה המיכנית הראשון בהיסטוריה.
במאמר זה מנתחת שירה מציאל סונטה מודרנית שאותה חיבר על אבן גבירול המשורר המודרני נתן יונתן. ומנסה להסביר את דמותו של המשורר האניגמטי על פי תורתו של הפילוסוף קאנט. לא רק זאת אלא הקריאה שהיא מציעה היא קריאה רב רבדית הרואה את השיר בעיניים מסורתיות, קאנטיאניות ועיניים של קורא שתקופת הרשב”ג לא מוכרת לו.
חיי שלמה אבן גבירול כסונטה
מאת שירה מציאל
|
|||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||
|
במאמר זה אעריך ואנתח את היצירה “אבן גבירול” מאת נתן יונתן- המבוססת מצידה על שיר של אבן גבירול הן על-פי הגישה הקלסיציסטית והן על-פי השיפוט האסתטי של קאנט.
חזרה לשירת ימי הביניים
שלמה אבן גבירול
היצירה “אבן גבירול” מעמידה דיוקן רוחני של דמות הקלסיקון מימה”ב, “שלמה אבן גבירול”. המחבר נתן יונתן טומן בשירו “קודים אבודים” שפענוחם יובילו את הקורא המודרני להבנת המשמעות והלך הרוח של היצירה תוך יצירת ההקשר הישיר למסורת הקלאסית.
שלמה אבן גבירול .צייר מורן ברק
היצירה למעשה “מנהלת דו-שיח” עם שיריו של הקלסיקון הנודע שעל שמו נקרא השיר ועל- כן מעניין להעריך אותה על-פי החוקים והכללים הנוקשים של הקלאסיציזים הימי-ביניימי.
נדמה כי הז’רגון, השפה, המבנה והחוקיות של היצירה שאובים מהעולם הימי-ביניימי. עולם אומנותי שנשען על שפה צחה, משקל, מבנה קבוע וחריזה. מקריאה ראשונה ביצירה עולה המחשבה, כי מדובר בניסיון לחקות את המסורת הקלאסית מבחינה צורנית ותימטית ועוד שכותרת השיר “אבן גבירול” היא כותרת אפשרית בתקופה הקלאסית (קצת מזכירה את האקרוסטיכון) .
בקריאה חוזרת תוך הכרות עמוקה עם הכלים הקלאסיים ניתן לזהות, כי למעשה היצירה מציגה שילוב של תוכן וצורה ומקוריות במסגרת נוקשה של נורמות מחייבות. נראה כי המחבר מחייה את הקלאסיקה מחד, והופך אותה על-פיה מאידך. נתן יונתן משתמש בבסיס הקלאסי המוכר וזאת תוך שינויים צורניים תוכניים ומבניים. הנוף המתואר בשיר (“הגן”, “הפרחים”, “סיעת העננים”) הוא נוף פסטוראלי ומלאכותי העונה לאווירה הנהנתנית של ימי-הביניים בספרד.
קיימת חריזה כמעט לאורך השיר כולו (“מגדיו”,בלעדיו”) וההתייחסות לשירה כאל חידה (“כתב המשורר את כתב החידה”) מאפיינת במידה מסוימת את התקופה הקלסיציסטית בכך שהחידות היוו בתקופה זו סוגה העומדת בפני עצמה.
במובנים מסוימים ניתן להבחין ב”שאריות” קלסיציסטיות מתקופת תור הזהב בספרד ועוד -ניתן להבחין בכך שהשיר הוא מעין סונטה, צורה שירית קלסיציסטית מתקופת הרנסאנס. יחד עם זאת נתן יונתן שובר את צורתה של הסונטה הקלאסית ומשנה את החוקיות השירית הנוקשה של שירת תור הזהב. יונתן יוצא נגד המוסכמות השיריות: החלוקה הפנימית של הסונטה ל-14 טורים אינה צורת החלוקה המסורתית הקלאסית, החריזה אינה עקבית ואינה מגלמת את חוקי החריזה המסורתיים. קיימות פסיחות רבות ומטאפורות שאינן מוכרות לקורא המסורתי.
הדימויים אמנם שולחים את הקורא לתקופה הקלסיציסטית אך הם הופכים את המוכר לחדשני ויוצרים על-ידי כך הזרה בקרב הקורא לדוג’: העננים כדימוי לכפות ידיו של הפטרון הוא דימוי מוכר אך יונתן מחליף את הציפייה לחומר לציפייה לרוח, לאהבה: “הוא חיכה בשקיקה לידיד שאהב…ציפייה נואשת…בשמים חלפה לה סיעת ענניו”.
שבירת המוסכמות הקלסיציסטיות תואמות לתוכנו של השיר שהרי מדובר בדיוקנה של דמות מורכבת ומלאת ניגודים.
המורד הפואטי
שלמה אבן גבירול
מעבר לכך השיר עוסק בנושא המרידה .
קיימים שני מעשי מרידה בקונטקסט השירי: המחבר הוא המורד במוסכמות השיריות המסורתיות.
והוא גם מתאר דמות מרדנית שכידוע קראה בשיריה תיגר על אלוהים וחיה בבדידות ובמלנכוליות רבה.
ניתן לומר כי קיים שימוש מודע לחוקיות הקלסיציסטית אך דווקא אולי מתוך מטרה מוצהרת להפוך חוקיות זו על-פיה.
אין להתעלם מתוכנו של השיר המתיימר להציג את דמותו הידועה של “שלמה אבן גבירול” כדמות נואשת, מורכבת ובודדה. מכאן עולה אפשרות מעניינת בהתייחסות למושג “הגאון”.
נשאלת השאלה האם הגאון הוא אותה דמות שמנסה הכותב לצייר בפנינו שהרי פנייתו אל דמות זו יש בה מעין התיימרות לעצב דיוקן של גאון הקלאסיקונים.
שלמה אבן-גבירול נחשב לגאון המסורת, למי שיצירותיו לא רק עונות על חוקיה וכלליה של השירה הקלסיציסטית אלא גם כמי ששיריו מגלמים את שיא היופי הקלסיציסטי, “מילים שיוסיפו לחיות בלעדיו”. לצידו ניתן להעמיד את דמותו של המחבר המודרני -נתן יונתן כגאון נוסח קאנטינאני.
כלומר: הגאון כמי שיוצר ז’אנר חדש.
יש להסתייג ולומר כי יצירת הז’אנר הנ”ל בכל זאת מבוססת על מאפיינים קלסיציסטיים, ייתכן כי התבססות זו הייתה בעייתית מעט בעיני הפילוסוף הגרמני קאנט ולאור התבססות זו ניתן לפקפק במידה מסוימת בחדשנותה או במקוריותה של היצירה כייחודית.
נדמה לי כי הדיון במושג “הגאונות” העולה מהיצירה מעמיד שני “טיפוסים” שונים באופן מובהק אחד מהשני:”גאון” של כבלי המסורת הקלסיציסטית ו”גאון” נוסח קאנט שיוצר חוקיות משלו המבוססת על קריטריונים שלא היו ידועים קודם לכן, בורא ז’אנר חדש והלך רוח שונה. הדיון הנ”ל מסמל בעיני את החידוש בתפיסתו של קאנט בשיפוט האסתטי על-פיו האומן הוא “העבד” של האומנות. יתר על-כן ניתן לזהות בתוכן היצירה הלך רוח המאשרר את תפיסתו של קאנט.
נתן יונתן מבטא את הנואשות של שלמה אבן גבירול בניסיונותיו להשיג את הבלתי מושג, “אבל כמו מידס בתוך הזהב הוא מת מרעב למילה רכה ובעוד כפותיו אוחזות במכתב הוא חיכה בשקיקה לידיד שאהב”. המחבר מעלה את דמותו של אבן גבירול לדרגה של אל מיתי מחד, אך הוא נמצא במלחמה מתמדת בחיפוש אחר הבלתי מושג: האהבה, החכמה, היופי ועוד’.
דמותו כמו “מידס” מתוארת כרודפת אחר היופי בכל מחיר. מכאן ניתן לטעון כי נתן יונתן בעצמו מבשר לקורא על ההיאחזות הבלתי אפשרית במסורת הקלסיציסטית.
ייתכן כי המסר הסמוי ביצירה הוא- שהניסיון לשמר את הקלסיציזם ולחיות את המסורת הוא ניסיון כושל שאינו מביא לסיפוק הנפש, “בלי לתת לו אפילו טיפה של גשם“.
הקלסיציזם פירושו רדיפה תמידית אחר “היפה” במחיר החיים עצמם ואולי במחיר האומנות. אם כן יצירת האומנות הנ”ל טומנת בחובה אמירה על האומנות עצמה ועל כוחה הן מבחינת שבירת מוסכמות צורניות ומבניות והן מבחינת המסר שמעלה פרספקטיבה חדשנית בדבר כבליה של המסורת “כחונקים” וככאלה שאינם מאפשרים סיפוק של נפש האדם.
נדמה כי נתן יונתן דורש מהקורא לבצע קריאה השוואתית עם המסורת הקלסיציסטית, עמדה שמנוגדת לשיפוט האסתטי של היפה על-פי קאנט , “יפה הוא מה שמוצא חן ללא מושג”. על- פיו החוויה האסתטית היא נטולת קריטריונים וכללים אך בו – זמנית המחבר מבשר גם על חירותו של האומן ועל קיצה של מסורת והוא קורא לקהלו להשתחרר מאותם כבלי מסורת ידועים ולבחון את האומנות בדרך שאינה עונה על המוסכמות המוכרות.
יצירה זו מעניינת בהקשר לדבריו של קאנט מכיוון שהיא מזמנת שני קוראים שונים:
קורא בעל היכרות מעמיקה עם החוקים הקלסיציסטיים (המוזכר בדיון לעיל) וקורא שאינו בקי באותה מסורת וקורא אותה במנותק מהמסורת כאילו שהיא קיימת אך ורק בזכות עצמה. אף על-פי שהיצירה מקיימת יחסי-גומלין עם הקלסיציזם ניתן גם לבחון את היצירה כשלעצמה, מנותקת מהקשרים מסורתיים. היצירה כשלעצמה מבטאת רגש עוצמתי של בדידות ואומללות אנושית.
ניתן לטעון כי מקור היופי של היצירה אינו מעצם הידמותה לקלאסי אלא שהיצירה יפה כשלעצמה. הקורא שאינו בקי בכללי המסורת ובהלך רוחה הוא ששופט את היצירה ללא אינטרס וללא קריטריונים ידועים מראש. היצירה מעוררת התפעמות מעצם העובדה שהיא מאפשרת הפקת נחת ללא אינטרס, היא אינה כפופה לז’אנר מסוים ואינה ניתנת לקטלוג. הקריאה ביצירה מהנה וקיימת תחושה של סדר וארגון הרמוני: גן מלא פרחים נפתחים מכל הצדדים,קטיפת עשבים ירוקה, תיאור של זהב ועננים.
בשיר קיים תיאור מאוד עוצמתי של רגשות שמתחבר לנפש של האדם, הציפייה הנואשת והבעת האכזבה מאוד חזקה. לפי דרכו של קאנט ההסברים הללו אינם מתחברים לעבר, הווה ,עתיד או שיטות וחוקים אלא המילים הן שמעבירות תחושות ועוצמות בלתי תלוית באלמנטים מוכרים.
ייתכן כי ההנאה המופקת משילוב הרעיונות והתאמתם לתוכן ומההרמוניה ומהאסתטיקה המתוארות לצד כאבו הנפשי של האדם הם שעונים על כוונתו של קאנט בנושא של התכליתיות, “מעורר רושם של תכליתיות עד כמה שתכליתיות זו נוצרת ללא דימוי של תכליתיות”.
קריאת השיר מאפשרת הסתכלות אובייקטיבית. כשהקורא קורא את השיר הוא מתייחס אליו כאל יצירה בלעדית ומפתח סוג של אובייקטיביות כלפי הכתוב בה “כתב המשורר את כתב החידה וטמן בין שטיו את כל מגדיו” מתייחס המשורר לאדם כלשהוא שאינו מוכר יחד עם זאת נימת הסובייקטיביות היא בלתי נמנעת. עם סיום קריאת השיר יביע הקורא את חיבתו אליו ללא הסברים רציונאליים כלשהם. לאור זאת קיימת תנודתיות מסוימת בין האובייקטיביות שמתוכה נגזרת הטענה, כי היפה מצוי ביצירה עצמה לבין הסובייקטיביות שבה הקורא הוא זה שאצלו בא לידי ביטוי היופי. לעומת זאת הניתוח הקלסיציסטי מבטא אובייקטיביות מכיוון שקיימות אמות מידה ברורות וקובעות.
לסיכום, ייחודה של היצירה היא בכך שניתן לבחון אותה בשלוש דרכים שונות: באופן מסורתי, באופן שבו היא מחדשת את המסורת ובאופן שבו אנו מתעלמים מכול קשריה למסורת. בחינת היצירה על-פי דרכו של קאנט, הדרך השלישית זו המנתקת את היצירה מכל מחויבות מסורתית מעלה רובד שונה של פרשנות.
ראו גם
עוד דיון בסונטה של נתן יונתן
ד”ר רחל פרנקל |וגשם אין עיון בסונטה “אבן גבירול ” לנתן יונתן
[…] חיי שלמה אבן גבירול כסונטה של נתן יונתן מאמר ,מאת שירה … […]