המלחמה פרצה ביולי לפני שנה. ההתקפה הראשונה אירעה מיד אחרי שבנִינו מכונת זמן ויצרנו קשר עם העתיד. נכדי בנֵינו מהמאה ה-22 תקפו אותנו בטילי קרקע-זמן-קרקע. הטילים נפלו במקביל בפאתי מילאנו ובלב פירנצה וזרעו הרס רב.

ניסינו להבין: הלוא אם הם ישמידו אחדים מאיתנו, מולידיהם, ישמידו את עצמם. כמה פיזיקאים, שלפנים הבטיחו לנו שהמסע בזמן יהיה בטוח כמו נסיעה בכביש ריק, ביקשו עתה שהות כדי לבחון את התנהגות המשתנים, למצוא את הסיבה והמסובב. (אין כאן בהכרח פרדוקס, הם אמרו, ואולי צריך ללמוד מכך שאפקט הפרפר תקף גם על ציר הזמן. מה שנראה לנו כגחמה מטורפת עשוי להיראות בעוד מאה או מאתיים שנה כאבן זעירה בפסיפס זמן אדיר ויפהפה.) אך לאחר שכמעט כל פריז נחרבה בלילה אחד, בגשם של מאות טילי שיוט, החלטנו שאין זה הזמן לתהיות.

השבנו מלחמה שערה. שלחנו לעתיד יחידות קומנדו, לפגוע במרכזי התקשורת של נכדי בנינו. תגובתם לא איחרה לבוא: מפציצים חמקנים הטילו פצצות נויטרון על ניו יורק ועל וושינגטון. גייסנו מקרבנו מאה מתאבדים שנשאו פצצות מלוכלכות ושלחנו אותם למוסקבה שלהם. הם ענו בנשק שכמותו לא הכרנו, קרן ששרפה, היישר משנת 2146, את לוס אנג’לס, ניו דלהי, לונדון וחצי מיפן. מצאנו שיטה לשלוח לעתיד מטוסים לא מאוישים והפצצנו את נכדי בנינו בכל מלאי האטום שלנו. הדיווחים שקיבלנו מסיירים ששלחנו לעתיד היו שהנזק שגרמנו לנכדי בנינו בהחלט מורגש, אך שהאנדרטות שעוד נקים לקורבנות מההתקפה שלהם על הזמן שלנו רבות מספור. ואכן, הם ענו במתקפה רבתי על צפון אירופה, אוסטרליה והמזרח התיכון.

שמנו את מבטחנו בעבר. הכנו תוכניות מילוט לילדים ולזקנים. בתי אבות ובתי יתומים שלמים הועתקו לאזורים לא מיושבים ביבשת אמריקה של 1412. או-אז, בתום חודשים ארוכים של לחימה, זכינו לעזרה לא צפויה. ניני נינינו מהמאה ה-23 כרתו עמנו ברית. ברשותם היה נשק יום הדין. חצי מכדור הארץ של נכדי בנינו נחרב. בפני אויבינו לא ניצבה עוד ברירה. הם חתמו על הסכם הכניעה והניחו למאה הזו לנפשה. (עכשיו לילה שקט וחם, סוף יולי. הרחק מכאן, בבואנוס איירס או בקהיר, מישהו מניח על פטפון ישן תקליט שלא שמע שנים. מעניין אם הפטפון עוד עובד, הוא שואל את עצמו. מישהו אחר, ברומא או בליסבון, מכבה את האור בחדר הילדים. בשיקגו, אולי, מפציע בוקר. בסיאול, אולי, יורד גשם. בברלין או בבלגרד, בסנט פטרבורג או בקייפטאון, בדבלין או בירושלים, כאן או בכל מקום, אתה עוד יושב אל השולחן בחדר העבודה ומחפש, אולי לשווא, את המילים שבהן תפתח את המכתב לבנך שעוד לא נולד.)

הסיפור לקוח מתוך הספר “קיצורי דרך הביתה”, ידיעות ספרים, 2010

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש + 6 =