הוא הכיר את כל כזבי האלפבית. לאחר שהקים מעפר שלושה משרתים זריזי ידיים, הפקיד בידם את שרטוטיו ויצא לנדוד בעולם. שנתיים עבדו הגלמים בחצר הפנימית, הרחק מעיניהם הפולשניות של עוברי אורח סקרנים. בחצר ניצב עד לא מזמן עץ דולב גוסס. הם כרתו אותו אף-על-פי שבוראם הורה להם להשאירו במקומו. לבסוף היתה המכונה מוכנה: שני גלגלי ענק היו לה, כמחצית המטר ועוד מטר קוטרם, כבלים אינספור, מצופים פליז, לוח בקרה ובו עשרים ושניים לחצנים, כל אחד קבוע בטבעת נפרדת, ועוד מתג ראשי עם שלושה מצבים. כשפעלה המכונה, בקע מקרביה צליל שהזכיר לפעמים צחוק עצוב של נידון למוות, ולפעמים צחוק מתגלגל של ילד שרואה את עצמו במראת תעתועים. את המכתב שהודיע לו כי נשלמה המלאכה קיבל בפאתי דוברובניק. הגולם שכתב את המכתב סיפר ששני חבריו מבקשים להפעיל את המכונה והוא מונע זאת מהם בקושי רב.
“אם לא תחזור בקרוב,” נאמר במכתב, “אני עצמי אלחץ על הכפתור, יהיו התוצאות אשר יהיו. צחוק המכונה מתגלגל בראשי כאילו היו נתיבי דמיונִי נהרות ששטות בהם הסירות הזעירות שגילפתי בעץ כשהייתי בן שבע. אלא שמעולם הייתי בן שבע, וגם איני רוצה להיות. אני רוצה שכל זה כבר ייגמר.”
כשחזר מתכנן המכונה לביתו הוא נראה בדיוק כמו כשעזב. רק בלחיו הימנית נסתמנה צלקת, והוא לא ידע להסביר באיזו קטטה זכה בה, מכל עשרות הקטטות שבהן לקח חלק. מיד גירש את שלושת הגלמים והורה להם לצאת לנדוד בעולם ולחפש בעבורו את סוד האותיות הלבנות. הוא הפעיל את המכונה רק כדי לגלות שדבר בעצם לא השתנה. הגלגלים סבו ימים כלילות, ואת כל המילים שנוצרו הוא העתיק על דפים צהבהבים, חלקים (שנשרפו עד האחרון שבהם כעבור שלוש מאות שנים). ועדיין האלפבית שיצרה המכונה היה אותו אלפבית. אותיות ‘אמת’ היו רחוקות זו מזו, א’ ראשונה, מ’ אמצעית, ת’ סופית, ואילו אותיות ‘שקר’ נותרו קרובות זה לזו כמו להכעיס. המילים האחרונות שכתב היו: “שקרים הרבה בעולם, האמת נדירה”, ואז התעורר מהחלום שבו ברא שלושה משרתים זריזי ידיים, הפקיד בידם שרטוטים של מכונה מוזרה, נדד הרבה בעולם וראה כל מה שאפשר לראות למעט עיניה של מישהי שאוהבת אותו באמת, חזר לביתו ותלה את עצמו על אחד מענפי הדולב בחצר הפנימית.
הסיפור הקצר מתוך ספרו של אלכס אפשטיין “לכחול אין דרום” שיצא בשנת 2005 בהוצאת עם עובד
משונה.
אני בדרך כלל אוהב יותר סיפורים על מסע בזמן , ודווקא את הקצר הזה שקראתי שני , אהבתי יותר.