אחרי שההורים מתו הלכתי למזח והבטתי על הגלים מתנפצים. היה לי מלוח בפה וגם קצת הרגשת בחילה. הדייגים העמיסו סרטנים בארגזים והחיות החצי מתות שלפו צבתות, מנסות לתפוס את האוויר. הרגשתי לבד והיה לי קר. אמא מתה אז היא לא אמרה לי לקחת סוודר. אבא כבר לא ייקח אותי לשוט בסירה בים. בעצם, אף פעם לא לקח אותי. רק היה מבטיח. ואימא אף פעם לא בישלה סרטנים. הם הגעילו אותה ושמרנו כשרות תמיד.
דיג אחד ראה אותי והציע לי סרטן בחמישה שקלים. אני ונילי ישבנו ליד מדורה על החוף ובישלנו אותו. בפעם הראשונה בחיים שלי אכלתי בשר לא כשר. ההורים מתו אז עכשיו אני יכול לאכול. נילי חיבקה במקום הסוודר, היא החזיקה צבת של סרטן ודקרה אותי בכאילו. אחר כך שאלה אם אני עצוב או חושב עליהם וכששתקתי אמרה שאני מוזר. אמרתי שהיא לא יודעת לבשל סרטנים ושחבל שבפעם הראשונה שאני אוכל לא כשר, זה לא באיזו מסעדה מנופחת בתל אביב. אני חושב שהיא נעלבה. אני חושב שהיא צודקת.
אני באמת מוזר. הקור שבא מהגלים מחבק למרות שהיד של נילי כבר לא, הסרטן תקוע לי בגרון והכיפה ששמתי בהלוויה על הראש בוערת לי בכיס, עושה חשק לטמון אותה עמוק בחול או לשרוף. נילי בטח תחשוב שהשתגעתי. מצד שני יכול להיות שהיא תגיד שזה בריא. היא תגיד “סוף סוף אתה עושה משהו עם עצמך” ואני אשאל “מה את רוצה שאעשה?” והיא תגיד “תצרח” ואני אשאל אותה אם פעם ראתה אותי מרים את הקול. או אולי היא תחליט לעזוב אותי, כי אני בחור כזה שאף פעם לא צורח ועד גיל 33 לא אכל סרטנים כי בבית אכלו תמיד כשר. בחור כזה, מוזר כזה, שהדבר הראשון שעשה אחרי שטמנו את ההורים שלו באדמה היה לשים את הכיפה בכיס ולנסוע למזח להסתכל על הסירות. בחור מוזר כזה שבשעה חמש בערב, שלוש שעות אחרי ההלוויה פתאום הופיע אצל נילי עם סרטן ובגלל שהשותפה שלה פוחדת מחיות ים, הלך איתה לחוף. ושם ישבו שניהם ושתקו.
“חשבת מה תעשה עם עצמך?” נילי תשאל ואתה לא תדע מה להשיב. אולי מחר תחיה שוב את היום כאילו הוא חוזר על עצמו. תלך לבית הקברות ותדמיין איך הם שוכבים באדמה דוממים, אחד ליד השני. אולי תקבור את הכיפה ליד הקבר של אבא ותכסה באבנים. אולי תדליק סיגריה ותכבה במהרה כאילו מישהו מהם תפס אותך מעשן. אחר כך תלך למזח ותביא עוד סרטן לנילי. אז היא בטח תעזוב אותך. פעמיים ברציפות, זה כבר מוגזם. בכלל, למה שלא תחיה פה על החוף, תתנחל עם נילי באיזה צריף של מציל, במילא זו לא העונה ואחר כך הם ישבתו.
רק לא לחזור לשכונה ולראות את החנות.
להריח את הריח של השריפה.
ולא לחשוב איך הם לימדו אותי לספור כדי שאגדל אנהל את המכולת. הייתי סופר יחד עם אמא בקול את האצבעות של כף היד, מחלקים לכל אצבע דייסה, או קובה. אחר כך אבא לימד אותי לסדר מדפים. תוך כדי יישור קופסאות שימורים, היה מספר על הדוד מיכה. איך הדוד מיכה עובד בשביל איזו רשת גדולה, עם צוות של שלושים איש שהתפקיד שלהם זה לסדר מדפים בסופרמרקטים של הרשת.
אבא דיבר הרבה על הדוד מיכה. הוא קצת כעס עליו. אבא תמיד רצה לנהל מכולת ולעזור לסבא. הדוד מיכה רצה להיות צייר. הוא עזב את המכולת של סבא אבל גמר בדיוק באותו המקצוע. מסדר מדפים בסופר. אבא הציע לו כמה פעמים לחזור לחנות. לא היה לו בכלל איכפת שהדוד מיכה עזב וגם לא היה איכפת לו להתחלק ברווחים. אבל לדוד מיכה היו תנאים מהרשת והוא היה סגן ראש צוות חלוקה באזור הצפון.
לדוד מיכה יש חדר בבית שלו בנהריה מלא בדפי ציור לבנים, צבעים ומברשות. החדר הזה מבולגן נורא ואין שם מקום לזוז. אימא פעם אמרה שמי שאין לו ילדים יכול להרשות לעצמו חדרים ריקים לשים בהם את כל הזבל שלו. דוד מיכה אמר שהבלאגן מרגיע אותו אחרי הסופרמרקטים והמדפים, מספיק שהוא פותח דלת ומביט. אני רק שואל את עצמי אם לא מתחשק לדוד מיכה לקחת את כל הניירות ציור האלה ולזרוק אותם קיבינימט מהחלון.
הדוד מיכה נכנס פעם בשבוע לחנות תחביבים ברחוב הראשי של נהריה ושואל על צבע שהזמין מהחנות בתל אביב או קונה עוד בלוק ציור ריק. המוכר בחנות סיפר לי. הוא אמר שיש לי דוד כישרוני שהציג תערוכה במתנ”ס המקומי. רצו לעשות עוד אחת אבל מיכה אמר שאין לו זמן לצייר ושבמילא כל הציורים הם מלפני עשרים שנה אז עדיף שמישהו ייקח אותם כי הוא לא רוצה אותם בחזרה בבית.
בהלוויה דוד מיכה לא אמר כלום.
הוא פשוט לחץ לי את היד ואחר כך הלך לשים אבן על הקבר של סבא. לא היו הרבה אנשים אז שמחתי שלפחות הוא בא. אשתו סימה לא הגיעה. אימא תמיד אמרה שהיא שונאת אותנו. שהיא חושבת שהדוד מיכה היה יכול להיות צייר גדול אבל בגלל שעזב את המכולת, הפסיק לצייר והלך לעבוד בסופרים. פעם שמעתי אותן מתווכחות, באיזה פיקניק כשהייתי קטן. הדודה סימה קראה לזה רגשות אשמה והוסיפה שרק אנשים קטנים לא סולחים. אימא אמרה שזה קורה לפעמים לאנשים עם נטיות אומנותיות, לפעמים הכישרון נגמר ואז הם מחפשים את מי להאשים. אבא ומיכה לא אמרו כלום. אבא פתח עוד קופסה של חמוצים ומיכה המשיך להפוך את הבשרים על האש.
פעם באיזה קיץ הייתי אצל מיכה וסימה. היה לי משעמם אז פתחתי את החדר. במרכז החדר עמד כן ציור ועליו בד ציור מתוח, חדש וריק לגמרי. לקחתי שפופרת צבע והתחלתי להשפריץ. הדור מיכה נכנס, חשבתי שיכעס אבל הוא רק הושיט לי שפופרת אחרי שפופרת. רוקנו איזה עשר שם על הדף.
זו הייתה הפעם היחידה שהרגשתי שהדוד מיכה הוא דוד שלי.
אז בעצם ככה זה, שבזמן האחרון הרגשתי קצת כמו חילזון כזה. אני מתכוון חוץ מעניין הקונכייה שזה די ברור. בכל זאת, היה לי את נילי שזה קצת לצאת מהקונכייה. יכולתי ממש לשמוע אותה אומרת: “תפסיק להיות חילזון בני וצא קצת החוצה”.
נילי לא יכלה לסבול את בת ים. היא בקושי יכלה לסבול אותי. את ההורים שלה היא אף פעם לא מבקרת. רק את סבתא שלה. כל שבוע ביום חמישי היא באה למכולת שלנו, קונה לחם וגבינה תשע אחוז לסבתא שלה וסיגריות
לעצמה. נילי הייתה הראשונה ששאלה אותי מה אעשה אחרי המכולת . כאילו זה רק שלב. אנשים בתל אביב כל הזמן שואלים את עצמם שאלות וכל הזמן מסמנים שלבים. בבת ים אף אחד לא שאל מה יקרה אחרי המכולת. גם לא אני. פעם באיזה חג, דודה סימה התקשרה להגיד שנה טובה בשביל הנימוס ושאלה מה אני עושה עכשיו. אמרתי שאני במכולת. יכולתי לשמוע את הנשימות של דוד מיכה, מקשיב מהטלפון השני. שאלתי את עצמי פתאום אם הוא שמר את הבד הזה, שעליו השפרצנו צבע. אולי הביא אותו לאיזה מתנ”ס, אמר שזו יצירה שלו ושהלך הפעם על משהו אבסטרקטי. נילי אמרה שהסיפור של דוד מיכה עצוב ושחבל לה שאנשים לא מגשימים את עצמם. נילי עבדה בחברת הייטק. היא הרוויחה שלוש עשרה אלף שקל נטו בחודש והרגישה די מוגשמת.
עד שפגשתי את נילי לא ממש חשבתי על קונכיות. אבא ואמא היו הולכים כל יום בבוקר למכולת, בערב משחקים ברידג’ עם השכנים, רואים קצת ערוץ 2 והולכים לישון. היחיד במשפחה שרצה להגשים את עצמו היה דוד מיכה והוא לא גמר כל כך טוב. תמיד חשבתי שאנשים שמגשימים את עצמם הם אנשים שלא צריכים לחשב כמה המכולת עשתה החודש.
****
לז’קו יש קוביות בבטן. הוא הגיע מרומניה, הוא והמשפחה שלו. הייתה לדוד שלו חנות למוצרי חשמל ממש ליד המכולת. ז’קו אף פעם לא חושב על קונכיות של אחרים. כשהיה בן עשר כבר היה לו עסק משלו. הילדים החכמים של הכיתה היו מוכרים לו את שיעורי הבית שלהם והוא היה מוכר אותם לילדים הפחות חכמים. היה אפילו איזה ילד שהכין עבודות לכיתות הגבוהות יותר. ז’קו עשה חיים ברומניה. הוא אהב את הבנות הוורדרדות והמלאות ואהב את בוקרשט. הוא אהב להרביץ לילדים הצוענים שביקשו נדבות בפינות הרחובות. את אלו שהחזירו לו מכות הוא הכניס לכנופיה שלו. ז’קו אולי היה צריך שמישהו יעשה בשבילו את השיעורים, אבל הוא לא היה טיפש. פתאום בגיל שלוש עשרה ההורים שלו החליטו שהם עוברים לפלשתינה. ז’קו לא הבין מאיפה זה נחת עליו. הוא חיכה לתיכון. חשב ששם יוכל להצליח אפילו יותר בעסק הזה של מכירת העבודות. הוא לא אהב את ישראל. היא הייתה חמה מדי, לאנשים תמיד היה מה להגיד ולא היו צוענים להרביץ להם. בגיל שש עשרה עזב את מערכת החינוך והחליט לפתוח עסקים במקום אחר. מהר מאד התחבר לכנופיות הפשע המקומיות. מהר מאד טיפס בסולם. גניבות קטנות, קטטות במועדונים, גניבות גדולות יותר. בסוף, בגיל שמונה עשרה היה עושה שליחויות בשביל הדוד שלו מחנות החשמל. זה היה הכיסוי. בפועל היה בודק את הדירות של הקונים, מעביר מידע על תכולה ועל זמנים שהבעלים לא נמצאים. העסקים של הדוד שלו כבר לא כל כך הצליחו ואז פתחו לז’קו את התיק הראשון.
אחר כך איזה שנתיים לא ראיתי אותו יותר. במקום החנות של דוד שלו פתחו לידנו מספרה. ששון משהו.
יום אחד ז’קו הגיע למכולת. הייתי לבד. בזמן שעבר מאז שז’קו עבד במוצרי חשמל הוא עשה כושר. עכשיו נהיו לו קוביות בבטן וגם קרחת מבהיקה.
ואז הוא סיפר לי על התוכניות שלו למכולת.
אחרי שאמרתי לו לא, ז’קו התחיל להשתין ברחבה שמאחורי המכולת המלאה בפחי אשפה וחתולי רחוב. כמו חיה היה מסמן טריטוריות. כל יום כשפתחתי את החנות הרחתי שתן. לאט לאט התחלתי למצוא שלוליות יותר ויותר קרוב לחנות. לפעמים היה גם מחרבן. לא היו כלבים בבניינים לידנו וידעתי שזה הוא כי לפעמים היה עובר ליד המכולת, נוגע באיבר שלו וצוחק . באמת שלא היה איכפת לי, יכולתי להתרגל לזה ולא הייתי מוכן לשלם לו כמה שביקש. הבעיה הייתה שז’קו לא הסתפק בסימון של הבוקר והתחיל לשלוח ילדים כל כמה שעות, שעמדו בפתח החנות, הציצו פנימה, צרחו לתוכה ואז ברחו צוחקים כשאבא שלי יצא מהחנות כדי לגרש אותם. השיא היה כשז’קו עבר לידי וליד אמא שלי ונגע במה שמו שלו. אז כבר הייתי חייב לספר להורים.
אבא התנהג בדיוק כמו שחשבתי. הוא לא הסכים לשמוע על תשלום, חסות כמו שקרא לזה ז’קו, בשום פנים ואופן. בהתחלה רצה ללכת למשטרה. אמא אמרה שהיא תלך ותדבר עם דודה של ז’קו אבל לא האמנתי שהם עוד שומרים איתו על קשר אחרי שסגרו להם את החנות בגללו.
אחר כך התחלנו למצוא כל מיני כתובות על הקירות ליד המכולת. פרצוף מחייך עם לשון גדולה בחוץ, איבר מין זכרי או תנועה מגונה.
ז’קו הגיע עוד כמה פעמים לדבר איתי, לפחות היה מחכה שההורים יצאו מהחנות. למען האמת הוא די חיבב אותם, זכר איך היו נותנים לו לפלח סיגריות כשעבד אצל דוד שלו.
ואז הייתה השריפה.
****
אחרי השבעה, קיבלתי את הכסף מהביטוח, מכרתי את החנות לששון שרצה להרחיב את המספרה והשכרתי את הדירה בבת ים. הלכתי למשטרה וסיפרתי להם על ז’קו, על השתן, על הילדים, אפילו על דוד שלו ועל זה שהיה מוכר שיעורים ברומניה. נילי אמרה שאני חייב. היא אמרה שצריך להשתחרר כדי להרגיש מטוהר, היא למדה את זה במשהו שקראו לו ויפסאנה. שכרתי חדר קטן בנווה צדק. החלטתי שאני רוצה להיות מציל והתחלתי לבדוק אפשרויות. נילי קצת התייאשה ממני, היא קיוותה שתוכל להכניס אותי להייטק. בסוף אמרה שהיא מבינה שאני צריך זמן ושבינתיים אוכל ללמוד משהו, אולי באוניברסיטה הפתוחה.
המשפט של ז’קו מתחיל עוד שבועיים.
קצת לפני השריפה, אני ונילי היינו ברחבה מאחורי החנות והראיתי לה איפה ז’קו השתין בפעם האחרונה. שמעתי את ההורים סוגרים את הדלת ויוצאים מהחנות. כל הסיפורים על ז’קו די חרמנו את נילי והתחלנו להתמזמז שם בין פחי הזבל. חתולי הרחוב הסתכלו עלינו מסמנים טריטוריה. אחר כך נשענו על הקיר האחורי של המכולת. היו שם קופסאות קרטון שהייתי צריך לפנות מונחות זו על גבי זו.
אני ונילי עישנו סיגריות של אחרי ונישקנו אחד את השנייה בפה מסריח ואז התחלנו להתמזמז עוד פעם. אני לא זוכר מה עשינו עם הסיגריות. יכול להיות שהבדלים נפלו על אחת הקופסאות.
הייתי בטוח ששמעתי את ההורים עוזבים, לפני שהלכנו מאחורי החנות. הם נפרדו לשלום והזמינו את נילי לקובה בשישי.
אין לי מושג למה הם לא יצאו משם כשהשריפה התחילה.
***
עכשיו אני רואה את הים כל יום. זה לא קשה להיות מציל. יש גלים, יש בחורות. אני והמציל שלידי מצ’פרים אחד את השני בפירות ובקרטיבים. לפעמים אני אפילו מכין לו קובה. התרגלתי לאכול סרטנים. מאכלי ים כבר לא עושים לי את זה. נילי מגיעה לפעמים לחוף בשישי. בשאר הימים היא עובדת עד מאוחר. כשאני מתקשר אליה למשרד, היא אומרת שיש לה כאב ראש ושאין לה כוח לדבר, נתראה בסוף שבוע, אולי.
המשפט של ז’קו סוקר בהרחבה בעיתונים. נילי התראיינה למעריב ואחר כך לידיעות ולערוץ 2. היא סיפרה כמה מגעיל הרומני הבריון הזה ואיך הוא איים על כל החנויות בשכונה. האנשים בעבודה שלה לא הבינו איך היא כל כך חזקה מול המצלמות ואמרו שיש לה נוכחות בימתית. ששון מהמספרה שלח לה פרחים כאות תודה על שניקתה את השכונה.
לפעמים אני שואל אותה אם היא זוכרת את הרגע ההוא, שם בסמטה. את הבדלים המלחכים את קופסת הקרטון. היא אומרת לא לחשוב יותר מדי ושטוב שהבנתי שבת ים קטנה עלי. לפעמים אני מביט בגלים, אני יושב על החוף ואוכל איזה קרטיב אבל בראש חושב איך אני בתוך הים הסוער ואיך הים בולע אותי בתוכו.
יום אחד ז’קו ייצא מהכלא ויבוא לחפש אותי. אולי יגיע לחוף הים, אולי אפילו עד לנהריה, לדוד מיכה. יקרע לו את בלוקי הציור ויזרוק את שפורפרות הצבע דרך החלון. אולי ישלח איזה צועני שיבוא במקומו.
לי כבר לא איכפת. עלי רק גלים מתנפצים.
נורית הוראק, בת 32, היא לקטורית, עורכת תוכן וכותבת בנושאי חברה ותרבות. בשנת 2009 זכתה בפרס עינת על הסיפור הקצר “תיירות אורבנית”. כיום כותבת את ספרה הראשון, ספר פנטזיה אורבנית המתרחש בישראל של תחילת שנות האלפיים.
סיפור מצויין. אהבתי את הכתיבה